"לאחוז בקרנות המזבח*": המפגש בין החייל לפסיכולוג (קב"ן) המילואים

ד"ר שי שלקס

* מלכים א', פרק א', פסוק נ"א 

 

(פורסם ב"שיחות", 11, 2004)

 

מאמר זה מבוסס על הניסיון שצברתי במשך שנים רבות של שירות מילואים במסגרת חיל האויר. המאמר מוקדש בתודה ובהערכה רבה לכל קציני הפסיכולוגיה עימם שירתי, המתמודדים יום יום ושעה שעה עם הקשיים והמצוקות המתוארים כאן.

תקציר

המאמר עוסק במפגשים של פסיכולוג המילואים (קב"ן: קצין בריאות נפש) עם חיילים במצוקה. נידונים מאפייני המצוקה של הפונים, תפקיד הקב"ן, תגובות ההעברה-הנגדית שלו לתפקידו בכלל, ולפניות אליו בפרט, ואפשרויות התערבות קצרות מועד שונות.

 

המפגשים של הקב"ן עם החיילים הפונים אליו מהווים למעשה חלק מרכזי מתשובתנו כחברה למצוקה של בניה (שהם אנחנו, וילדינו). אני מוצא שייחודיות המפגשים הללו, מאירה כבזרקור את שיגרת עבודתנו כמטפלים, וכמו מעצימה ומבליטה כמה מהתמודדויותנו המרכזיות. בתום ימי מילואים כאלה אני מוצא עצמי נרגש, ולעתים קרובות אף כואב ומוצף לנוכח המצוקה לה נחשפתי, ולנוכח מגבלות הזמן והאמצעים העומדים לרשותי בהתמודדות איתה.

תפקיד הקב"ן: הגדרה מקובלת לפי בלייך (1, עמ' 8): "... ייעוץ והדרכה לסגלי פיקוד, רפואה ורווחה בקשר לאיתור, מניעה, ואף התמודדות פעילה עם פרטים וקבוצות שמגלים קשיי הסתגלות; מיון והערכה של חיילים מתקשים על מנת להביא להשמה נכונה בתפקיד וביחידה, ייעוץ והדרכה בהתערבויות במצבי משבר יחידתיים עקב אירועים קיצוניים כגון פיגועים, תאונות והתאבדויות. במישור של מניעה שניונית פועל הקב"ן מול החייל המתקשה עצמו. איתורם המוקדם של חיילים אלה, וליווי פעיל שלהם, בין אם באמצעות מתן הדרכה למפקד, ובין אם על-ידי טיפול ישיר מול הקב"ן, מאפשרים זיהוי מוקדם של חיילים במצוקה או בסיכון, העלאת מודעותם ומיומנותם של המפקדים לזהות ולטפל במצוקת החייל, ומיצוי מיטבי של פוטנציאל ההתמודדות של החייל ללא תיוג של חולי נפשי".

נסיבות השירות של קב"ן המילואים: עיקר תפקידו של קב"ן המילואים הוא בדרך כלל 'מניעה שניונית', לכן אתמקד בה ולא בתפקיד הקב"ן בכללותו. אתאר את השירות של קב"ן המילואים על סמך נסיבות מוכרות לי, וכפי שאני חווה אותן. כמה פעמים בשנה אני נקרא לשירות מילואים לימים ספורים בבסיס זה או אחר בחייל שבו אני משרת. מספר הימים משתנה, ויכול להיות גם יום אחד בלבד. לאחר התארגנות ראשונית במשרד מוכנסים פנימה בזה אחר זה, כמה חיילים המצוידים בטפסים הכרחיים: א) טופס פנייה, שאותו מילאו בעצמם, המכיל פרטים אישיים וסיבות הפנייה לפי ראייתם; ב) במקרה של פנייה חוזרת - תיק רפואי עם סיכומי פגישות קודמות שלהם עם קב"נים ו/או פסיכיאטרים ביחידה ו/או ביחידות קודמות. (הפסיכיאטר, אף הוא איש מילואים בדרך כלל, נמצא ביחידה לעתים מזומנות, ותפקידו לטפל בחיילים הזקוקים לטיפול תרופתי ו/או לשינוי סיווגם הרפואי - פרופיל רפואי); ג) טופס סטנדרטי שמילאו מפקדיהם ('חוות דעת מפקד'). לטופס זה כמה מטרות, כפי שמפרט שוהם (2):

א) ווידוא שהמפקד מודע למצוקה של פָקודו, ושההפניה של החייל לקב"ן לא תגרע מאחריותו הכוללת של המפקד כלפיו. ב) חוות הדעת מתייחסת לתפקודו של החייל ומתארת גם ניסיונות קודמים לסייע לו. המידע תורם מימד אובייקטיבי לתיאור הסובייקטיבי של החייל ומאפשר למפקד לתת נקודת מבט השוואתית, הן בדבר דפוסי התנהגותו של החייל בהווה לעומת העבר הן בדבר התנהגותו לעומת התנהגותם של החיילים האחרים ביחידה.

מרבית החיילים פונים לקב"ן ביוזמתם, וחלקם נשלחים בידי מפקדיהם או בידי רופא היחידה, לאחר שפנו בתלונה גופנית ולא נמצא לה בסיס פיסיולוגי. לאחר עיון בטפסים, אני מראיין את החיילים, מקשיב לתלונתם המוצהרת, שכמעט ללא יוצא מהכלל מלווה בבקשה/דרישה להקלה מציאותית כלשהי, ובה בעת מתרשם ממצבם הנפשי (סימפטומאטית ואישיותית).

מאחר שכקב"ן מילואים אני משמש בדרך כלל עזר או תחליף לקב"ן הקבוע המשרת ביחידה, אני נדרש לפגוש חיילים רבים בזמן מוגבל. במרבית המקרים מצטמצם המגע בינינו למפגשים בודדים בלבד, לעתים - למפגש יחיד. לכן עיקר מטרותיי במפגשים אלה:  א. אבחון ראשוני של מצבו הנפשי-תפקודי-חברתי של הפונה; ב. הענקת מרחב לאוורור (וונטילאציה) ולקתרזיס, ובמקרים שלא נמצאה סיבה להפנות את החייל מיידית לעזרה פסיכיאטרית-

ג. ניסיון לסייע לחייל להגיע לתובנות תוך-נפשיות ובין-אישיות שיעזרו לו להתחזק, להירגע וליצור שינוי בגישתו לעצמו ולרגשותיו, כמו גם לחבריו, למפקדיו ולמצבים החברתיים שבהם הוא חש מצוקה.

בעבודה זו לא אתייחס לחיילים במצבים פסיכופתולוגיים קשים (כגון משברים פסיכוטיים, הפרעות אכילה קשות, אובדנות ברמת סיכון מוחשית, וכד'), שכן עיקר ההתמודדות של קב"ן המילואים עם מצבים אלה הוא אבחון נכון שלהם ווידוא שהחייל יגיע לגורם טיפולי מתאים.

הפנייה: כבר בכניסתם למשרד משדרים החיילים הפונים את מצוקתם: פניהם נפולות ושפת גופם מקרינה ייאוש וחוסר אונים. רבים מהם מתיישבים כשעיניהם מושפלות ומדברים בקול חרישי, המתחלף לעתים בצעקה זועמת. כניסתם לחדר מעלה לעתים על דעתי את הרעיון התנ"כי של ה'אחיזה בקרנות המזבח': מבחינת חוקי הצבא זכותו של חייל להיפגש עם קב"ן אם יחפוץ בכך. במקרים רבים חיילים אכן מנצלים אפשרות זו ופונים, בניסיון למצוא מפלט מהמציאות הקשה שהם חווים. נראה שבפנטזיה שלהם חדר הקב"ן משמש מעין שגרירות של מדינה ידידותית בתחומי מדינה עוינת, המעניקה 'מקלט מדיני' והתייחסות, לפי מערכת ערכים שונה מזו המקובלת 'בחוץ'. זהו מעין מרחב מעברי (3, עמ' 125) שאינו צבאי ואינו אזרחי, שבו הקב"ן משמש כ'אובייקט מעברי', כטריז, ובה בעת כגשר, בינם לבין גורמי הצבא, הנחווים לעתים כרודפניים ואטומים. חלק מהפנטזיה מקורה בהנחה שבאמתחתו של הקב"ן חבויים אישורים, שבעת רצון הוא יכול לחלק: פטורים למיניהם, ימי חופשת מחלה ('גימל'ים') או פרופילים נמוכים, העשויים להקל על שירותו של החייל ו/או לקרבו לבית משפחתו, ו'פרופיל 21', המקנה פטור משירות הביטחון מטעמי בריאות.

