סוגיה אתית נוספת העולה בספר היא נושא גבולות מערכת היחסים עם המטופלים- עד כמה מתאים לחשוף את מקומו של המטפל והאם הוא באמת יכול להשאר "לוח ריק" ניטרלי בטיפול, האם ישנם מקרים בהם מתאים להחליף מערכת יחסים של מטפל ומטופלת למערכת יחסים אינטימית? מהם גבולות המרחק הפיזי והמגע המותרים?
בספרו של א. יאלום "על הספה" הסוגיה העיקרית עמה מתמודדים הפסיכיאטרים גיבורי הספר היא בעיקרה שאלה את אתיקה.
הפסיכיאטרים מנסים להביא בשורות שונות ועקרונות שונים לתוך עולם הטיפול ולמערכת היחסים שלהם עם מטופליהם ואפילו נותנים תחושה של "ניסויים בנפשם של אנשים". מצד אחד – הטענה היא כי יש גוף ידע מבוסס בעל נהלים ומבנה טיפולי מבוססים ביותר שאין לערער עליהם ומצד שני עולה חזק החרדה של הנושאים את דגל הידענים סביב הדאגה כי שינוי ועדכון הידע הפסיכואליטי יביא להתמוטטות עולם זה ויוכח כלא יעיל כגישות אחרות. כל מטפל מנוסה יודע היום כי טיפול מסויים יכול להתאים ולסייע מאוד למטופל מסוים עם בעיות מסוימות ולא בהכרח יעשה שינוי של ממש עבור מטופל אחר. גמישות נדרשת או לפחות צניעות במידה מסויימת אשר לוקחת בחשבון כי אין מטפל שיוכל להגיש את הטיפול האופטימלי לכל מטופל. השאלה הנשאלת היא עד כמה מרשה לעצמו מטפל לנסות גישות חדשות לטיפול עם מטופלים ומה הוא עושה על מנת להיות בטוח שהניסוי אינו בא על חשבון מטופליו. כנראה שהתשובה תלויה בותק ובניסיון של המטפל בחלקה אבל בעיקר בקבלת הדרכה או לפחות השתתפות במפגשי התיעצות עם עמיתים המאפשרות קבלת פרספקטיבה אובייקטיבית על התהליך המתרחש בטיפול ניסיוני.
סוגיה אתית נוספת העולה בספר היא נושא גבולות מערכת היחסים עם המטופלים- עד כמה מתאים לחשוף את מקומו של המטפל והאם הוא באמת יכול להשאר "לוח ריק" ניטרלי בטיפול, האם ישנם מקרים בהם מתאים להחליף מערכת יחסים של מטפל ומטופלת למערכת יחסים אינטימית? מהם גבולות המרחק הפיזי והמגע המותרים?
קשה מאוד לענות על שאלות אלו כי החיים באמת מזמנים לנו סיטואציות שבדמיוננו הפרוע מכל לא נצליח להעלות על הדעת. במיוחד קשה לענות, כי טיפול עובד כאשר המטופלים באמת רוצים כל כך לחצות את גבולות הטיפול ולהפוך לאנשים משמעותיים בחייו האישיים של המטפל. רוצים להיות נאהבים ומשמעותיים למטפל כמו שהוא עבורם, כמו שהיו מצפים מדמויות אחרות בחייהם. רוב המטופלים מגיעים לתחושה זו וחלקם יעשה הכל כדי לנסות ולהתקרב למטפל. חלקם מבינים גם ברגעי המשבר כי מרחק זה בעיקר שומר עליהם. בספר "על הספה" מנסים הפסיכיאטרים ל"הוכיח" כי טובתם של המטופלים היא שבירת המרחק או לפחות הגמשתו. שוב ושוב מוכח כי אם המטפל מרגיש ולו מעט אי נוחות כנראה שהכיוון אינו נכון, שהגבולות נפרצו מעבר למידה המתאימה
לטיפול פסיכולוגי תקין שהצורך "המצדיק" את שבירת הגבולות הוא הצורך של המטפל ולא צורך של המטופל. ככלל, למגע פיזי אין מקום בטיפול הפסיכולוגי. ישנן דרכים אחרות מועילות בהרבה ומסוכנות פחות להעביר חום, דאגה ואמפתיה. כל מטפל אמור לדעת זאת.מטפל טוב יודע זאת. נדירים ביותר הם הרגעים בהם מגע קל של ניחום מתבקש. נדירים עד כי אולי לא יהיו כאלו לאורך שנות עבודתו של מטפל. כל השתלשלות העלילה בספר "על הספה" מוכיח בדיוק טענה זו- גם אם הגישה הפסיכואנליטית אינה הגישה העוזרת היחידה, הגבולות תמיד, אבל תמיד, הכרחיים וחשובים וכל ניסיון לפרוץ אותם מחדש- יכול להביא לאסון.
כאן המקום לציין כי בגישות טיפול שונות, הגבולות מראש מוגדרים אחרת ושונים מאוד מאלו הנהוגים בטיפול פסיכואנליטי. בעבודה סוציאלית לדוגמה, פעמים רבות ילווה העובד הסוציאלי את מטופליו מחוץ לחדר הטיפולים באירועים משמעותיים לתהליך הטיפולי. כך גם בגישות טיפול רבות אישיותו של המטפל הינה חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי. אבל ברגע שהוגדר החוזה הטיפולי ומטופל בחר בעבודה עם מטפל ובגישה, הגבולות הוגדרו- על המטפל האחריות לשמור עליהם ולא לתרץ שבירת גבולות בניסיון להביא גישה חשה לטיפול.
