הרבה נכתב על חווית הטיפול, על הקושי לחפש מטפל ולשים נפשנו בכפיו של אדם אחר.

מה עובר על המטפל בתוך החוויה? בגישות המסורתיות נדרש מהמטפל להישאר ניטרלי, מסך ריק, ולמרות שגישות הטיפול המודרניות "מאפשרות" למטפל להכניס את אישיותו לטיפול, בכל זאת יתרונותיו של מטפל על חבר טוב, מעבר ללימודיו ולהשכלתו- היא יכולתו של המטפל להשאר אובייקטיבי. האומנם?

ככל שגדול ומגוון יהיה ארגז הכלים של המטפל, הכלי העיקרי בעבודתו- הוא עצמו. לכולנו בראש יש את תמונת המטפל היושב בכורסתו, מקשיב, פאסיבי ובסופו של יום- משלשל לכיסו מאות שקלים. האמת היא כי עבודתו של המטפל היא מפרכת. עבודה המכריחה את האדם העוסק בה להיות בריכוז ובשליטה מלאה, כל רגע נתון, בראשו, בליבו ובנפשו.

על מנת להיות קשוב, אמפתי ופנוי להכיל כל תוכן שיעלה המטופל בפגישה הטיפולית, צריך המטפל לנטרל ולהניח בצד את כל עולמו הרגשי האישי. ניקח דוגמה פשוטה- רובנו, כאשר עובר עלינו בוקר קשה: הילדים לא התעוררו בזמן, הגענו לאוטו וראינו שיש פנצ'ר, אנחנו מגיעים לעבודה לאחר מסע מפרך בפקק לא צפוי שהאריך את זמן הנסיעה בשעה מעבר למצופה ואז הבוס נוזף בנו על טעות שנעשתה אתמול- אנחנו מחפשים דרך להירגע- אולי על ידי שיתוף חבר לעבודה- על מנת להתחיל את היום. המטפל המגיע לקליניקה, מקבל את פני המטופל עם עמסו הרגשי וחוויותיו. המטפל נדרש מיד להתארגן ולשים בצד את מצוקותיו הבוערות ולהכיל כל תוכן שיביא המטופל.

שעה אחר שעה שומע המטפל ומחזיק את הכעסים, האכזבות, החרדות והמשאלות של מטופליו, נותן לכל אחד מהם את כל תשומת ליבו. כל סיפור, עובר בבטן הרכה, בראשו ובנפשו של המטפל. הוא מעבד את הסיפורים עבור מטופליו, מחפש משמעויות ופירושים, משתמש בכליו הטיפוליים וגם כאשר סיפור מסויים מזכיר את סיפורו האישי של המטפל, נוגע במקום רגיש- המטפל לא יכול להרשות לרגשותיו לבוא לידי ביטוי.

מטפלים רבים מדווחים כי מטופלים מופיעים בחלומותיהם. ככל אדם, חוויות משמעותיות בטיפול משפיעות על המטפל ומופיעות ברגעי התודעה הכי פחות נשלטים- בשינה. בדרך כלל המטפל מתעורר בבוקר ומנסה להבין כיצד החלום משרת את הטיפול, מה המשמעות של החלום עבור המטופל? אילו רגשות עורר המטופל אצל המטפל ומדוע? עבודתו של המטפל אינה נפסקת כאשר הטיפול מסתיים.

כמטפלת, פעמים רבות הצלחתי לעבד ולהבין הרבה מהמשמעויות של הדברים שקרו בחדר הטיפול, רק בערב, כשנסתיים היום. כאשר התפניתי מכל מחשבה אחרת ואפשרתי לעצמי להבין ולדבר את רגשותי ומחשבותי. המטופלים שלי הלכו איתי בכל רגע ולכל מקום. לעיתים סיטואציה סתמית לכאורה, בה מישהו אמר לי משהו במכולת, הביאה להבנה טיפולית חדשה על סיפור שסיפר המטופל לפני כמה ימים.

אני זוכרת בלימודי התואר הראשון, את המרצה מלמדת מהי אמפתיה. היא ציירה זוג נעליים גדולות על הלוח ואמרה כי אמפיה היא לנעול נעליו של מישהו, לעשות סיבוב בתוכן. להבין היכן הן לוחצות, היכן מלטפות, האם הן מאפשרות לרוץ או אולי הן כבדות? להסתכל המראה ולהבין איך נראים בנעליים האלו. ורק אז לחלוץ אותן, לחזור לנעלי שלי ולהתחיל להבין את עולמו של המטופל. להיות מטפל, משמעו לדמיין, להרגיש, להכיל את עולמו של המטופל, ורק אז לחזור לעורי שלי ולנסות לסייע לו. כמו לבלוע את סיפורו האישי, לתת לו לצמרר, להרעיד, להבהיל, לחוש באמת איך זה להיות שם, במקומו, במחשבתו, בעולמו. לחוות את כל טווח הרגשות שהוא מתאר- ואז לצאת ולהתחיל לעבוד.

זה לא קל, וזה לא תמיד מצליח. אך זו הוויתו של מטפל.