שלום. אשתי אבדה לפני כמה חודשים את אמה שנפטרה ממחלת הסרטן. היא אובחנה בשלבים מאוד מתקדמים של המחלה מה שהותיר לה רק כמה חודשים של סבל ואז היא נפטרה. אשתי היתה מאוד קשורה אליה ונראה שהיא לא מצליחה להתאושש. אני לא יודע איך לעזור לה אבל כל הבית מושפע והשמחה בבית שלנו הולכת ונעלמת. אני כמובן מבין את הצער ושזה לוקח זמן אבל זה מרגיש כבר מסוכן ואני חושש להגיע נקודה בה אין חזור. מה ניתן לעשות?

שלום תמיר,
צר לי על אובדנכם. אני מתארת לעצמי שלראות את אשתך שרויה בצער כה עמוק גורם לך לכאב ולחוסר אונים.
שלוש שאלות משמעותיות להערכת המצב:
1. כמה חודשים כבר עברו מאז פטירת האם?
2. מה משמעות 'היא לא מצליחה להתאושש'? האם שרויה רוב הזמן במצב רוח ירוד, מרבה לבכות, מתקשה לקום מהמיטה וכד'? האם תפקודה נפגע- אינה הולכת לעבודה, אינה נהנית מדברים שאהבה לעשות, אינה מתפקדת בבית כבעבר וכד'?
3. ציינת שאתה מרגיש שזה מסוכן- האם אתה חושש שהכאב של אשתך כה גדול שהיא עלולה לפגוע בעצמה?
אם תשובתך לשאלה השלישית חיובית, עליכם לפנות לייעוץ פסיכיאטרי או פסיכולוגי בהקדם האפשרי וללא היסוס. אל תחשוש שמא אתה מגזים וכד', עדיף לוודא שבדקת גם את האפשרויות הקשות ביותר. במקרה הצורך ניתן להזמין פסיכיאטר הביתה או לפנות לחדר מיון באיזור מגוריכם.
באשר לשתי השאלות הראשונות: נהוג להתייחס לשנה הראשונה לאחר אובדן של אדם קרוב כאל פרק זמן בו זה 'נורמלי' להיות במצב של התאבלות. כמובן, שקיימת שונות בין אנשים, הן במשך הזמן שלוקח להתאושש והן באופן שבו האבל בא לידי ביטוי, אך כן קיימת ציפיה לשיפור הדרגתי. באשר לאשתך, אם אין תחושה של שיפור, והפגיעה בתפקוד משמעותית (באחד או יותר מהמישורים שציינתי בסעיף השני), כדאי מאוד שלא לחכות ולפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי.
מעבר לכך, גם אם להערכתך המצב פחות חמור מהקווים המנחים שתיארתי כאן, אני ממליצה לכם בחום לפנות לסיוע מקצועי. בהחלט ישנם אמצעים להקל על הכאב של אשתך ושל המשפחה כולה, וחבל שלא להיעזר בהם.
אני מאחלת לכם כל טוב, ושלא תדעו עוד צער.
הלה

הלה שלום רב, אני נשואה +2 ילדים מקסימים אחד בן שנתיים ואחד בן חודשיים . בעלי בכל פעם שהילד חולה נכנס לחרדות דבר לא נורמלי שמקשה עלי מאוד כי הרי זה חלק מהחיים ואי אפשר ככה לגדל ילדים. חשוב לי לציין כי הוא איבד את אימו לפני כ4 שנים בעקבות מחלת הסרטן. האם ישנה דרך להקל עליו להתמודד עם המצב?

שלום ליאור,
תודה לך על פנייתך ומזל טוב!
אנשים רבים סובלים מחרדות שונות בעוצמות שונות, וזה בהחלט משהו שניתן להקל עליו. על פי רוב הטיפול המתאים לחרדה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, אשר מטרתו הנה הקלה מהירה יחסית בתסמיני החרדה. לאחר מכן, ניתן להמשיך ולהעמיק בטיפול על מנת להבין את הופעת החרדות בהקשר נפשי רחב יותר. לא פירטת לגבי אופי החרדות של בעלך- האם החלו רק לאחר מות האם, האם קיימת גם דאגנות יתר בתחומי חיים אחרים ועוד. כמו כן, לא ציינת האם החרדות מפריעות גם לבעלך בעצמו. על אף שברור שגם הקושי שלך מול חרדותיו הוא בעל משקל שלא ניתן להתעלם ממנו, סיכויי ההצלחה של הטיפול יהיו גבוהים משמעותית אם בעלך יוכל למצוא מוטיבציה פנימית לשינוי.
אני ממליצה לכם לפנות לייעוץ פסיכולוגי על מנת לברר את השאלות הללו ולבחון את אפשרויות הטיפול.
בהצלחה!

