הלא מודע אפס – ההנחה לגבי הלא מודע וכמה כלים והבניות בטיפול הפסיכואנליטי

הקדמה

הטקסטים הבאים מיועדים למי שמגלה עניין בלא מודע ולמי שעוסק בטיפול בדיבור ומעוניין לחתור לתפיסה מדויקת של הפסיכה. כיצד אפשר לומר תפיסה מדויקת כאשר מדברים על מרחב אינסופי? ובכלל, מדוע דווקא להזדקק לתפיסה מדויקת?

על מנת שלא להיות אבודים באינסוף, אין לנו אלה לנסות ולהניח דבר מה שנוכל לבנות עליו ושישמש אותנו כמנחה לעבודה. הנחות ומבנים שכאלה נעשים בתחומים מקצועיים שונים והם ניתנים לשינוי אם מתברר שהיו שגויים. ולענייננו, במידה ובאמצעות דברי המטופל יוכלו להתנסח מנגנונים נפשיים הקשורים לסימפטומים שלו ובהתבסס שעל סמך תפיסתם ניתן יהיה לפעול ביחס אליהם, הרי שיתכן ונעלה כך על הדרך הנכונה בעבודה הטיפולית.

הקשיים שנתקלים בהם אנשי טיפול, רבים הם, אך אין לי ספק כי ישנם מבואות סתומים בטיפולים שלא ניתן לחצות אותם ללא ההמשגה של הלא מודע וההשלכות של המשגה זו על המחקר ועל העבודה בקליניקה.

הלא מודע איננו קיים. יחד עם זאת הוא יכול להימצא עבור מי שמחפשים אותו ולאפשר בגילויו אפקטים תרפויטיים מרחיקי לכת.

בדרך כלל תהיה דלת הכניסה לפסיכואנליזה באמצעות חקר נפשי מעמיק ורחב, כפי שהדבר נעשה באנליזה. נתיב זה, שהוא הכרחי למי שבעתיד עשוי לעסוק בתחום, יכול להקנות את הבסיס החשוב ביותר למטפל. אך כידוע לא ניתן להסתפק בכך. יחד עם זאת, לא מן הנמנע שאנשי טיפול יוכלו למצוא עצמם נעזרים בידע שמופק בעשייה הפסיכואנליטית.

כפי שנראה, בהקשר של הלא מודע עשויה להיות נקודת התחלה יחסית ברורה, אך די מהר הדרך תתפתל וכמו במערך הנפשי, יתגלו פיצולים רבים.

לכן, בשונה ממתודות מסוימות שמחייבות מערך לימודים עקב בצד אגודל, הרי שבפסיכואנליזה נמצא עצמנו מהר מאוד בשדה הפתוח ונוכל ללכת אנה ואנה וללקט פיסות של ידע. לעיתים תעמודנה אלו כיחידות עצמאיות או כקשורות להיבט קליני מסוים ולעיתים תחבורה אחת לאחרת ליצירה אישית של ידע חדש.
דרך לימוד כזו, אשר יש לה כמובן דמיון למהלך של האנליזה עשויה להיות מעניינת מאוד, אך גם עלולה לעור אי נחת בקרב אחרים, המצפים למשנה סדורה.

נתחיל.

הלא מודע אפס

הלא מודע אפס הוא לענייננו כאן הנחת עבודה לגבי קיומו של הלא מודע. זהו גם חלק מקו הפתיחה להסברים שאפשר לתת בנוגע לקיומו של הלא מודע בדיעבד, אחרי שנעשתה כברת דרך והוא התגלה פעם אחר פעם. זאת אומרת, שלאחר שהוא התגלה במקרה, יוצאים לדרך חדשה בהנחה שהוא קיים. מדובר בעצם באמונה שהדבר יקרה שוב.

