|
עמוד הבית / מיומנה של מטפלת
|
כבר כמה שבועות אנחנו מסתובבות סביב אותו נושא.
היא אומרת לי שאני כועסת ומנסה להבין למה. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאני כועסת.
אני הרי בעיקר כועסת. לא חשוב על מי או על מה. הכעס הפך להיות חלק ממני. מכעיס אותי אפילו שהיא טורחת לציין זאת בפני כאילו חשפה מפנה חדש בטיפול.
היא שואלת את אני מכירה את התחושות האלו ממצבים אחרים בחיי. נו, בחיי! היא צוחקת עלי? אני לא מכירה מצבים אחרים!
אני כועסת על כל הכסף שנשפך אצלה בלי ששום דבר יזוז או ישתנה. תגידי לי את למה אני כועסת.
שבועיים לאחר מכן, לא יכולתי לסבול יותר את המפגשים המייגעים האלו, את החזרתיות הבלתי נסבלת אל אותן שאלות, ההגעה הצפויה כל כך לאותה מסקנה בדיוק כמו בכל פגישה קודמת. אז אמרתי לה. אמרתי לה שנמאס לי ושאני לא חושבת שאבוא בשבוע הבא. אמרתי לה שזה בזבוז זמן ובזבוז הכסף שאין לי. כל כך כעסתי שכבר נהיה לי לא נעים שהיא חושבת שאני בהמה מתלהמת. הרגשתי שאני פוגעת בה ולא היה אכפת לי. רציתי שהיא תזרוק אותי מהקליניקה שלה שתגיד שאני לא עושה לה טובה שאני באה לטיפול ושמצידה אני יכולה ללכת. שתתחיל לדקלם את "אף אחד לא מכריח אותך לבוא לטיפול ואם את רוצה להשאר כועסת בבקשה- אף אחד לא יקח את זה ממך", רק שתעזוב אותי בשקט ותתן לי ללכת.
כשסיימתי להתנפל עליה, היא הסתכלה עלי עמוק עמוק, לקחה נשימה ארוכה ואמרה לי :
את כל כך צודקת. אנחנו באמת כל הזמן עומדות באותה נקודה ולא מתקדמות. את כל הזמן מדברת על הכעס, מתארת אותו אבל לא מעזה להביא אותו לכאן באמת. שאלתי את עצמי מתי תאזרי אומץ לכעוס עלי. זה מרגש ומחמיא שאת מספיק סומכת עלי כדי לכעוס כך. כשאת כועסת כך, אני מרגישה שאת ממש רוצה להעניש אותי. כאילו רק אם אני אפגע תוכלי להרגיש הקלה. אבל ההקלה לא מגיעה אף פעם. אני מרגישה שאולי את רוצה לנוח. יש לך איפה לנוח?
פרק ב
| |
|
|
|
|
|
|
|
| ניוזלטר על הספה | |
| רוצים לקבל עדכונים על
מאמרים וחידושים
בפורטל על הספה? | |
|
|
כל הזכויות שמורות לאתר על הספה ©