הקב"ן בחייל שבו אני משרת, הן בסדיר הן במילואים, אינו לובש מדי צבא. נוהג זה השתרש כדי לשדר לחיילים מסר של קשר אנושי בלתי רשמי ושיוויוניות בלתי מאיימת (אבל בה בעת הפסיכולוג מתבקש לקרוא לעצמו 'קצין בריאות נפש', (אף אם אינו קצין), כי "...שם זה מבטא את ... המרכיב הצבאי, את מימד השייכות לאירגון ואת הסמכות המנהיגותית..." ( 4, עמ' 5). ולדעתי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם אותו המסר).

בניגוד למה שניתן ולעתים קרובות נהוג לחשוב, הרי להתרשמותי, מרבית הפניות שנחשפתי אליהן היו מושתתות, על חוויה אותנטית של מצוקה ודה-מורליזציה, ורק במקרים נדירים ביותר חשתי שמדובר בהִתחלות (malingering: "הצגה מכוונת של סימפטומים גופניים או נפשיים כוזבים, להשגת מטרות חיצוניות..." (5, עמ' 683)). יתירה מזאת: במקרים שונים בהם התרשמתי שהחייל ניסה להתחלות, נראה לי שהיתה זו דרכו לוודא שאשתכנע במצוקתו, ושהוא פעל מתוך תחושה שללא דרמטיזציה לא יזכה לאימון ולסיוע. למדתי שחייל בדרך כלל לא יפנה לקב"ן תוך סימולאציה של מצוקה - בלא שברקע תהיה מצוקה ממשית. ייתכן שבאופן פרדוקסלי קורה שההתחלות מהווה הגנה דווקא, במובן זה שהיא משמרת אצל החייל חוויה של שליטה, ומותירה אותו בתחושה שמצבו טוב ממה שהוא לאמיתו של דבר.

מהן המצוקות שעליהן מדווחים החיילים? מרביתם מדווחים על תחושות של ייאוש וחוסר אונים: "לא יכול יותר!" הוא משפט הפתיחה בפניות רבות. במקרים רבים הם מתארים סימפטומים המאפיינים דיכאון ו/או חרדה (כגון: הפרעות בשינה, חוסר תיאבון, מחשבות של ייאוש, כישלון ואשמה, התכנסות והתבודדות, ולעתים גם סימפטומים גופניים, כמו לחץ בחזה, כאבי ראש, הפרעות עיכול ועוד). רמזים בוטים יותר או בוטים פחות לכוונות אובדניות גם הם אינם נדירים. כמו כן מתבטאת מצוקתם במגוון קשיים בין-אישיים עם עמיתיהם ליחידה, ובראש ובראשונה עם מפקדיהם. בנוסף לחוויית הייאוש הכללי עולים כמה נושאים שוב ושוב:

א) כמיהה לחופשות: רבים מהפונים מדגישים את געגועיהם הקשים הביתה, את העובדה שהם 'סופרים את הדקות' שנותרו עד ליציאה הבאה הביתה, ואת המאבקים המרים שהם מנהלים עם מפקדיהם סביב נושא זה.

 ב) זכויות מיוחדות: רבים מהפונים נמצאים במאבקים עם המערכת הצבאית בכללותה סביב זכויות מיוחדות הקיימות בצה"ל לשם הטית מאזני השירות-חופשה לטובת השהייה בבית, כגון: 'שירות קל"ב' (קרוב לבית), 'שבוע/שבוע' (שבוע של שירות בצבא, וחופשה בת שבוע בבית), 'חופשה חקלאית' (חופשה לצורכי עבודה שניתנת לעתים לבני חקלאים שמשפחותיהם זקוקות בעונות הבוערות לסיוע מבניהם) ועוד. זכויות מיוחדות כאלו ניתנות לחיילים בהתאמה לתפקידם, מקום שירותם, מקום מגוריהם, מצבם המשפחתי והפרופיל הרפואי שלהם. העיסוק (האובססיבי לעתים) בחופשות הוא אחד הביטויים למצוקת חיילים, ופגיעה ממשית או נתפסת במשך החופשות או בתדירותן מזינה מצוקה זו. רבים מהפונים לקב"ן מצפים לסיוע במאבקים אלה, ולא פעם ימצא הקב"ן את עצמו סבוך עד צוואר בבקשת עזרה בסגנון: "שירתי בבסיס א. לפני חודשיים הורד הפרופיל שלי ל- ד. וקיבלתי קל"ב. מכיוון שאני גר קרוב לכאן הועברתי לשרת כאן. אבל כאן שובצתי ביחידה ב. שהתפקוד בה מחייב לשרת 'שבוע/שבוע'. הבעיה היא שמי שמשרת 'שבוע/שבוע' אינו יוצא הביתה בשבוע שהוא ביחידה. אז מה יצא לי מזה שקיבלתי קל"ב?! קשה לי מאוד ללא היציאות היומיות הביתה, ולאיש לא איכפת".

ג) תורנויות: רבים מהחיילים הפונים חווים מצוקה סביב תורנויות שונות שהם נדרשים לבצע (שמירות, עבודות מטבח, אבטחת יישובים בקו העימות ועוד). תורנויות אלו נתפסות כדרישת יתר, כהשקעה שהיא מעבר לנכונותם להשקיע, ובמקרים רבים - כפגיעה נרקיסיסטית. התורנויות קורעות את החיילים משיגרתם ומסביבתם המוכרת (החברתית והפיסית), ומונעות מהם לעתים יציאה הביתה, ובכך נגרמת להם תחושת בדידות ומועקה. השמירות ואבטחת היישובים מעוררות נוסף על כך גם פחד, כשבמקרים רבים מדובר בהזדמנויות נדירות שבהן חייבים גם חיילים שאינם מורגלים בכך, לשאת נשק ולהפגין (לפחות בפוטנציה) חיילות בסיסית.

ד)  אי התאמה תפקודית ו/או חברתית: חיילים רבים פונים לקב"ן בעקבות תחושה שהם נאלצים לבצע תפקיד שאינו מתאים להם. לעתים מדובר בתפקיד שהחייל חווה כנמוך מיכולתו, תפקיד המשעמם אותו ומהווה עבורו פגיעה נרקיסיסטית. במקרים אחרים מדובר בסוג תפקיד השנוא עליו (כמו למשל: חייל שסיים בקושי רב בי"ס מקצועי, שלא רצה ללמוד בו מלכתחילה, ומוצא את עצמו נדרש לעבוד בצבא במקצוע בהתאם למגמה שבה למד). או שמדובר בתפקיד הנתפס כקשה ומאיים, והחייל חושש להיכשל בו. לעתים בעיה זו כוללת גם בעיה חברתית, במסגרת הדרישה לשרת בחברת חיילים הנתפסים כבעלי רמה נמוכה או גבוהה יותר מזו של אותו חייל. שורשיהן של בעיות רבות מסוג זה טמונים בסיווגים השונים שצוינו לעיל (פרופיל, הצבה, השכלה ועוד).