הגם שדיון בשאלת קיומו של הלא מודע יכול להוביל אתנו במהירות לשאלת מיקומו של הלא מודע, לא אעשה זאת כאן בצורה מקיפה, זהו ודאי דיון מעניין. אציין רק כי בתחילת דרכו, פרויד עמל רבות במטרה לנסח את הלא מודע בהיבטים ממשים של הגוף וליתר דיוק בהתייחסות אל מערכת העצבים. אפשר לומר שהוא לא הצליח בכך ומנקודה מסוימת החלה עבודה שהתמקדה בהיבט הנפשי.

אבל למרות שלא אכתוב על מקומות ספציפיים בגוף, על מנת להתקרב לאפשרות של שיח על הלא מודע, נזדקק למושגים של מקום.

נעשה שימוש במודעות ונניח את מקומה בגוף, אם כי עד היום גם מקומה טרם נמצא. בכל אופן, המודעות היא הדבר היחיד שיש לנו בכל רגע נתון ככלי קיבול, אפשר לפקפק בכך, אם אנחנו רוצים להיות בטוחים.

במאמרו "הלא מודע" מ- 1915(1) פרויד מכוון אותנו להיעזר בה, במודעות, כדי לשאול את עצמנו על הקשר שבין מעשים שמופיעים במודעות אך איננו יודעים מהיכן הם מגיעים. כך לגבי פליטות פה, סימפטומים אובססיביים או אפילו סתם רעיונות שעולים בדעתנו מבלי שנדע מדוע בדיוק הם הופיעו. למעשה, עלה בדעתי שגם הביהביוריסט סקינר מקבל זאת. לדבר שנסתר מאתנו מבחינת עיבוד הנתונים הפנים אורגני ומשפיע על ההתנהגות האדם הוא התייחס כאל קופסא שחורה(2).

אם כן, עד כמה שזה נשמע מרחיק לכת, נראה כי במובן זה אין הבדל בסיסי בין אחד מעמודי התווך של הגישה הביהביוריסטית לאבי הפסיכואנליזה.

יותר מכך, גם בשאלת ההתנהגות כנובעת מבחירה חופשית סקינר שולל ומייחס אותה למערכת מידע פנים אורגנית שמיוסדת על פי ההיסטוריה הספציפית של הפרט. היסטוריה זו, במונחים של חיזוק חיובי או שלילי של התנהגות, תקבע אם מעשה כלשהו יחזור על עצמו אם לאו.

האם אין זו דרך נוספת להצביע על הלא מודע?

כך, כשנחזור על מעשה כלשהו כמתוך כפייה, כשנקרע לנו חוט המחשבה כתגובה להפרעה כלשהי או כאשר מופיעה חרדה בתגובה למילה לבן ואיננו יודעים מדוע, נוכל להצביע על הקופסה השחורה.

אנטומיה גופנית וטופוגרפיה נפשית

הלא מודע אפס הוא הנחת העבודה ביחס לקיומו של ידע כלשהו במערכת הנפשית שאינה נגישה למודעות ברגע נתון. זוהי בעצם גם הכרה בכך שיכול להיות נתק ביננו לבין עצמנו. הנתק הזה יכול להיות קשור לכך שלא נצליח להיזכר במשהו חשוב לנו, למרות שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים אותו – יש אפילו ביטוי לזה – "על קצה הלשון". זהו ביטוי שהולם יפה את הגישה של לאקאן לגבי המיקום של הלא מודע בגוף. רובנו נחשוב באופן אוטומטי כמעט שהלא מודע נמצא במוח, אולי אפילו באיזה חלק אחורי בו, והנה אנחנו פוגשים ביטוי שמצביע על היבט מסוים של הלא מודע, סמוך למודע אם נדייק במקרה הזה, שכלל לא נמצא במוח אלא על קצה הלשון.

נכון, זה רק ביטוי, אבל הרלוונטיות שלו היא שהלא מודע הוא בחזקת נעלם ביחס למקום שלו בגוף, בכל רגע נתון. לשם הכוונה אומר, שהוא יכול להתעורר עקב רוח נעימה שתלטף את הגוף.

