המשפחתולוגיה של החגים מעלה פעמים רבות דפוסי עבר של תקשורת והתמודדות עם ההורים מהילדות שלנו. הורים מוצאים עצמם מתנהגים מול הוריהם בדיוני ארוחת החג ומיקומה, בדיוק באותו דפוס שיח שהתנהל ביניהם כשהיו ילדים.
כשם שחודש אלול, חודש הסליחות מקדים את כניסתה של השנה החדשה והאביב מקדים את ליל הסדר, כך ה"משפחתולוגיה", או בעברית פשוטה, הדינאמיקה המשפחתית הסבוכה סביב ההחלטות היכן לבלות את החג ועם מי, תופסת תאוצה כבר שבועות לפני ערב החג.
ישנן משפחות בהן יש סדר מוכתב וברור ואין בכלל מקום לתהיות או למשא ולמתן. כולם עושים ביחד, שני הצדדים, אצל המארחת הקבועה. אצל משפחות אחרות יש תורנות חקוקה בסלע, ויש משפחות בהן כל שנה, חודש לפני פסח וחודש לפני ראש השנה מתחילים גישושים המתפתחים לציפיות ולעיתים גם לאכזבות, מניפולציות, אי נעימיות ועד סכסוכים משפחתיים הנגררים להם עם עוגמת הנפש מחג לחג. גם במשפחות "המסודרות" יותר, לעיתים צצות נסיבות המאלצות שינויים ואז גורם ההפתעה והשינוי הופך להיות קשה לחלק מחברי המשפחה ומביא עמו את שק הרגשות הלא נעימים האלו.
מהם הרגשות האלו ולמה הם צצים דוקא בזמנים שמחים?
ההיגיון אומר, כי ערב חג הוא יום שמח, של התחלות חדשות, לובשים לבן, הכל חגיגי ונקי. לכולם כוונות טובות, להיות ביחד עם האנשים שאנחנו אוהבים, לברך אחד את השני ולאכול אוכל טעים. אז איך קורה שהתמונה הלבנה והאידילית הזו מתקלקלת והופכת לשדה קרב?
ראשית, הציפיות. לכל אם או סבתא, לכל אב או סב, יש ציפיה, תמונה של איך בראש השנה מתאספים הילדים והנכדים, ותחושת הסיפוק העצומה הכרוכה בלשבת בראש השולחן הלבן והחגיגי ולראות את השבט הגדל, היא ציפייה שמאוד קשה לוותר עליה. הורים מגדלים את משפחתם בעמל רב ואלו רגעי הסיפוק הגדולים. בכל פעם שרגעים אלו אינם מתרחשים כמו בציפיה, הורים מרגישים שנשדדו מזכויותיהם הבסיסיות ביותר: שרגשותיהם לא כובדו, שעבודתם הקשה בגידול המשפחה לאורך השנים איננה מוערכת. גם כשברור שיש צד שני, משפחה נוספת שמצפה בדיוק לאותו הדבר, רגשות אלו אינם ראציונאליים, ועם רגשות אי אפשר להתווכח. על אחת כמה וכמה במשפחות "המסודרות", אלו שבהן שנים רבות היה ברור איפה עורכים את סעודת החג, שינוי פתאומי יעלה מיד את האכזבה ואת שבירת הציפיות, ולא משנה כמה מוצדקת הסיבה לשינוי הסטטוס קוו.
שנית, היסטוריה. לכל משפחה יש היסטוריה של עצמה והיסטוריה של נישואים- זו שנכתבה כשכל אחד מהילדים נישא והצטרפה משפחה שלמה למעגל תורנות החגים. לא משנה אם משפחתינו ממוצא פולני או לא, ההיסטוריה משחקת תפקיד חשוב בחייה של כל משפחה. מי הזמין ומתי? מי נתן מה וסייע במה? מתי בפעם האחרונה הייתם אצלם ומתי אצלנו? ההיסטוריה כוללת לרוב ספר חשבונות ארוך וסבוך אך לא רק. היא כוללת משקעים, עלבונות, תחושת חובה, ואפילו דברים קטנים שנראים שוליים כמו- בשנה שעברה הייתם בחו"ל אז איך ממשיכים את התורנות השנה ונשארים בסדר עם כולם? ספר ההיסטוריה המשפחתי מקשה מאוד על קבלת החלטות נקיה וראציונאלית המתחשבת בנסיבות השנה והחג הנוכחיים בלבד. פעמים רבות דרך השיחות על החג צצים ועולים משקעים
וסכסוכים משפחתיים. רבים נוטים לנסות להעלימם ולהתחמק מהם, לטאטא אותם הצידה כדי שלא להרוס את אוירת החג. לפעמים זה מצליח, הרבה פעמים זה מחמיר את המצב. כי אם משהו כבר עלה, טפלו בו. דברו עליו ונסו לפתור אותו כי הוא לא יעלם. עובדה שהוא מצא את דרכו לפני השטח וזה עוד יקרה. ויפה שעה אחת קודם.