ה) מתח ביחסים עם מפקדים: 'הסתבכות' עם מפקדים היא, במקרים רבים, תוצאה ו/או גורם של מצוקה נפשית. לפי התרשמותי משדרים רבים מהחיילים הנמצאים במצוקה דכדוך, חוסר עניין וחוסר השקעה, ולעתים - כביטוי למצוקה ו/או למחאה - הם אף נמנעים מלבצע את המוטל עליהם כנדרש. התנהגות כזו גוררת לעתים גערות ועונשים מצד מפקדיהם, ויחס מזלזל ואף מתנכר מצד עמיתיהם, כשכמקובל במעגלי משוב שלילי מסוג זה, גוררים הללו מצוקה נוספת, התנהגות בעייתית נוספת, וחוזר חלילה. חיילים רבים פונים לקב"ן לאחר שמעגל המצוקה שבו הם נתונים כבר הביא אותם לכלא הצבאי או אל ספו. נראה לי שנוכח גילם של החיילים (גיל ההתבגרות המאוחר), היציאה הטרייה מבית ההורים, וההיררכיה הצבאית, מפקדיהם משמשים עבורם דמויות בעלות פוטנציאל העברתי נרקיסיסטי רב עוצמה, כשבמקרה הטוב הם מאפשרים לחיילים לעשות בהם שימוש כבזולתיעצמי (self objects) (6), המספקים את צורכי השיקוף (mirroring) ובוודאי את צורכי האידיאליזציה  של החיילים, ואילו במקרה הרע, תסכולם של צרכים אלה הוא כישלון אמפתי העלול לעורר חוסר אונים, תסכול וזעם נרקיסיסטי קשה.

ו) קשיים משפחתיים: במקרים רבים החיילים מתארים מצוקות משפחתיות שונות (בין-אישיות, כלכליות, בריאותיות ואחרות).

 

כניסה למעגל המצוקה – המיכל ותכולתו

מה מביא את החיילים להיכנס למעגל המצוקה? לפי התרשמותי אלה חיילים שלא מצליחים עוד להכיל את המציאות הצבאית על אופייה ותביעותיה. היכולת להכיל תלויה בראש ובראשונה באישיות החייל, אך גם בתביעות של מציאות זו (אם כי כמובן גם תפיסת אופייה של המציאות הצבאית - כמו כל מציאות אחרת - היא במידה רבה סובייקטיבית). אדגיש גם קודקוד שלישי במשולש זה -  אופי המערכת המשפחתית של החייל. ניתן לומר אם כך, ששלוֹמוּת (well-being) החיילים והסיכוי שייפנו לקב"ן הם פועל יוצא של אינטראקציה בתוך משולש כוחות שקדקודיו: קושי השירות - מצב משפחתי - אישיות.

א) קושי השירות: מדובר במפגש מורכב  בין משתנים 'אובייקטיביים' (כגון: הקושי הפיסי-תפקודי של התפקיד, מידת הסכנה הכרוכה בביצועו, סגנון הפיקוד המאפיין את היחידה ועוד) לבין הסובייקטיבית שבה חווה החייל משתנים אלה, המעוצבת על-ידי אישיותו והרקע המשפחתי שלו. לזרוס (8,7) תומך בתפיסה זו בעקבות מחקריו הידועים, בהם תגובת לחץ היא פועל יוצא של תהליכים פסיכולוגיים וקוגניטיביים, המתווכים בין הגירויים בעלי פוטנציאל מלחיץ לבין תגובת הלחץ של האדם. לפי התרשמותי, המרכיב הסובייקטיבי בתפיסת הקושי בשירות הצבאי הוא דומיננטי, כלומר, חייל בעל מבנה אישיות ו/או רקע חברתי מסויים עשוי ליהנות משירות ביחידה הנחשבת ל'קשה מאוד' (ולעתים יתפוס את השירות הנחשב ל'קל' כקשה ומתסכל מאוד) וחייל בעל מבנה אישיות ו/או רקע אחר - ההיפך. נושא 'קושי השירות' אינו עומד במרכז עבודה זו ולא ארחיב על כך, אך אדגיש שהתפיסה הסובייקטיבית של החייל את תנאי השירות שלו היא בחזקת 'נבואה המגשימה את עצמה'.

במאמר העוסק בקשיים שצעירים עלולים לחוות במפגש עם המסגרת הצבאית, מציין בלייך (10) נושאים כגון דה-אינדיווידואציה וההטמעה הכפויה לתוך מסגרת לוחצת ותובענית, הפרידה מהבית ומהמשפחה, ההתמודדות עם דמויות סמכות קשוחות הדורשות צייתנות מוחלטת ועם קבוצת התייחסות תובענית, לחצים פיסיים ונפשיים, הצורך להוכיח יכולת (ובמקרה של בנים – 'גבריות') וליטול אחריות, לשלוט בתוקפנות, ועוד, ומדגיש כיצד התמודדויות מקובלות עלולות להיהפך למצוקה על רקע פסיכופתולוגי.

ב) מצב משפחתי: החיילים הפונים מתארים במקרים רבים מצוקות משפחתיות שונות. נוסף על הרובד המציאותי בתלונות אלו (רלבנטי וקשה במיוחד בתקופה זו של מצוקה כלכלית וחברתית נרחבת), התרשמתי, שמידת החופש שהבית נותן לחייל (בחווייתו הסובייקטיבית) להתפנות לשירותו הצבאי היא גורם קריטי בשלומוּת הנפשית שלו: נראה כי משפחה המשדרת מצוקה, ולעתים קרובות גם מפעילה על החייל לחץ ישיר או עקיף לסייע לה, ממלכדת את החייל ברגשי אשמה ונאמנויות מפוצלות, המייסרים אותו ומונעים ממנו להזדהות עם השירות הצבאי ועם הצבא. הוכדורף (11) מתמקדת בשלב ה'שיגור' במעגל חיי המשפחה שבו המשפחה מתמודדת עם יציאת הבן/בת מהבית. לדבריה שלב זה מתבטא בשני מימדים: 'שימור' - מאמץ ההורים 'לשמר' את מעמד הבן/בת במשפחה, תוך שמירה על קשר עמו או עמה והתייחסות אליו או אליה בדומה למה שהיה בעבר, ו'שילוח' – תובנה, הסכמה ורצון של ההורים 'לשלח' את הבן/בת מהבית ולאפשר לו או לה חיים עצמאיים במסגרות מחוץ למשפחה. הוכדורף מציינת

ששלב ה'שיגור'  הוא שלב ייחודי, שבו מידת הצלחתו או אי הצלחתו של המתבגר להשתלב מחוץ למשפחה היא עדות להצלחתה או לכישלונה של המשפחה כולה, העוברת תהליך של ארגון מחדש. היא מסכמת (וניסיוני הקליני מתאים לכך) שייתכן שחלק מהבעיות והמשברים הקשורים לקשיים בהסתגלות מתבגרים קורה במשפחות שבהן הבן מרגיש ש'אסור' לו לעזוב את הבית, כיוון שההורים לא יהיו מסוגלים לשרוד ב'קן המתרוקן' (מעניין שהוכדורף מצאה שנטייתן של האמהות ל'שימור-יתר' מנבאת את מצוקת החיילים יותר מאשר נטייה כזו אצל האבות). לפי התרשמותי חיילים שהם 'ילדים הוריים' במשפחה נוטים יותר לסבול ממצוקה זו. בניגוד למקובל לחשוב, הוכדורף לא מצאה במחקרה הבדל בין תפקודם והסתגלותם של ילדים בכורים לשירות צבאי בהשוואה לילדים האחרים. ההבדל היחיד שנמצא - ילדים בכורים דואגים יותר מבעיות בבית בעת השירות.