אם נרחיב על הנתק שביננו לבין עצמנו ברגע מסוים, הרי שאפשר לומר כי תמיד יש נתק בין מה שאנחנו מחזיקים במודעות לבין מה שאינו נמצא בה ובמילים אחרות, עולם הזיכרונות והידע האצורים בנו אינם נגישים לנו מתי שנרצה.

"לעת עתה, לטופוגרפיה הנפשית שלנו אין קשר לאנטומיה. היא אינה מתייחסת למיקומים אנטומיים, אלא לאזורים במנגנונים הנפשיים, לא משנה היכן הם עשויים להיות ממוקמים בגוף"(3).

להיבט האחרון שאליו התייחסתי קרא פרויד לא מודע תיאורי וגם "הסמוך למודע". אם נפשט את העניין, מדובר בפרטי מידע שהגישה אליהם היא לא מידית, אך לא מן הנמנע שהם יהיו נגישים לנו מתוך הבזק של מחשבה, רגע שעבר או רמז מחבר.

הדחפים לעומת זאת הם עניין אחר אבל לא בהכרח פשוט יותר. כאשר פרויד מדבר על הדחפים הוא נזקק להנחה נוספת, להנחה בנוגע לתחושות של מתח גופני אשר מניע אותנו לפעול. הדחפים הפשוטים והברורים לנו ביותר הם הצורך הבסיסי של רעב והדחף המיני.

חזרנו לגוף. לדחף אליבא דפרויד מקור גופני שיוצר לחץ כלשהו על המערכת במטרה להשיג סיפוק, העניין הוא שאנחנו לא תמיד יודעים לזהות את זה, בוודאי כשמדובר בדחפים ברורים פחות.

בשונה מפריטי המידע שהתייחסתי אליהם קודם ואצורים אי שם בזיכרוננו, מקורו של הדחף בגוף ואפשר יהיה לדעת עליו אך ורק באמצעות ייצוג נפשי שלו, כלומר לתת לו שם.

כך באמצעות הדחף, אנחנו מגיעים להיבט אחר של הלא מודע – אינשם.

שיום

אינשם? אין שם לגירויים פנימיים מסוימים שמפעילים לחץ ואשר בשונה מגירויים המופעלים מהחוץ, לא ניתן לברוח מהם וכמובן שכולם מנסים. חשוב כמובן לציין שהגירויים הללו הם בגדר לא מודע כל עוד האדם לא יודע עליהם או במילים אחרות הם לא שוימו.

התייחסות כזו אל הדחפים הולכת יד ביד עם ההתייחסות למערכת העצבים כאל כזו שחותרת להפחתה של המתח, בין אם הוא מגיע מחוץ לגוף או מתוכו. כך פרויד במאמרו דחפים וגורלותיהם(4).

בנקודה הזו נהוג לבקר את התיאוריה הפרוידיאנית בטענה שהתיאוריה אינה מסבירה את מעשי בני האדם שמנוגדים למה שצוין כאן, כלומר להפחתת הלחץ אלא להיפך - בני האדם הרי עושים מעשים שיוצרים מתחים וריגושים. אתן כאן התייחסות קצרה וחלקית לעניין. כדאי לזכור בהקשר זה שהאדם כ"יצור חכם" מייצר, במודע או שלא במודע מצבים שיסודם נשען על המערך הזה כפי שתואר קודם. רוצה לומר, יוצר מתח כדי להשיג סיפוק. זו כמובן תשובה אחת ועוד לא דיברנו על האיווי.

בכל אופן, תיאור זה של מערכת העצבים, הגירוי, המתח, האובייקט שבאמצעותו אפשר להגיע לסיפוק, כל אלה הם חלק ממה שניסח פרויד כעיקרון ההנאה ואחד מהמנגנונים הדומיננטיים בהשפעה על המערך הנפשי ועל חיי האדם.