אשתי עברה הפלה בשבוע 12. כבר היתה בדיקה שראינו דופק ואז בבדיקה נוספת כבר לא היה דופק. מאז היא ממש בדיכאון עצבנית, עצובה , אי אפשר לדבר וגם לא מוכנה לנסות שוב למרות ששנינו מאוד רצינו את ההיריון הזה. אשמח לקבל עצה.

שלום לך,
ראשית, צר לי מאוד לשמוע על אובדנכם. אובדן הריון, בכל שלב, הוא אירוע מצער וקשה, שיכול לעורר מגוון רחב של תגובות- בין הכחשה והתעלמות מהאירוע כאילו לא היה, לבין אבל כבד, תחושות אשמה וקושי 'לשחרר' ולהמשיך הלאה.
אחת השאלות החשובות ביותר היא לפני כמה זמן היה האירוע. שאלה חשובה נוספת היא האם המצב שאת/ה מתאר/ת גורם לאשתך לפגיעה בתפקוד (לדוגמה, קושי לקום מהמיטה וללכת לעבודה, חוסר עניין בדברים שאוהבת לעשות, בכי מרובה, שינויים בשינה ובתיאבון ועוד). אם מדובר בסדר גודל של מספר שבועות מאז אובדן ההריון, ללא פגיעה ניכרת בתפקודה היומיומי, הייתי מנסה לאזור סבלנות, וממליצה לך להיות עימה באופן תומך, מקבל ולא שיפוטי עד כמה שניתן. אני מבינה שמדובר באובדן משמעותי גם עבורך ובהריון שרצית, אך בשלב זה אין טעם ללחוץ על הריון נוסף. עם זאת, כדאי לעקוב מקרוב ולפנות לסיוע מקצועי אם אינך מבחינ/ה בשיפור הדרגתי, או אם המצב מחמיר.
אם מדובר בפרק זמן ממושך יותר מאז אובדן ההריון, ו/או קיימת פגיעה בתפקוד באחד המישורים שציינתי או יותר, כדאי לפנות לאיש מקצוע, שיוכל לאבחן בצורה טובה יותר האם יש צורך בעזרה חיצונית, ולהציע אותה.
לא ציינת האם אשתך מעוניינת בטיפול/מוכנה לפנות להתייעצות, אך בכל אופן, גם פניה שלך לשם עזרה בהתמודדות הקשה שאת/ה עובר/ת- הן מבחינת האובדן שלך והן מבחינת ההתמודדות שלך עם קשייה של אשתך- הנה משהו שכדאי לשקול ברצינות.
אני מאחלת לכם כל טוב ובהצלחה!

כבר כמה חודשים שאני מתקשה להירדם כי לפני השינה רצות לי בראש המון מחשבות לא טובות. רופא המשפחה שלי נתן לי מרשם לכדורי שינה אבל אני קצת מפחדת לקחת אותם. יש פתרון אחר שאפשר להציע לי?

קושי להירדם הוא בעיה לא פשוטה, שפוגעת מאוד באיכות החיים. הפרעות בשינה הנן נפוצות למדי ויכולות לנבוע ממגוון סיבות. גם אפשרויות הטיפול מגוונות, אך לשם כך צריך להבין יותר את הקושי שאת מתמודדת איתו. חסרים לי פרטים רבים על מנת לענות על שאלתך, ולכן אעלה מספר שאלות ואציע מספר כיוונים לבדיקה. ראשית, אציין כי כדורי שינה אכן עוזרים ברמה המיידית ויש מצבים בהם השימוש בהם מועיל, אך חשוב לזכור כי הם אינם מטפלים בשורש הבעיה- והיא הסיבה שבגללה אינך נרדמת. עוד יש לקחת בחשבון שהם עלולים להיות ממכרים. כדאי לבדוק זאת היטב עם רופא המשפחה.
באשר למחשבות, יש להבין האם הן סביב נושא מסוים שמעסיק אותך בתקופה זו, האם הן דאגות כלליות או פחדים, האם הן מלוות גם בתופעות במשך היום (כגון קושי בריכוז, מצב רוח ירוד, ירידה בתיאבון), האם ניתן לזהות מתי התחילו ובעקבות מה.
מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע, שיוכל לסייע לך בבירור הקושי ולהמליץ על אלטרנטיבות טיפול מתאימות.

אני בן 26, עוסק בתחום האינטרנט. לפני כמה חודשים התפטרתי מהעבודה כדי להקים עסק עצמאי. למרות שאני מאוד רוצה להקים את העסק הזה וחושב שיש בו פוטנציאל, אני לא מצליח לעשות את מה שצריך כדי לקדם אותו. אני דוחה דברים, קם בבוקר שעתיים אחרי שאני מתכנן ולא מספיק שום דבר, וכל הזמן כועס על עצמי אבל למחרת עושה את אותו דבר. זה כאילו שאין לי את הדרייב שצריך למרות שאני מאוד רוצה. זה דכאון? טיפול יכול לעזור בזה?