מענה חלקי לשאלה מה גורם למשפחות (ולאמהות בפרט) לבטא עמדה של שימור-יתר (מעבר לסיבות אישיותיות) אפשר אולי למצוא בכך שברבות מפניות החיילים לקב"ן התברר לי כי מדובר בהורים גרושים, ו/או חולים, ו/או מסוכסכים בסכסוכים אלימים, ו/או במשפחות עולים המתקשות להיקלט בארץ מבחינה חברתית וכלכלית. קשה במיוחד מצבם של חיילים עולים נשואים, שבנות זוגם (ולעתים גם ילדיהם הפעוטים) נותרו בודדות בעיר מרוחקת, לעתים קרובות במצוקה כלכלית. במקרים אלה חווים רבים מהחיילים מצוקה מתוך הזדהות עם משפחותיהם "אם להם, שם בבית, כה קשה, איך אוכל אני להרשות לעצמי כאן, בצבא, להשתלב וליהנות?" חיילים אלה חשים קרועים בין נאמנותם למשפחותיהם לבין חובתם הצבאית. לדעתי, ככל שחברתנו הולכת ומדגישה ערכים אינדיווידואליסטיים ומפחיתה מערכם של ערכים חברתיים ולאומיים, כך נוטה הכף יותר לכיוון צורכי המשפחה.

לשאלת מרכיב ההזדהות של המשפחה ושל החייל עם השירות הצבאי, כמבטא ערכים לאומיים ציוניים: מציין גל בספר שיצא לאור ב- 1986 "דמותו של החייל הישראלי" (12), שההנעה של החיילים לשירות צבאי גבוהה, ובניגוד להתייחסותם המרדנית והמבטלת האופיינית של הישראלים לדרישות החוק, הרי בכל הנוגע לחובות צבאיות מחקרים מצביעים על כך שגישתם שונה: צעירים ממתינים לצו הגיוס בשקיקה, מתכוננים מבעוד מועד לתקופת הטירונות (משפרים את כושרם הגופני, למשל), כמות המנסים להשתמט היא אפסית ומספר המתנדבים ליחידות התנדבותיות רק עולה עם השנים. גל מציין שהתנגדות לשירות צבאי, והימנעות מהגעה ליחידה קרבית או התנדבותית, נמצאו, רק בקרב צעירים הבאים מקבוצות שוליים חריגות, ממעמד חברתי-כלכלי נמוך במיוחד, כאלה הסובלים מקשיי הסתגלות, נפלטי בתי-ספר, עבריינים צעירים וכו'. אין בידי נתונים מחקריים עדכניים יותר מאלה שבספר, לכן אינני יכול להביא נתונים מחקריים על ההנעה לשירות צבאי בקרב צעירים בישראל כיום. ייתכן, לדעתי, שהשינויים הפוליטיים, הדמוגרפיים והפסיכולוגיים מאז 1986, גרמו לשינויים גם בכך.

האוכלוסייה שאליה נחשף קב"ן המילואים אינה מייצגת את כלל חיילי צה"ל ואין אפשרות להסיק מקבוצה זו מסקנה לגבי הכלל. עם זאת, לפי התרשמותי, ככל שהנטייה הכללית של משפחת החייל ושלו-עצמו להזדהות עם ערכי המדינה נמוכה יותר, כך יגבר הסיכוי לסבל במהלך השירות הצבאי. הוכדורף (11) מצאה במחקרה כי כאשר לאם עמדה שלילית כלפי החיים בארץ, מידת המצוקה של החייל גבוהה יותר ולהיפך.

ג) אישיות: אילו מבני אישיות עלולים לגרום לחייל להיכלל ב'קבוצת הסיכון' של הסובלים ממצוקה נפשית בשירותם הצבאי? הוכדורף (11) מצאה שהתכונות המרכזיות המנבאות הסתגלות טובה לשירות הצבאי הן דפוס התקשרות בטוח והישענות עצמית, מחד, חיפוש תמיכה בעת הצורך וסגנון התמודדות הממוקד בפתרון בעיות, מאידך. נושא מורכב זה ניתן לבחינה משתי זוויות: דינמית ופנומנולוגית (כמקובל ב- DSM).

לדעתי, מהזווית הדינמית ככל שארגון אישיותו קרוב יותר לאישיות גבולית (13, 14), כך תגבר נטיית החייל לסבול ממצוקה במהלך שירותו. מבחינה סימפטומתולוגית יתאפיין בחרדה בלתי ממוקדת כרונית, בסימפטומתולוגיה נוירוטית מגוונת ובנטייה לאימפולסיביות ולהתפרצויות. מרכזו של ארגון אישיות גבולי הוא חולשת אני  שעלולה להתבטא בעמידות נמוכה לחרדה, בקשיים לשלוט בדחפים, בנטייה לדיסוציאציה, בכשרים סובלימטוריים ירודים, ובעיקר בנטייה לחשיבה ראשונית. מקורה של חשיבה כזו ביחסי אובייקט פתולוגיים הכרוכים בטשטוש ההבחנה הברורה בין ייצוגיי האני לייצוגיי האובייקט, ובשימוש בהגנות פרימיטיביות המאפיינות אנשים בשלבי חייהם הראשונים, ובמרכזן מנגנון הפיצול. אנשים אלה עלולים לגלות הפרעות באפקט, בבקרה על הדחפים, בבוחן המציאות, ביחסים הבין-אישיים ובאינטגרציה של העצמי, כמו גם סף גירוי נמוך לרגשות ולגירויים, תוקפנות, אי שקט, מצב רוח דיספורי כרוני, ריקנות, תחושת מוות פנימית ודיכאונות. לפי התרשמותי, סינדרום זה, כפי שמתאר קרנברג, מתהדהד בעוצמות שונות ברבות מהפניות של חיילים לקב"ן, מעבר לאבחנה הפנומנולוגית הניתנת להם בהתאם למגדר ה- DSM.

במסגרת החשיבה הדינמית חשוב, לדעתי, להתייחס גם לזווית הקוהוטיאנית, שכן רבים מהחיילים הפונים לעזרת הקב"ן מבטאים את מה שניתן לראות כפגיעות נרקיסיסטיות. בלייך וחן (15) מאפיינים את הקשיים העלולים להיווצר במפגש של צעירים עם הצבא בכמה קונפליקטים מרכזיים (שניתן לראות בהם, לדעתי, בראש ובראשונה 'שדה מוקשים' של פגיעות נרקיסיסטיות):

