אני חוגגת יומולדת שנה.
כבר צועדת לבד, לפעמים מחפשת יד לסמוך עליה.
לפעמים בודקת את עצמי: איך זה מרגיש? להתקל וליפול ושוב לקום
עדיין מסתכלת על כפות הרגליים. לעיתים מעיזה להביט קדימה, אל המקום אליו אני צועדת.
אבל חוגגת עם כל צעד! גם למדתי למחוא לעצמי כפיים....(:

אני חוגגת שנה.
שנה שאני עצמאית.
שנה שאני בוחרת לעצמי את דרכי, וצועדת בה.

גיל שנה הוא גיל כזה שכתוב בספרים.
אנחנו מצפות שהקטנצ'יק שלנו יעשה לפי הספר –
צעדים ראשונים, מילים ראשונות (שרק אנחנו מבינות...), חוכמות ראשונות (איך עושה קוף??)
ואנחנו משוות.
לא רק לספרים,
אלא, איך לא, לתינוקות בני השנה שמסביב
שכבר הולכים,
שכבר אומרים,
שכבר עושים כמו קוף...

וגם אני משווה.
משוווה למה שציפיתי מעצמי, משווה למה שציפו ממני,
משווה לזו שנולדה איתי אבל כבר מקפצת בקלילות או קולחת במילים.
אבל היום אני חוגגת ואומרת לעצמי –
ככה אני.
ככה אני עושה. ככה אני יכולה.
זה הקצב שלי. אלו ההישגים שלי.

וכמו כל תינוק שלא קרא את הספר, ובכל זאת יודע בדיוק מה הוא אמור לעשות, ועושה זאת בקצב ובדרך שלו.
גם אני, פועלת מאינטואיציה, מאיזה דחף פנימי,
בקצב שלי.
בדרך שלי.

מזל-טוב לי!