ניקיון אביב לבית ולנפש
צוות אתר על הספה
יש משהו סמלי בצורך לנקות את הבית – אנחנו מסירים אבק מהמקומות שלא הגענו אליהם כל החורף, או אולי כל השנה, ואנחנו מסירים גם מעילים, שכבות ביגוד מגופינו. משהו בהתערטלות הזו, אם בהכנה לקיץ המביאה עמה בגדי ים ואם בפרידה מהשרוולים והשכבות המכסות, מצריך מאתנו גם סוג של התערטלות רגשית.
זה מתחיל בהתכוננות להתמודדות עם דימוי הגוף שלנו ונתחי העור שהקיץ חושף. זה ממשיך בחשבון הנפש לגבי מה אכלנו וכמה פעמים התעצלנו לצאת מהבית להתעמלות ומשם הדרך קצרה לנקיפות המצפון, תחושות האשם, רגשי נחיתות, כעס עצמי ומה לא.
משהו בנמנום של החורף, בצמצום שמביאה עמה הקרה והרטיבות בחוץ, בנחמה שאנחנו מוצאים בחימום הביתי, עוזר לנו להרדים את השדים הפנימיים שבנו. השמש הפוצחת בבת אחת באור בוהק וחם עם סיומו של החורף, מעירה אותנו ואת כל הדברים שחוזרים לאכול אותנו מבפנים.
אנחנו עומדים מול הארון ומנסים להיזכר אילו בגדי קיץ יש לנו. וכשמוציאים אותם, פתאום מתחילה לכרסם התחושה שזה כבר לא נראה עלי טוב כמו שזכרתי. ובכלל, פתאום רואים את הקמטים החדשים, את הגרמים שנוספו, את השערות הלבנות שהתרבו במהלך החורף ואת הדאגות החדשות.
אז למה אנחנו לא יכולים לאוורר את נפשנו, לקנות חומרי ניקוי טובים משלל המבצעים בסופר ולעשות ניסיון יסודי? מדוע לזרוק בגדים שלא עושים הרגשה טובה זה קל, אבל לשים בצד עכבות, כעסים, מירמור, וחשבונאות זה נראה בלתי אפשרי?
כעס, בניגוד לרגשות אחרים הנמצאים על הקשת הרחבה, הוא רגש שונה. כשאנשים נעלבים, הם יודעים לומר מה העליב אותם. כאשר מרגישים מקופחים, נשכחים, הם יודעים בדרך כלל לומר מה היו מצפים לקבל, ממה התאכזבו, למה מקווים. אבל הרוב המוחלט של האנשים, כועסים. ולא יודעים לומר על מה בדיוק או על מי בדיוק הם כועסים.
כי הכעס הוא אביהם של הרגשות כולם. כשאדם כועס, רוב הסיכויים שיש שם רגשות אחרים שאינם מודעים או שהאדם אינו יכול לבטא אותם מכל סיבה שבעולם וכל שנותר לו הוא הכעס הגלוי.
אנשים כועסים כאשר נעלבים אך מתביישים לומר שנעלבו. אנשים כועסים כאשר לא רואים אותם ולא מכבדים אותם והם לא יודעים לתת מילים ושם לתחושה ולרצון האמיתיים שמתחת לכעס. אנשים כועסים כאשר התעלמו מדעותיהם או רצונותיהם, כאשר מרגישים שלא רואים אותם. כאשר מרגישים חוסר צדק או כאשר מקנאים. ופעמים רבות אנשים כועסים כאשר לרגשות אחרים אין לגיטימציה להיאמר ואפילו להרגיש אותם.
אנשים רבים משווים את חייהם לאילו של חבריהם ושל הסובבים אותם. כאשר תוצאות ההשוואה אינן מניבות תוצאות משביעות רצון, עולים רגשות של קינאה, טינה, קיפוח וחוסר צדק. אף אחד מהרגשות האלו אינם רגשות שנעים להרגיש או לבטא. ברוב במקרים ביטוי של רגשות אלו עלול לגרור תגובה חברתית לא אוהדת. אז יוצא הכעס. הכעס הוא המטריה – אפשר להתיז אותו על כל נושא על כל אחד גם אם הסיבה לו טמונה בזירה אחרת לחלוטין.
אז למה כל כך קשה לנו להיפרד מכעס?
כדי להיפרד מכעס עלינו להבין את המקור שלו. אם מלכתחילה הכעס מכסה על רגשות שאנחנו לא מרגישים בנוח איתם, האתגר יהיה לתת ביטוי לכל מה שמתחת לכעס הזה.
לשחרר כעס משמעו להרפות. הרבה פעמים אנשים מרגישים שאם ירפו מכעס, לא יהיה יותר מקום לכאב שלהם. לא תהיה לו לגיטימציה. לפעמים קל יותר לבטא כעס מאשר לבכות. הכעס כה שכיח כי אם תכעס- יש סיכוי גדול שלא ישאלו אותך מאיפה מגיע הכעס. אבל אם תבכה- אולי תתבקש לתת הסברים מהם תרצה להימנע.
להרפות מאבל, מקנאה, מעלבון או מכל רגש אחר משמעו בסופו של דבר להחליט שאני מפסיק להרגיש רע בגלל משהו שאירע שאינו בהכרח קשור אלי. לבחור להרגיש טוב יותר. להפסיק לכעוס על מישהו אינו אומר בהכרח לסלוח לו.
להרפות, משמעו היכולת לעשות את ההפרדה בין ההחלטה שלי להפסיק לכעוס ולהרוויח בריאות ואיכות חיים ולבין העובדה כי כלום לא ישתנה אצל האחר- זה שהעליב או לא שמע או השפיל- כי לא משנה מה אני אעשה עם הכעס. הצד שני לא ירגיש נענש יותר אם אכעס יותר.
לבטא כעס זה טוב, זה בריא- כל עוד מנסים להבין את המקורות שלו ולעשות איתו משהו. אנשים שמדחיקים כל חייהם כעסים ולא נותנים להם ביטוי, יש סיכוי גדול שיפתחו הפרעת דיכאון. את הדיכאון הרבה יותר קשה לרפא מאשר את הכעס.
אז לכבוד האביב, יחד עם ניקיונות הבית, עשו גם קצת ניקיון לנפש. הבינו את הכעסים ואת מקורם והחליטו לשחרר ולהרפות. החליטו לאבק את המקומות בהם הכעס הפך להיות כמו האבק הדביק שעל השלב העליון של התריס- זה שכל השנה אנחנו אומרים לעצמנו, בפסח נגיע אליו וננקה אותו. פסח הגיע. כשם שתעשו מאמץ לעלות על סולם כדי להפטר מהאבק שכל השנה הטריד אתכם בזווית העין ולא לקחתם סולם, היפרדו מהכעסים שלא פטרו את הבעיה, ולא הענישו אף אחד מלבד את עצמכם.