שלום רב. ממה שאתה מתאר, עולה שעשית צעד גדול ואולי מפחיד, שקשה לך למצוא את הכוחות לקדם אותו. מדובר במצב מתסכל שמעורר תחושות לא פשוטות לגבי עצמך, וטוב שאתה מסוגל להתבונן עליו באומץ ולהודות שיש בעיה. חשוב להבין האם הקשיים שאתה מתאר היו שם גם קודם, או שהם הופיעו רק לאחר עזיבת העבודה ואז יתכן שהם קשורים לחרדה שמתעוררת לנוכח העצמאות, לחשש מכשלון, לדאגה שמא עשית טעות שהתפטרת וכד'. אם הקשיים הללו היום שם גם קודם, כמובן
שההתבוננות בהם תהיה אחרת. מהמעט שתיארת לא נראה שמדובר במצב דכאוני, אשר מאופיין לרוב במצב רוח ירוד, היעדר הנאה מדברים שאהבת פעם, שינויים בתיאבון ובשינה ועוד. התייעצות מקצועית תוכל לסייע לך להגדיר את הקושי בצורה טובה וממוקדת יותר, ומתוך כך להצביע על כיוונים אפשריים לפתרונו.
בהצלחה!

שלום, אני בת 35, אם לשניים. בגיל 20, קצת אחרי שקיבלתי את רשיון הנהיגה, הייתי מעורבת בתאונת דרכים קלה מאוד, אבל מאז התחלתי לפחד מנהיגה ולא חזרתי לנהוג. אני התרגלתי להסתדר ככה למרות שזה מגביל, אבל את בעלי זה נורא מרגיז והוא חושב שאני צריכה פשוט להכנס לאוטו ולעשות את זה. זה באמת יכול להיות כל כך פשוט?

לצערי הדברים לא כל כך פשוטים, אבל בהחלט אפשריים. עם זאת, השלב הראשון הוא לרצות בזה באמת בעצמך. כל תהליך של התמודדות עם חרדה או פחד הוא תהליך שמצריך מאמץ נפשי, דורש זמן, משאבים וכד'. ולכן, כדי להיות מסוגלת להתמיד ולהשקיע בו את צריכה למצוא בעצמך את המוטיבציה לכך. זה לגיטימי גם להמשיך להסתדר כפי שהסתדרת בשנים שעברו עד כה! אך אם תחליטי שאת כן רוצה לחזור לנהוג, אני ממליצה לך לפנות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. זהו טיפול
קצר-מועד שיסייע לך לחזור לנהוג באופן הדרגתי ומבוקר תוך עיבוד החרדה שתתעורר. מעבר להתמודדות הקונקרטית עם החזרה לנהיגה, תוכלי להיעזר בטיפול ממושך יותר על מנת לברר מדוע תאונת דרכים קלה מאוד, כפי שאת מתארת אותה, עוררה בך תגובה כה קשה.
לא הייתי ממליצה לך 'פשוט להיכנס לאוטו ולעשות את זה'. החרדה אחרי שנים כה רבות עלולה להיות גבוהה מדי ולעורר חוויה נוספת של טראומה וכשלון.
בהצלחה!

השאלה לגבי אבא שלי. תמיד ידעתי שיש לו הלם קרב ממלחמת לבנון הראשונה, אבל לאחרונה נראה לי שהמצב שלו החמיר. הוא יוצא מהבית פחות ופחות, מפחד מכל מיני דברים משונים ולפעמים מדבר לא לעניין. יכול להיות שההלם קרב מחמיר אחרי כל כך הרבה שנים?

'הלם קרב' (תגובה פוסט-טראומטית בעגה המקצועית) הוא מצב מורכב ביותר, אשר יכול להתפתח בעקבות אירוע טראומטי מסכן-חיים אחד, ולהתעורר בשנית או להחמיר בעקבות אירועים נוספים. לא פירטת לגבי המצב של אביך עד לתקופה האחרונה ולכן קשה להעריך האם אכן מדובר בהחמרה של המצב שהיה קודם, אך בכל אופן נשמע כי יש מקום לקבלת יעוץ מקצועי לשם אבחון הבעיה וקבלת טיפול במקרה הצורך. אם יש איש מקצוע שטיפל בו בעבר כדאי לבדוק אם הוא יכול להיות כתובת גם היום.

אמא של חברה טובה שלי נפטרה באופן פתאומי לפני שלושה ימים. היא במצב נוראי שממש כואב הלב לראות: בוכה כל הזמן, קוראת בשם של אמא וצועקת שרוצה אותה בחזרה, לא אוכלת ולא ישנה. אני מאוד מודאגת לגביה ולא יודעת איך לעזור לה.

