|
עמוד הבית / נכויות התפתחותיות
נכויות התפתחותיות
נכות התפתחותית זוהי הפרעה מאג'ורית בהתפתחות שפוגעת בתפקודים שונים אצל האדם ומעוררת את הצורך ברמות תמיכה שונות לאורך כל מעגל החיים.
מדובר במצב הנוצר עקב פגיעה מוחית, כתוצאה של חוסר חמצן או פגיעה אחרת הגורמת להגבלה משמעותית בתפקוד אחד או יותר של המוח. מכאן, תחילתה של נכות התפתחותית היא במהלך שנות ההתפתחות (עד גיל 18).
פיגור שכלי
פיגור שכלי מבטא את מצב תפקודו הנוכחי של האדם (מיומנויות שכליות והסתגלותיות) מול ציפיות החברה בה הוא חי. נכות המאופיינת במגבלות משמעותיות בתפקוד האינטלקטואלי ובהתנהגות מסתגלת, המתבטאת במיומנויות הסתגלותיות, תפיסתיות, חברתיות ומעשיות
הגדרה על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים) 1969: "מפגר"- אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה (מוטיב ההתפתחות) של כושרו השיכלי, מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול.
הגורמים לפיגור שכלי:
לא ידוע – 55%
טרום לידה (פרה-נטליים) – 28% (תסמונות גנטיות, זיהומים בהיריון, התמכרויות, תת תזונה, מצוקה עוברית)
בלידה (נאו-נטליים) – 18% (פגות, סיבוכי לידה)
לאחר הלידה (פוסט נטליים) – 4% (זיהומים, דלקת קרום המוח, תאונות)
אוטיזם
הפרעה תקשורתית המתבטאת בקושי לבטא צרכים ורצונות באופן הולם וקושי להבין את מה שקורה בסביבה. כיום מדברים על קשת (רצף) של הפרעות ASD .
האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית, מגדירה ומכלילה את תסמונת האוטיזם כקטגוריה בתוך קבוצה של הפרעות התפתחותיות (Pervasive Developmental Disorders - PDDs), שכוללת מספר תת קבוצות: הפרעה אוטיסטית (Autistic Disorder), הפרעת אספרגר (Aspergers' Disorder), הפרעת רט (Retts' Disorder), התסמונת הדיס אינטגרטיבית של הילד (CDD) ו- PDD לא טיפוסי (PDD-NOS).
שיתוק מוחין CP:
הפרעה מוטורית נוירולוגית או מוחית בה קיים נתק בין המרכז במוח לבין השרירים. הפרעה זו מאופיינת במצב של ספאזם (התקשחות) או במצב היפוטוני (ריפיון). מקשה על ניידות, ישיבה, תפקוד, הליכה.
גורמים:
לפני הלידה- דלקות לאם, טראומה פיזית לאם, חשיפת האם לרעלים העשויים לפגוע במוח העובר
במהלך הלידה- לידה מורכבת, חום גבוה, זיהומים, פגות, שטפי דם.
לקות שמיעה
הגדרות של לקות שמיעה
התפיסה העצמית של אנשים עם לקות שמיעה עברה שינוי משמעותי בשנים האחרונות. מדגש על הנכות והשלכותיה האישיות, המשפחתיות והחברתיות הקשות, למיקוד על הייחודיות של קבוצת מיעוט הבאה לידי ביטוי בתרבות ושפה שהם מקור לתחושת שייכות וגאוה. אם בעבר היתה ראייה כוללת של קבוצת אנשים עם מוגבלות, כיום מדברים על קבוצת מיעוט בעלת תרבות ושפה, שהיא שפת הסימנים ( Humphires, 1996).
ההגדרה הרפואית מגדירה לקות בשמיעה כפעולה בלתי תקינה של מנגנון השמיעה. ירידה ברגישות השמיעה נבדקת בשני מימדים- עוצמת הקול ותדירות הצלילים שהאדם יכול לשמוע. את חומרת לקות השמיעה נהוג לדרג על פי אובדן הרגישות לעוצמות הצליל (ניב, 1987). בספרות הגדרות רבות נוספות המבחינות בין כבדי שמיעה לחירשים, חלקן מתבססות על השענות על מכשירי עזר לשמיעה ואילו אחרות על מידת הלקוי בדיבור ובשפה (ניב,1987).
קיימות גם הגדרות המתבססות על התפקוד התקשורתי, החברתי והתעסוקתי (אליהו, מזור ורוקניאן, 2003). הגדרות אלו מבחינות בין שלוש קבוצות של לקות שמיעה על פי מידת הירידה בשמיעה : חירש עם ירידה חמורה עד עמוקה בשמיעה, חירש אוראלי וכבד שמיעה. הקבוצה הראשונה כוללת אנשים חירשים הסובלים מירידה בשמיעה חמורה עד עמוקה, שאינם נעזרים בשרידי השמיעה בחיי היום יום. בדרך כלל מדובר בחירשים מלידה או ילדים שהתחרשו עד גיל רכישת השפה ועל כן זקוקים לסיוע בהקניית דרכי תקשורת חלופיות. אלו אנשים אשר שפת הסימנים היא שפתם העיקרית, ורואים עצמם שייכים לקהילת החירשים או שמוכרים בקרב הקהילה. הקבוצה השנייה כוללת חירשים אוראליים אשר ירידת השמיעה שלהם חמורה אך מתקשרים בעיקר באמצעות דיבור וקריאת דיבור. הקבוצה השלישית מתייחסת לכבדי שמיעה. מושג זה מתייחס לאנשים עם ירידה קלה עד חמורה בשמיעה, היכולים להשתמש במכשירי עזר לשמיעה ולהגדיר עצמם כשייכים לקהילת החירשים או כלל לא. שפתם בדרך כלל היא השפה המדוברת, אם כי ייתכן וישתמשו גם בשפת הסימנים. אדם כבד שמיעה אשר שפתו העיקרית היא שפת הסימנים ייקרא כבד שמיעה מנואלי (אליהו, מזור ורוקניאן, 2003Lane, 2005; ).
לקריאה נוספת על לקות שמיעה
|
|
|
כל הזכויות שמורות לאתר על הספה ©