גלעד שליט- מקור תקוותנו והשראתנו
צוות אתר על הספה
הבטתי בכרזה ושוחחתי עם בתי על החזרתו של גלעד. פתאום חשבתי לעצמי- גלעד נפל בשבי לפני שהיא נולדה. היא נולדה למציאות שבה יש חייל שתמונתו מתנוססת על חולצות, בקרן של רחוב וכביש, על לוח החגים והיצירה של הגן. שהחייל הזה, נמצא רחוק וצריך להתפלל לשובו. העדרותו היתה חלק מקיומה ומהמציאות של חייה.
עוד יותר מכך, בני, הגדול ממנה, היה לפני שנתיים בגן זה. וגן הוא למד על גלעד שליט, שר לו במסיבת הסיום של הגן, דיבר עליו כל יום, וכתב בפתק ששם בכותל תפילה לשובו.
חמש וחצי שנים. חיים שלמים עבור ילדי. מציאות של ברירת מחדל שפתאום שונתה.
חשוב להבין שעבור ילדינו, סיפורו הכואב של גלעד נחווה בעיניים אחרות. אנחנו, המבוגרים, חושבים עליו ורואים את הילד הפרטי שלנו, זה שבעוד כמה שנים ילך לצבא, והפחד, הדאגה, הכאב הנורא של אביבה ונועם, מרטיטים כל נים בגופינו. המחשבה על גלעד עבור כולנו יצגה את הפחד הגדול והנורא מכל הפחדים בעולם.
אבל עבור הילדים הצעירים, אלו שתודעתם גדלה והתפתחה עם העדרותו, מבחינתם גלעד היווה סמל. סמל של געגוע, סמל של תקווה, סמל של אחווה ודאגה הדדית.
חזרתו מעלה ערכים אלו לשאלה שיש לענות עליה. שמחתינו המבוגרים והתרגשותינו על שובו, מועברת לילדים אבל צריך למצא גם דרך להתייחס לנקודת המבט שלהם ולמשמעות של שובו בעיניים שלהם, בתחושה שלהם שמשהו השתנה והם לא בטוחים כיצד מצופה מהם להגיב כלפי השינוי הזה.
בעוד אני ישבתי יום שלם מול הטלויזיה ובכיתי, כאשר חזרו הילדים הביתה, הם רצו לראות את התכניות שלהם. הם לא יכלו להבין את עוצמת הרגשות וההקלה. מבחינתם היום הזה עבר כמו עוד חג או טקס בבית הספר. בהתחלה חשבתי לעצמי כיצד הם לא מתרגשים כמוני, הרי הם חיים את הכאב של היעדרותו. אז זהו, שהם לא. הם חווים את הדברים ששביו של גלעד והדאגה הלאומית סימלו. הם חווים את האחדות בעם, את השמחה, אבל כמו שאנחנו רוצים לשמור עליהם מפני חרדה בעוצמות ששבי של בן מעוררות, איננו יכולים לצפות מהם עוצמת רגשות כמו שלנו סביב חזרתו.
חשוב לשמר את ערכי התקווה, הערבות ההדדית והאחווה בדרכים אחרות, דרך סמלים אחרים. וחשוב לא פחות שלא להתאכזב ולצפות מהם עכשיו להמשיך ולעסוק בגלעד. אולי אפילו הם ההגיוניים ותגובתם היא הנכונה- הלואי וגלעד יכול היה לחזור ולהיות דמות פרטית ואנונימית.
אבל גלעד כבר לא יוכל בעיננו המבוגרים להיות פרטי. כל עוד דור ההורים שחווה את השבי רואה חדשות, כל מעבר בחייו יסוקר, ועל כתפיו הרזות תתלה התקווה של כולנו לאחווה ולכידות בעם.
ובנימה זו, הלוואי וכולנו ללמוד מהילדים להניח לסמלים כשתם זמנם, ולהטמיע בתוכנו את הערכים ללא צורך לקדש אנשים אשר רק רוצים את חייהם בחזרה.