1. 'אידיאולוגיה רשמית מול אידיאולוגית נעורים': התנגשות אפשרית בין הקו האידיאולוגי הצבאי הכפוי לבין צורך של מתבגרים רבים ב'מורטוריום' - אידיאולוגיה של היעדר אידיאולוגיות (להבנתי, הכפייה של דרך הסתכלות עלולה לגרום לפגיעה נרקיסיסטית, וכשאידיאולוגיה זו כוללת גם רעיונות כמו ויתור על חופש אישי למען שירות העם והמדינה - אין ספק שלחייל נדרשות תעצומות נפש נרקיסיסטיות ויכולת הזדהות מפותחת כדי 'לעכל' פגיעה כזו);  2. 'אנונימיות מול שמירה על ייחוד אישי' (לדעתי, קונפליקט זה טומן בחובו פגיעה נרקיסיסטית אולטימטיבית: המסגרת הצבאית דורשת היטמעות ואנונימיות של הפרט, למשל מדים ומספר אישי - מעין תחליף לשם הייחודי. מתבגרים בתקופה זו בחייהם נוטים דווקא להבליט את ייחודיותם כחלק מעיצוב זהותם, והאנונימיות הכפויה מהווה פגיעה נרקיסיסטית ראשונה במעלה).  בהקשר זה הם מזכירים את 'הלם בסיס הקליטה והמיון', המתאר חייל נבוך ומבולבל שאינו מסוגל למצוא את מקומו במסגרת החדשה; 3. 'חוסר פרטיות מול טריטוריאליות': דווקא בתקופה שבה נאבק המתבגר לשמור על טריטוריה משלו (במרחב ובזמן) נדרש ממנו להסתגל לחיי הצבא, המתאפיינים במגורים, מקלחות, שירותים וחדרי אוכל משותפים. הם מדגישים את האיום שבחשיפה הבלתי נמנעת לקבוצה, וכיצד עלולה זו להשפיע במיוחד על צעירים מופנמים ורגישים. נוסף לכל הקשיים הללו, עלולים הצעירים, בפגיעותם, גם להפוך ל'שעיר לעזאזל', מוקד להשלכת החולשות של עמיתיהם ליחידה; 4. 'לגיטימציה לתוקפנות מול חרדה מאיבוד שליטה'; 5. 'הדגשת דפוסים גבריים מול חשש מתחרות': בשני האחרונים הפגיעה הנרקיסיסטית עלולה לנבוע מרגש נחיתות סביב נושא הגבריות. בלייך וחן מציינים שנתקלו בצעירים רבים מותשים וחסרי אונים לאחר שאשלית גבריותם וחוזקם נופצה. הם מדווחים שצעירים תופסים לעתים את הצבא בצורה מאגית, כמסגרת שבה ייפתרו בעיותיהם ויוכלו להוכיח עצמם כגדולים וכבני-תחרות, וכשתקוותיהם אינן עומדות במבחן המציאות, פגיעה נרקיסיסטית צורבת זו עלולה לגרום למצוקה נפשית קשה;  6. 'הדחקת המיניות מול התפתחות מינית': רשמית הצבא אוסר על קיום יחסי מין במסגרתו. מדיניות זו נמצאת בהתנגשות מתמדת עם המיניות המתפתחת, המאפיינת את גיל החיילים. זהו כר פורה לפגיעות נרקיסיסטיות, הן לצעיר החש עצמו נחות מבחינה מינית יחסית לחבריו, הן לצעירים שהמאוויים המיניים מרכזיים עבורם, במסגרת השוללת זאת מכל וכול. פן ייחודי הוא הקירבה הגופנית האינטנסיבית, המאפיינת את סגנון החיים הצבאי. מצב זה גורם לצעירים מסויימים לחוות 'פאניקה הומוסקסואלית', ולהומוסקסואלים מוצהרים - קונפליקטים בין גירוי לחרדה להיות שונים. בלייך וחן מוסיפים קונפליקטים המסווגים כ'בעיות סמכות': 'תלות מול עצמאות', 'שליטה ומשמעת מול חירות אישית', 'הגבלה פיסית והייררכית מול נטייה לתהייה ולפריצת מסגרות', ו'מעברים ופרידות כפויים מול מעברים ופרידות מרצון'. בכל אחד מהקונפליקטים מעומתת נטייתו הטבעית של הצעיר המתבגר עם דרישות המערכת הצבאית.

ברבות מפניות החיילים לקב"ן ניתן, לדעתי, למצוא מוקד של פגיעות נרקיסיסטית, כשהחיילים מרגישים מרוקנים רגשית, נעלבים, חסרי אונים, מדוכאים ו/או זועמים. דרך נוספת להסתכל על חוויות אלו היא 'למידת חוסר האונים' - רבים מהפונים משתפים את הקב"ן בחוויה הקשה, שעד כמה שיטרחו, ישתדלו, ינסו ויתאמצו – הרי הם ממשיכים לחוש שבעיני מפקדיהם וחבריהם, ולעתים קרובות גם בעיני עצמם, הם נכשלים. נראה שגישתם של ארייטי ובמפוראד לדיכאון (16) רלוונטית כאן. מבחינה סובייקטיבית זהו ניסיון סיזיפי לרָצות את האובייקט הפנימי והשתקפותו ההעברתית במפקדים ובמערכת בכללותה. כישלון צורב גורם לחייל לחוש זעם, המופנה החוצה כמרדנות ו'הסתבכות בצרות' ופנימה - כדיכאון.

מבחינה פנומנולוגית האבחנות הרווחות ביותר של החיילים הפונים הן מסוג הפרעות אישיות תלותיות, נרקיסיסטיות וסכיזואידיות, המעמידות את החיילים במבחנים קשים סביב הפרידה מהבית, מחד גיסא, וההסתגלות למערכת הצבאית, מאידך גיסא. המערכת הצבאית יצרה סיווג אבחנתי ייחודי, המחלק את הפרעות האישיות לאינטרוורטיות ואקסטרוורטיות.

 

העברה נגדית

כמותן הגדולה של הפניות, עוצמת המצוקה הגלומה בן, והציפיות (הסותרות לעתים) מהקב"ן נוטות לעורר בו תגובות העברה מורכבות ובעלות עוצמה. מעבר לתגובת ההעברה-הנגדית שלו לפונה הספציפי ולפנייתו, תגובותיו מושפעות משני גורמים: 1) מעין 'העברה-נגדית כללית' שלו לתפקידו כמכלול;  2) אופי היחידה והנורמות הנהוגות בה בנוגע למצוקות נפשיות של חיילים.

1) ההעברה-הנגדית הכללית של הקב"ן מתמקדת בראש ובראשונה בקונפליקט 'משרתם של שני אדונים': מקומו של קב"ן המילואים שונה באופנים שונים ומשמעותיים ממקומו של המטפל במסגרות בריאות הנפש ובפרקטיקה הפרטית, ופנייתו של חייל במצוקה לקב"ן המילואים שונה באופנים שונים ומשמעותיים מפנייתו של מטופל למטפל בכל מסגרת אחרת. אומנם שאלות של 'הסתגלות למציאות' מעסיקות גם את הפסיכולוג האזרחי, הרי, לפחות ברמה המודעת, הללו נשאלות בהקשר השלומוּת של המטופל. מטרתה המוצהרת של מערכת בריאות הנפש הצבאית היא: "... מיצוי מיטבי של פוטנציאל ההתמודדות של החייל...". (1). להבנתי, שלומו של החייל עמד ללא ספק לנגד עיניהם של קובעי הגדרה זו, אך למטרת שירות המערכת הצבאית. וכך, אני מוצא  עצמי בקונפליקט 'משרתם של שני אדונים': למי נתונה נאמנותי - לחייל הסובל או למערכת שמטעמה נשלחתי, ושאותה אני והחייל הפונה אלי במצוקתו אמורים לשרת? ואמחיש: כשחייל פונה לקב"ן ומתלונן על חרדה קשה מפני יציאה קרובה ל'תורנות אבט"ש' (אבטחת יישובים לאורך קו העימות), עשוי הקב"ן לחוש מגוון תחושות של העברה-נגדית:

א. נאמנות למערכת והזדהות איתה ('הזדהות עם התוקפן'): הזדהות אדיפלית עם השקפת המערכת הצבאית ועם דמויות הסמכות המייצגות אותה, שיכולה להתבטא במחשבות: "ואם כולם יפחדו אז מי ימלא את התפקיד"? וכד'. עמדה זו מייצגת למעשה את 'פן הקצין' בתפקיד הקב"ן. ייתכן שעמדה זו תוזן מ'הרגל מקצועי' אצל קב"נים שהיו קצינים בעברם הצבאי, מצרכי פיצוי דווקא אצל קב"נים שלא היו, או מצורך נרקיסיסטי של האדרה עצמית: "עכשיו, שלא כמו אז כשהייתי טירון (ילד) חסר אונים, אני קצין כל יכול ואשלח חייל משתמט זה אל החזית כפי ששלחו אותי!".