נחזור אל הדחפים. פרויד מנה דחפים כמו הסאדיזם והאקסהביצוניזם והדחפים שמנגד מאזוכיזם וסקופופיליה שאפשר לומר כי הם לא היו פופולאריים ונותרו כאלה גם בימינו אנו. סביר כי בנקודת זמן מסוימת אדם המגיע לטיפול עלול לסבול מהלחץ שמופעל על ידי אחד מהם או יותר, מבלי שיוכל לתת לכך ביטוי הולם. מכיוון שהוא לא יודע על פעולת הדחפים הללו ומכיוון שמסיבות הנוגעות למערך הנפשי שלו הוא אינו יכול לתת לדחף ביטוי אגו סינטוני, המטופל יתייחס לחייו, לסבל מסוים, ולפנינו יופיע סימפטום כלשהו. סימפטום שיכול להוות קשר בינו לבין אחד מהדחפים שצוינו.

הסימפטום הגלוי הוא זה שעבור העוסקים בפסיכואנליזה קורא לפיענוח.

אם אנחנו מדברים על הצורך בפענוח זה אומר עבורנו שני דברים לפחות. האחד, פענוח של הסימפטום מתוך דברי המטופל המבוסס על ידע והתנסות בנוגע לדחף. כאן מדובר במתן שם למה שהיה אטום לחלוטין עבור המטופל.

השני, וזאת נוכל לומר רק בדיעבד, פירוק הסימפטום יוביל אותנו מדבר לדבר, עד למצב שהמטופל עצמו יוכל לנקוב בשמו של הדחף או לפחות להתקרב לכך מאוד.

המעבר מדבר לדבר, שהוא חלק ממעשה הפענוח, אינו אלא המנגנון הנפשי הלא מודע שנקרא התקה.

חוקי יסוד במערך הנפשי

האנושות לא היתה צריכה להמתין עד שפרויד יגיע בכדי לדעת שלא נוח לאדם לשאת כל ידיעה בכל רגע. זאת בדיוק הסיבה שמעירים לאדם אחר הערה בצורה עקיפה, בתקוה שיבין את הרמז או מספרים משל ו"המבין יבין". העניין הוא שמה שאנחנו מבינים שכדאי להיזהר בו לגבי אחרים, הלא מודע שלנו פועל על מנת להיזהר בקשר אלינו. התוצאה היא מנגנון ההתקה שקשור למושג האסוציאציה שקשור למושג הספרותי מטונימיה.

הידע העממי לגבי ההתגלגלות האסוציאטיבית בהתקה הוליד בוודאי גם את האמרה: "בכל שקר יש קורטוב של אמת". ובאופן דומה, על עניין שעבר התקה אפשר לומר: "יש בזה משהו, אבל זה לא זה".

ובקליניקה, בלי קשר לשקר: מטופלת מספרת שהיא לא חשה בנוח כשהבחור החדש אתו היא יוצאת, הגיע לדירה שלה. בזמן שהכינה לו לשתות הוא התבונן סביב, זה מזכיר לה שהיא שמה לב קודם לכן שהעיניים שלו קצת מוזרות, היא חושבת שאולי זה קשור לזה שהיא לא רוצה שהוא יפגוש את ההורים שלה. אבא שלה אמר על הבחור הקודם שהוא לא מוצא בעיניו. אבל זה לא זה.. היא מתביישת. בעצם מה שהיא הרגישה קודם היתה בושה. אבל ממה? היא מתביישת שהוא יראה שהיא לא משקיעה בעצמה, ואפשר לראות את זה לפי הדירה, היא הפסיקה להשקיע בעצמה לפני כמה שנים אחרי שהשכן נגע בה. זה עניין שהיא קברה. היא גם לא סומכת על גברים.

כיצד מתגלגלות האסוציאציות? האם זה קשור למחשבות, רגשות, אולי תשוקה? על בסיס מה מתרחשת ההתקה ומהם היחסים המטונימיים בין המילים שמוחלפות? אנסה לענות על חלק מהדברים.