אובדן של אדם קרוב כל כך כמו אם היא חוויה קשה ביותר. זהו אובדן שלוקח זמן רב לעבד אותו וללמוד לחיות איתו, לפעמים חודשים ארוכים. בהתחשב בכך שעברו רק שלושה ימים, התגובה של חברתך לא נשמעת לי חריגה. ברור לי שקשה לך מאוד לראות אותה כך, אך בשלב זה הדבר היחיד שניתן לעשות הוא להיות איתה, לעטוף אותה ולתמוך בה, ולהיות קשובה למה שהיא צריכה ומבקשת. עצם הנוכחות שלך ושל אנשים קרובים נוספים תסייע לה להתמודד ולהתגבר.
שלא תדעו עוד צער!

לפני כמה שבועות נפרדתי מחבר שאהבתי מאוד. עברתי תקופה קשה שבה בכיתי כל הזמן והייתי כל הזמן עצובה. עכשיו אני מרגישה יותר טוב, לכאורה: הולכת ללימודים, לעבודה וכו', אבל אין לי כוח לעשות שום דבר שאני לא חייבת. אני לא מחזירה טלפונים לחברות, למרות שהן באמת חברות טובות ותומכות, וכמעט לא יוצאת מהבית למרות שפעם הייתי בן אדם ממש פעיל וחברותי. מה לעשות?

פרידה מאדם אהוב, מכל סיבה שהיא, היא אירוע קשה, מעציב ומטלטל. נשמע שעברת את השלב הראשוני הקשה ביותר, אך שעדיין לא 'חזרת לעצמך'. ההתגברות על האבל שבפרידה היא תהליך שלוקח זמן, והתחושות והקשיים שמתעוררים לא נעלמים כולם יחדיו ובבת אחת. זה טבעי והגיוני שבתחילה לצליחי לגייס כוחות לדברים שאת 'חייבת' בלבד. עם זאת, נסי להיזכר בדברים שאהבת לעשות ושגרמו לך הנאה: מפגש עם החברות הטובות, עיסוק בתחביב, פעילות גופנית וכד'.
בתקופה הקרובה, נסי להכריח את עצמך לעשות דבר מהנה אחד מדי יום. נסי להיות בקרבת אנשים, לצאת מהבית ולו רק לטיול רגלי קצר בשכונה, ואולי תיווכחי שבהתחלה זה מרגיש מלאכותי וחסר טעם- אך שעד מהרה זה חוזר להיות חלק מסגנון חייך ומסייע לך להתגבר על הפרידה בצורה טובה ומהירה יותר.
במקרה שהמצב יימשך ללא שיפור (גם אם איטי והדרגתי!) לאורך זמן, יש מקום לפנות להתייעצות מקצועית, על מנת להבין טוב יותר מה הופך את קשיי הפרידה הזו לקשים וממושכים,
ולקבל סיוע בהתמודדות עימה.
כל טוב!

לפני כמה ימים הסתובבתי עם הבת שלי בקניון ופתאום התחילו לי דפיקות לב מהירות, הזעתי נורא, היה קשה לי לנשום וחשבתי שאני הולכת להתעלף. הבת שלי נבהלה שאני עוברת התקף לב ומיד נסענו לחדר מיון. עשו לי כל מיני בדיקות ולא מצאו כלום. אמרו לי שזה התקף פאניקה ושצריך לפנות לפסיכולוג.
איך אפשר לדעת שזה דווקא התקף פאניקה ומה זה בכלל? זה יכול לקרות שוב? בחיים לא הייתי אצל פסיכולוג ולא חשבתי שאני צריכה.

שלום רב. התיאור שלך אכן מתאים לתמונה של התקף פאניקה. זהו מצב של בהלה או חרדה שמופיע פתאום, ולעיתים קרובות האדם לא מודע למה שעורר אותו באותו רגע. תוך כדי ההתקף, האדם נבהל ממה שקורה לו וכך החרדה שלו מתגברת, והסימנים של ההתקף מתגברים. לעיתים מתעורר פחד מהאפשרות שההתקף יחזור בשנית, והפחד הזה בעצמו יכול להיות מטריד ואף לעורר התקף נוסף.
כמובן שאף פעם אי אפשר לדעת במאת האחוזים שאכן מדובר בהתקף פאניקה, אך אם עברת את כל הבדיקות הנחוצות וכולן יצאו תקינות, כנראה שהאבחנה נכונה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הנו טיפול ממוקד הידוע כיעיל ביותר בהתמודדות עם התקפי פאניקה. בטיפול ניתן יהיה להתמודד עם הסימפטומים ולמנוע את חזרתם, ובהמשך אולי אף תרצי להעמיק ולבחון את הגורמים האפשריים להופעת החרדה.
בהצלחה!