ב. נאמנות מקצועית לוחמנית לשלומו של החייל (עמדת 'מושיע'): 'פנטזית הצלה', או צורך נרקיסיסטי באדרה עצמית: "אני אעמוד חוצץ מול הצבא ואושיע חייל זה מציפורניו, כפי שרציתי כטירון אומלל שמישהו (הורה אומניפוטנטי) יציל אותי מציפורני מפקדיי". תגובות העברה-נגדית כאלו עלולות להיות חמקמקות ביותר ובמסווה שאלות רציונליות ומקצועיות כמו, למשל, כשאני מוצא עצמי חושב: "הדרך הנכונה להתמודד עם חרדה פובית היא להיחשף אליה ולכן, למען בריאותו הנפשית של החייל, מן הראוי שיתגבר על חרדתו וייצא למשימה". אולם, במחשבה שנייה, מי אמר שפחד משירות לאורך קו העימות הוא פוביה (פחד בלתי רציונלי)? ומי קבע שבסמכותי לקבוע מה טוב לחייל 'למען בריאותו הנפשית'? הוא לא ביקש להתגבר על חרדתו ולא לשם כך פנה אלי.

שלא כמו המטופל הפונה לפסיכולוג האזרחי, נדיר ביותר שחייל הפונה לקב"ן צבאי יחוש סיפוק בהתערבות מפרשת של הקב"ן. החייל זקוק ללא ספק להבנה ולתמיכה, אך לאלו תהיה השפעה שולית ביותר ללא התערבות מעשית במציאות חייו הצבאיים. חיילים אינם פונים לקב"ן הצבאי כדי ללמוד על מניעיהם הלא-מודעים, ואפילו לא לקבל תמיכה נפשית. הם באים כדי למצוא מפלט ונתינה מעשית. לעתים קרובות אני חש שמתן פירוש במצב זה הוא כביכול מעשה מקצועי נכון, אך ייתכן שאין מדובר כאן אלא בהעברה-נגדית סאדיסטית, בבחינת: "ברור לי מה אתה רוצה ממני, אך אני לא אתן לך זאת, אני אתן לך את מה שפסיכולוג אמור לתת, וזהו פירוש, ואני ארגיש ישר מאוד ומקצועי עם עצמי, בעוד שאני יודע שאני מחזיר פניך ריקם". בל נשכח את העייפות הנפשית המצטברת שהקב"ן חווה במילואים: יום אחר יום, שעה אחר שעה, הוא מראיין חייל אחר חייל, כשכל אחד ואחד מהם רוצה ממנו משהו קונקרטי. וגם הוא, קב"ן המילואים, רוצה לעצמו חיבה, הערכה, תמיכה ושיותן לו לשוב הביתה לאהוביו. רבים מהחיילים עלולים לעורר בפנייתם גם אנטגוניזם: הם אינם יודעים לעורר אמפתיה ואמון, ולעתים הם אף מעוררים כעס, דחייה, חשדנות ותרעומת, וככל שכניסתם למשרד הקב"ן בשעה מאוחרת יותר או סמוכה יותר למועד השחרור של הקב"ן  - כך ייטו יותר לעורר תחושות אלו...

2) אופי היחידה והנורמות למצוקות נפשיות של חיילים: בכל יחידה יש התייחסות שונה למצוקות הנפשיות של החיילים המשרתים בה. יש שהגישה בהן נוקשה ומעשית (ממוקדת מטלה) יותר, ויש מכילה יותר. נראה שגישה זו מושפעת הן מאופי מפקדי היחידה, ומורשתם ההיסטורית, הן ממצב היחידה: ככל שהאווירה ביחידה רגועה וקוהסיבית יותר, המחסור בחיילים בתפקידים ספציפיים וחיוניים נמוך יותר, ממוצע איכות כוח האדם ביחידה מבחינת נתוני פרופיל, קב"א ('קבוצות איכות') קה"ס ('קשיי הסתגלות') ורקע סוציו-אקונומי איכותי יותר, ומספר החיילים הפונים לעזרת הקב"ן נמוכה יותר - כך בדרך כלל תתאפיין היחידה בגישה מכילה יותר למצוקתם הנפשית של חייליה. גישה זו תתאפיין בדאגה רבה וכנה יותר מצד המפקדים למצבו של החייל המדווח על מצוקה ולנכונות רבה יותר לשמוע אותו, לסייע לו ולבוא לקראתו, וכן יתייחסו המפקדים בעניין רב יותר לחוות דעתו של הקב"ן ויראו נכונות רבה יותר להיעזר בה וליישמה. ביחידות כאלו מתאפשרות פגישות רבות יותר בין החייל לקב"ן, יש נכונות רבה יותר של המפקדים להקדיש זמן ואנרגיה הן למפגשים עם הקב"ן הן לניסיונות למצוא דרך ללב החייל הסובל כדי לגייס את תקוותו, כוחותיו ושיתוף הפעולה שלו, תהליך הכולל לעתים אפילו נכונות לשקול מחדש הצבה ותנאי שירות במסגרת היחידה.

ביחידות נוקשות ומעשיות יותר, שבהן הדגש הוא פחות על האדם ויותר על המטלה, פחות על התהליך ויותר על התוצר, ייתקל החייל (ולעתים קרובות גם הקב"ן...) בהתייחסות חשדנית וצינית לביטויי המצוקה שלו, ובדרישה חד-משמעית 'לחזור לתלם' ("אין לא יכול, יש לא רוצה!" - ביטוי השגור בפי מפקדים רבים בצה"ל ומבטא אולי יותר מכול גישה זו). חייל הממשיך בהתנהגותו ה'סוטה' עלול להיתקל באכיפת משמעת, ולבסוף - בהרחקה מהיחידה (במקרה כזה, כדי לחסוך מהחייל מצוקה נוספת, 'מגויס' הקב"ן לעתים להשתמש בכלי ה'פרופיל' לאפשר נקיטת צעד זה). המערכת הצבאית, על כלליה והביורוקרטיה שלה, ובמקרים רבים למרות רצון טוב, מצמצמת במידה רבה את טווח אפשרויות ההתערבות למען החייל הבלתי מסתגל. הקב"ן מוצא עצמו לעתים קרובות 'מחושק' בשלל כללים ונוהלים המגבילים באופן קיצוני את דרגות החופש שלו;

למשל, בדוגמה (הנפוצה): חייל עשוי להצטיין בתפקיד מסויים, או בסביבת תפקוד מסויימת וחולם להגיע לשם. כל הנוגעים בדבר מצהירים ללא ספקות שהעברה כזו יכולה לפתור את מצוקתו ולאפשר לו לא רק להרגיש טוב יותר, אלא אף לתרום תרומה גדולה לאין ערוך למערכת הצבאית. אולם חייל זה נאלץ לעבור לשרת או להמשיך לשרת במקום שבו הוא אומלל, מתפקד באופן שאינו מספק את מפקדיו, וככל הנראה אף לא יחזיק בו מעמד - מכיוון שנתונים מסויימים שלו (הכשרה/טווח מגורים/פרופיל/סיווג ביטחוני/יתרת שירות, וכו') מונעים את ההצבה הרצויה. למרות מאמצים שגורמים בעלי רצון טוב משקיעים בניסיונות למצוא פרצות או אמצעים לתמרן את המערכת, מאבקים כאלה מסתיימים לעתים בכישלון ובתחושת תסכול של כל הנוגעים בדבר.