יסוד משמעותה של המילה אסוציאציה הוא איגוד או חיבור(5). באנגלית המילה היא association שמשמעותה ארגון, התאחדות וקשור גם לחברות או שותפות(6). השותף בין יתר השותפים במשרד עורכי הדין הוא - associate.

כבר לפני למעלה מאלפיים שנה שם לב אריסטו להתגלגלות המחשבות והרעיונות וניסח שלושה חוקים שעל בסיסן נוצרות אסוציאציות: חוק הסמיכות, חוק הדמיון וחוק הניגוד.

חוק הסמיכות קובע שאסוציאציה נוצרת בין אובייקטים שהמפגש איתם מתרחש באותו הזמן או באותו המרחב. לדוגמא: אני מדבר עם חבר על מפגש של החבר'ה בטיול האחרון בטבע ונזכר ברוכבי אופנוע שביצעו באזור פעלולים. יש אפשרות כי בעתיד יקרה דבר הפוך, שאופנועי שטח יזכירו לי, מבלי שאשים לב את הטיול, וכשאזכר בו, לא בטוח שאזכר שוב באופנועים שהיו שם.

על פי חוק הדמיון, אסוציאציה נוצרת בין אובייקטים שיש ביניהם דמיון. לענייננו כאן, כמו גם בכלל, האובייקטים יכולים להיות עצמים, רגשות, אנשים, מחשבות ועוד. למשל: גבר צעיר, מתחיל להתאהב שוב, אחרי מספר שנים שבהם התרחק מיחסי אהבה. התחושות כלפי חברתו החדשה מעורות אצלו זיכרונות לחברתו הקודמת שכוללות את האהבה כלפיה אבל עולים גם היבטים נוספים שקשורים למורכבות היחסים ולפרידה לא מוצלחת. אתמול הוא רב עם חברתו החדשה בפעם הראשונה, הוא אמר לה כל מיני דברים בכעס, אך היא טענה שהיא לא יודעת מאיפה הוא הביא את זה. בירור העניינים מוביל לכך שאסוציאציות הרגשיות הביאו גם להתקה של היבטים נוספים ביחס אל החברה החדשה, התקה שכאשר היא מתרחשת בקליניקה ביחס אל המטפל, אנחנו קוראים לה העברה.

החוק השלישי שמסביר את היווצרותן של אסוציאציות הוא חוק הניגוד, אשר לפיו אסוציאציה נוצרת בין אובייקטים שקיים ביניהם ניגוד וחוק נוסף שניסח אריסטו קשור לתדירות שבה מופיעים הדברים יחד.

אם נסרוק במהירות את הקטע הזה נראה שמה שהתייחסתי אליו כאן הוא לאופן שבו משתמשים במילים כדי שלא לפגוע, על מטופלת שהאסוציאציות שלה נעו מאחת לאחרת ועל היסודות שניסח אריסטו בקשר לסוגים של תנועות במערך הנפשי.

החומרים שבעזרתם העבודה הזו נעשית הם מילים, אפרופו אמירתו של לאקאן כי "הלא מודע מובנה כשפה".


איציק לוי, פסיכואנליטיקאי ועו"ס – www.psycho-analysis.co.il



ביבליוגרפיה
1. Freud, S. (1915). The Unconscious. In SE vol. XIV. The Unconscious. P 166.
2. ראובינוף, ר., ברקוביץ, ח., ואופנהיימר, א. (1991). מבוא לפסיכולוגיה יחידה 4: תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
3. Freud, S. (1915). The Unconscious. In SE vol. XIV. The Unconscious. P 175.
4. Freud, S. (1915). The Unconscious. In SE vol. XIV. Instincts And Their Vicissitudes. P 120.
5. אבן שושן, א. המילון החדש - המהדורה המשולבת. ירושלים, הוצאת קריית ספר בע"מ, 1998
6. Oxford Dictionary: https://en.oxforddictionaries.com/definition/association