המשפחתולוגיה של החגים מעלה פעמים רבות דפוסי עבר של תקשורת והתמודדות עם ההורים מהילדות שלנו. הורים מוצאים עצמם מתנהגים מול הוריהם בדיוני ארוחת החג ומיקומה, בדיוק באותו דפוס שיח שהתנהל ביניהם כשהיו ילדים. לרבים זו תחושה לא נעימה, המעוררת כעסים באופן לא מודע שיוצאים החוצה סביב סוגיית החג למרות שאינם קשורים אליה כלל. לאויר נזרקים משפטים כגון: "אני כבר בן אדם מבוגר ויש לי ילדים משלי אולי תפסיקי לנסות להחליט בשבילי?" או " אנחנו חייבים ללכת להורים שלי החג אחרת יהיה לזה מחיר, אני לא יכולה להגיד להם שאנחנו רוצים לנסוע השנה לנופש. אולי ניסע בשנה הבאה?"
כנצר לעם היהודי מוטבעת בכולנו, אולי אפילו ב DNA, המשפחתיות של החג. רגשות אשם מתעוררים בנו סביב כל מחשבת כפירה הכרוכה בנטישת הארוחה המשפחתית בראש השנה או שינוי בסדר המשפחתי. הורים רבים מחליטים להלחם ולהתנגד לתחושות אשם אלו אבל אם הן קיימות, אפילו צל קטן שלהן, איכשהו יוצאת תגובה תקפנית גם אם המשפחה מקבלת את ההחלטה לנסוע לחג או לערוך אותו במקום אחר.
ראש השנה ופסח הם חגים שיוצרים ריבוי מתחים וחזיתות- מתח עם ההורים (איפה עם מי ואיך חוגגים), מתח בזוגיות שצריך לנהל (המשפחה שלי והמשפחה שלך), מול הזמנת אורחים לארוחת החג (היא הציעה להכין משהו או לא הציעה אפילו עזרה, תמיד הם מוזמנים ואף פעם לא הזמינו אותנו, איך מזמינים ומתי מבלי להעליב אף אחד). מתח ההכנות, ומתח כלכלי של עלות האירוח, ואפילו מתח מהצטברות או פוטנציאל הצטברות המתחים הכרוכים בחג מדי שנה. בבתים בהם יש מתבגרים- עשוי להתווסף מתח סביב רצונות המתבגרים שיש להם תכניות אחרות לערב החג או לפחות כבר יש להם דיעה מגובשת על כל החלטה של הוריהם ואינם נמנעים מלהביע אותה (לא רוצים לנסוע לדודה הגרה רחוק כי קבעו עם חברים אחרי הארוחה, לא אוהבים את החברים שהוזמנו והצטרפו).
אבל מעבר לתחושות האשם, תחושת המחוייבות, המסורת והגורמים החיצוניים, האם לא כך ראוי? שפעם בשנה, נעצור לרגע מעמל יומנו, נקח מרחק מעשיית היום יום ותכניות המשפחה הגרעינית ונוקיר תודה על כל מה שקיבלנו, על המשפחה שיש לנו, על הבריאות, על שיש מישהו שכל כך רוצה לחגוג איתנו. שנתבונן בימים אלו לא כעול אלא כהזדמנות להעריך, לומר תודה, לשמח את ההורים שגם אם עשו מיליון טעויות- יצרו את החיים אותם אנחנו חיים בצורה הטובה ביותר שידעו לעשות. זה הזמן לתת דוגמה אישית לילדינו שכך ראוי שינהגו כשיהיו הם עצמם הורים. לתת לכבוד ההורים והמשפחה את המקום הראוי להם, להחשיבה על האחר ולא על עצמי. ראש השנה יותר מהכל הוא שיעור ערכי לכולנו.
אז אם כמה ימים לפני החג עדיין נותרו בכם כעסים ומתחים, הרפו מהם. אמרו תודה וחג שמח לבני ביתיכם והתכוונו לכך. שמחו בשולחן החג הערוך, על מה שיש עליו ועל מי שיושב סביבו. זה לא ברור מאליו.
חג שמח!