 

התערבות

את ציר אפשרויות ההתערבות העומדות לרשות קב"ן המילואים ניתן, לדעתי, לראות כרצף של היות (being) בקוטב אחד, מול עשייה (doing) בקוטב האחר ('פסיכותרפיה –אישורים'), כשבין החייל הפונה לקב"ן מתפתחת מעין "משיכת חבל" בין קטבים אלה: הקב"ן מצדו מנסה למשוך את החבל לקוטב הפסיכותרפיה: הקשבה, יצירת קשר והפעלת אמפתיה, שמטרותיהן, אבחון, הענקת מרחב לאוורור ולקתרזיס, וניסיון להגיע לתובנות מחזקות, מרגיעות וטרנספורמטיביות (למשל: הקב"ן מנסה לשתף את החייל בתחושה "בוודאי קשה מאוד להיות כאן בצבא כשהמשפחה בבית כל כך סובלת, והדבר בוודאי מעורר רגשות קשים של חוסר נאמנות, וצורך לסבול יחד עם המשפחה, כמעין מתת של אהבה ונאמנות"). החייל הפונה,  לפחות ברמה הגלויה, מנסה בדרך כלל למשוך את החבל לקוטב העשייה, ולקבל מהקב"ן אחד האישורים: הקלה כלשהי במקרה הפשוט, ושינוי הצבה או אף שחרור משירות במקרה הקיצוני יותר. באחת היחידות בהן שירתי  תלה הקב"ן הקבוע ביחידה על דלתו שלט: "כאן מחלקים חכות ולא דגים" במה שאני פירשתי כניסיון נואש שלו לנצח ב'משיכת החבל' עוד לפני כניסת החייל לחדר.  אפשרויות התגובה העומדות לרשות קב"ן המילואים לפניותיהם של החיילים הן התערבות פסיכותרפויטית, התערבות במישור הפסיכולוגי-תקשורתי של המציאות החיצונית והתערבות במישור המציאותי.

א) התערבות פסיכותרפויטית אופטימלית - עקב אופייה של המערכת הצבאית, משימותיה ואילוציה  - היא ממוקדת ותחומה בזמן, לעתים 'מערכתית' וכוללת הזמנת הורי ו/או מפקדי החייל. התערבות כזו היא, במידה רבה, 'ניצחון' הקוטב הפסיכותרפויטי ב'משיכת החבל' לעיל. בסקירה של גישות תיאורטיות שונות לטיפולים דינמיים, ממוקדים ותחומים בזמן, לאור (17) מסבירה   כי תיאורטיקנים מסויימים, כמו דוונלו, מאלאן וסיפנאוס, נשענים על תיאוריה פסיכואנליטית קלאסית ומגדירים בעיות במונחים אדיפליים, בעוד שתפיסתם של אחרים, כגון באלינט ומאלאן, נובעת משילוב הגישה הקלאסית עם יחסי אובייקט. בייקר וסרויה נשענו על תיאורית העצמי, ומאן מדגיש היבט בין-אישי: תגובות המטופל לפרידה ולאובדן. לאור מסבירה שלמעשה כל הטיפולים הדינמיים הקצרים מושתתים על הטכניקות המאפיינות טיפול אנליטי בכלל: פירושים, עבודה עם חלומות ועבודה עם העברה. עם זאת, רק מאן, לדבריה, הציע מתודולוגיה של טיפול קצר תָחום בזמן, שנושא הזמן הוא המפתח לבנייתה. לדבריו כל הטיפולים קצרי הזמן מחַיים בהווה את הקונפליקט הקיים בכל אדם בין חווית הזמן הילדית המאופיינת בתפיסת הזמן כלא-מוגבל, בתפיסה של חיי נצח (או 'אל מוות') ובתחושת אומניפוטנטיות, לבין חווית הזמן הבוגרת שבה הזמן נתפס כאישי, סופי, מוגבל, קשור לגבולות, מגבלות ומוות. גרובס (בתוך 17) מונה ארבעה מאפיינים לטיפול הקצר: זמן תחום, מוקד טיפולי, אקטיביות המטפל ומיון מטופלים.

בלייך וחן (15) רואים בטיפול הממוקד והתחום בזמן את דרך הטיפול הנותנת מענה נכון לאיפיונים ולצרכים של הטיפול הנפשי בחיילים במצוקה. הם מדגישים את הצורך במעורבות, אקטיביות, התלהבות ונטילת סיכונים מצד המטפל, וטוענים שלפי ניסיונם, שיטת הטיפול האופטימלית היא שיטתו 'המתקנת' של אלכסנדר (18). שיטה זו מתאימה לצעירים בריאים שבדרך כלל תיפקדו באורח תקין, והנמצאים במשבר. מטרתה היא פתרון בעיות אקטואליות בחיי המטופל, דרך הימנעות בדרך כלל מפירושים, כדי לאפשר לחייל חוויה רגשית (בין-אישית) מתקנת, כשהתנהגותו של הקב"ן מנוגדת לציפיות ההעברה שהוא חש אצל המטופל (רכות הפוגשת ציפייה לנוקשות וכו'). מעבר לכול, מדגישים המחברים כי נדרש מהמטפל להיות פעיל, מחזק, מעודד ואף מייעץ, ועליו לסטות מהרגליו הפסיכותרפויטיים הקלאסיים. הם ממליצים גם על גישות התנהגותיות וקוגניטיביות המתמקדות בסימפטומתולוגיה, ובקושי התפקודי הנלווה אליה, כיעד טיפולי מרכזי.

במפגשים חד-פעמיים בין החייל במצוקה לבין קב"ן המילואים, ניתן להיעזר ברעיונותיו של טלמון (19, 20 ושיחה אישית), לפיו, על הקב"ן לתת לצורך של החייל הפונה את מלוא הכבוד בהתערבות ממוקדת, מעשית ורלבנטית ל'כאן ועכשיו' שלו ושל המציאות הצבאית בה הוא פועל. לדעתו, הקב"ן צריך ויכול להבין ולקחת בחשבון תהליכים דינמיים, אישיותיים, ופנומנולוגיים, אך על הקשב, השאלות והתגובות שלו להתמקד בשאלה: "מה יועיל לחייל הזה במצוקתו במציאות הנתונה?" וכדברי מרק (21), על הקב"ן לפעול כאילו "הלקוח תמיד צודק גם אם הוא מופרע" ולאמץ לצורך המפגשים החד-פעמיים תפיסה שטלמון מכנה 'מינימליזם קונסטרוקטיבי' כלומר: העדפת המועיל על פני הצודק, והמינימלי על פני המקסימלי. לפי גישתו של טלמון יחפש הקב"ן התערבות פחות פולשנית ופחות מגבילה, העשויה להועיל בפתרון הבעיה. במקום להיתקע במשיכת החבל מול החייל הוא צריך לנסות להמיר את דילמת ה- 'או ש../ או ש..' בפתרון של 'גם.. וגם... '  וכך לדוגמה יסכם את השיחה הראשונה:

"אני מודה לך על היוזמה לקיום השיחה בינינו ומעריך את אומץ לבך לומר את האמת שלך, למרות שאתה נמצא במערכת צבאית הדורשת ממך לציית לחוקים שלא נקבעו על-ידך ולהתחשב במה שאחרים יגידו. התרשמתי שהתגייסת לצבא מתוך רצון וכוונה לשרת ולתרום כמיטב יכולתך ושבמהלך השירות אתה חש יותר ויותר שלא מבינים אותך ולא מתחשבים בך וזה פוגע מאוד במוטיבציה שלך לתרום ולהצליח בשירות הצבאי. מדבריך אני לומד שיש בפניך מספר אפשרויות: הראשונה, שהיא האפשרות הקלה והפשוטה, לסיים את השירות הצבאי* בהקדם האפשרי באמצעות המלצתי להעניק לך פרופיל 21. היתרון בפתרון כזה הוא שתיפטר מהשירות הצבאי עכשיו ולא תצטרך לסבול יותר ממה שגורם לך כרגע קשיים. החיסרון הוא שלא תיווכח אף פעם לדעת שאתה יכול להתגבר על הבעיה ושהמצב עשוי להשתנות בעתיד (גם לטובתך וגם לטובת השירות למדינה), ובמקום זה אתה עשוי לגלות שהבעיה 'הולכת' איתך לכל מקום. למשל כאשר תיווכח שמערכות אחרות, כמו משרד הרישוי, ינסו למנוע ממך רישיון נהיגה בגלל פרופיל 21, או שתגלה שגם במקום עבודה אזרחי הבוס לא מבין אותך ולא מתחשב בך. הפתרון החלופי, הדורש ממך לדעתי מאמץ גדול עכשיו לטובת עתיד קצת רחוק יותר, הוא שננסה יחד, אולי עם קצינת הת"ש ('תנאי שירות' - שירותי הרווחה הצבאיים), 'לתפור' איתך תנאי שירות שיאפשרו לצבא להתחשב יותר בצרכיך, ולך לתרום יותר מיכולתך. היתרון בפתרון כזה הוא שיש בו סיכוי שאתה תחווה הצלחה, ושהצבא ייתרם משירותך. החיסרון בפתרון כזה הוא שהוא ידרוש ממך יותר סבלנות ונכונות לקחת אחריות על חלקך בשירותך במערכת, שהיא לעתים מסורבלת ונוקשה ואני יודע ומבין עד כמה היא אִכזבה אותך עד כה. אנחנו יכולים לחשוב כעת מהי ההחלטה הנכונה עבורך, או לנסות ולנחש מה תהייה החלטתך בעוד זמן מה, אחרי שהבעיה הנוכחית תהיה כבר מאחוריך. מה דעתך?"

 

 --------------------

* או כל אישור אחר שהחייל מבקש לקבל מהקב"ן.

 

טלמון מדגיש שחשוב שהטון, הדוגמאות והמטאפורות יישאבו מתוך השפה, הדימויים והדילמה שמציג החייל הספציפי בעיתוי ובנסיבות של אותה פגישה. הוא מדגיש שגישתו מבקשת לכבד את העובדה שעיקר הכוח להירפא (או לא להירפא), או לפתור בעיה (או להימנע מכך) נמצא אצל החייל, ומטרת כל טיפול נכון היא להעצים את יכולתו לקבל את החלטותיו ולבצען בדרכו, ולהעניק לו את התחושה שהאפשרות לשוב ולהיעזר בעתיד היא חיובית, מועילה ועומדת לרשותו כדלת פתוחה או כרשת ביטחון לעתות מצוקה.

עד כאן תיארתי כמה גישות טיפוליות הנחשבות ליעילות במפגשים הקצרים בין קב"ן המילואים לחיילים הפונים אליו במצוקתם.

ב) התערבות במישור הפסיכולוגי-תקשורתי של המציאות החיצונית: עידוד מפקדי החייל להיות קשובים למצוקתו, לפתח עמו דיאלוג, ולעתים ליישם מרכיבים שונים מהגישה של עיצוב התנהגות.

ג) התערבות במישור המציאותי של החייל: המלצה על הקלות ברמה התפקודית, שינוי הצבה, שינוי פרופיל, סיוע סוציאלי באמצעות גורמי ת"ש, ועוד, ובמקרים שנראה שאין דרך אחרת אף המלצה על שחרור מהשירות צבאי.

 

סיכום

מאמר זה התמקד (בחלקו מניסיוני האישי) במפגשים של קב"ן המילואים עם חיילים הפונים אליו במצוקתם. דנתי  במאפייני המצוקה של הפונים, בתפקיד הקב"ן, בתגובות ההעברה-הנגדית שלו לתפקידו בכלל ולפניות אליו בפרט, ובאפשרויות התערבות קצרות מועד שונות.

המפגש עם מצוקתם של חיילים הוא מפגש כואב, המלווה לעתים קרובות בתחושות חוסר אונים ותסכול. פני הצבא כפני האומה, וככל שמדינתנו שסועה יותר, ענייה יותר, אלימה ולוחמנית יותר, המצוקה שחווים בניה-חייליה עמוקה יותר, והמענה למצוקה זו דל יותר. לפי התרשמותי צה"ל מעוניין לחזק, לעודד ולתמוך בחייליו, אך נראה שנוכח צוק העתים המצוקה שהוא מתמודד עמה הולכת ומחריפה, ואילו משאביו הולכים ומִדלדלים. אני מקווה שמאמר זה יעורר למחשבה, יעודד רב-שיח ואולי אף הזרמה של משאבים רבים יותר למוקד זה של סבל וכאב.

ספרות:

בלייך א., מערכת בריאות הנפש הצבאית: מאפיינים ועקרונות מנחים.  ביטאון חיל הרפואה, .1 32: 9-8, 1990.

שוהם ש., קצין בריאות הנפש היחידתי: איש המקצוע בקהילה הצבאית. ביטאון חיל הרפואה, .2 32: 21-17, 1990.

3. Winnicott D.W., Playing and reality. Middlesex. Penguin Books, 1971. 

שקלאר ר., בריאות הנפש במדים - התפתחותה של מערכת בריאות הנפש בצה"ל.  ביטאון .4 חיל הרפואה, 32: 5-7, 1990.

5. American Psychiatric Association. Diagnostic and statistical manual of  mental disorders. 4th ed.,  Washington D.C., APA, 1994.

6. Kohut H., The analysis of the self. New York, Int. Univ. Press, 1971.

7. Lazarus R.S., Psychological stress and the coping process. New York, McGraw-Hill, 1966. 

8. Lazarus R.S., Folkman S., Stress appraisal and coping. New York, Springer, 1984.

9. Merton R.K., Self-fulfilling prophesy. Antioch Review, 8: 183-219, 1948.

בלייך א., המפגש הייחודי שבין הצעיר/ה למסגרת הצבאית: משברי הסתגלות .10 "נורמטיביים", איפיונים פסיכופתולוגיים וביטויי מצוקה.  ביטאון חיל הרפואה, 32: 10-12, 1990.

הוכדורף צ., הסתגלות לצה"ל: הקשר בין דפוסי משפחה, "שיגור" ומשתנים אישיים של .11 המתבגר. עבודת דוקטוראט, אוניברסיטת חיפה, 1999.

12. Gal R., A portrait of the Israeli soldier. pp 58–75, New York, Greenwood Press, 1986.

13. Kernberg O.F., Borderline conditions and pathological narcissism. New York, Jason Aronson, 1975.

14. Kernberg O.F., Borderline personality organization. In: Stone M.H. (Ed.), Essential  papers on borderline disorders. New York, Int. Univ. Press, 1986.

בלייך א., חן  א., פסיכותרפיה קצרת מועד לישראלים צעירים בעת השירות הצבאי. בתוך:.15 דסברג  ח., איציקסון א.ג., שפלר ג.(עורכים), פסיכותרפיה קצרת מועד. עמ' 181-196. ירושלים, מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1989. 

16. Arieti S., Bemporad J., Severe and mild depression. The psychotherapeutic approach. New York, Basic Books, 1978.

לאור א., פסיכותרפיה פסיכואנליטית ממוקדת ותחומה בזמן כמיכל ייחודי. שיחות, י"ז(1): .17    65 – 73, 2002.

18. Alexander F., French T., Bacon C. et al., Psychoanalytic therapy. New York, Ronald Press, 1946.

טלמון מ., תרפיה בפגישה אחת. תל-אביב, מוטיב בע"מ הוצאה לאור, 1993. .19

טלמון מ., שווה לכל נפש: הדרך הקצרה לפסיכותרפיה יעילה. תל-אביב, ספרי ידיעות .20  אחרונות, 1996.

מרק מ., שירותי בריאות הנפש בעקבות חוק הבריאות הממלכתי. הרצאה במסגרת יום עיון .21  של מעריב, קונגרסים בגני התערוכה בתל-אביב, 1995.

 

the encounter between  help seeking soldiers and the (on reserve duty) military psychologist

Shai Schellekes, Ph.D.

 Kiryat Ono

 

The present article focuses on the encounter between the help seeking soldier and the military psychologist (on reserve duty). The article discusses the soldiers’ distress, the military psychologist’s task, his/her counter transference responses to the task in general and to the soldiers’ distress in particular, and different modes of short term intervention.