פסיפס הרגשות הנוכחים ביום הזיכרון לחללי צה"ל
רחלי שרון- גרטי
יום הזיכרון היה, עודנו, וככל הנראה גם יישאר יום טעון במשמעויות. זהו יום בו כולנו מתהלכים שלא כהרגלנו, נושאים משקע של רגשות רבים ומעורבים, מתחברים ומתנתקים ככל שהנפש מאפשרת לנו אל מול המשימה המורכבת כל כך של הזיכרון. אנו מאפשרים לו, ליום הזה, לחבר אותנו לנימי רגש שהיומיום משכיח מאיתנו, זאת בשירות ההדחקה האדפטיבית המתבקשת..
זוהי הזמנה להשתהות עם הרגשות, לברר כל אחד עם עצמו- מה אני מרגיש ביום הזיכרון? מהן המחשבות המתעוררות בי? (בצפירה, בבית העלמין, עם השירים שברדיו...), האם אני מאפשר ליום הזה להשפיע עליי, ואני עליו?
הנה לפניכם כמה מהרגשות הפוגשים אנשים, ובעיקר אנשים הקשורים באופן כזה או אחר לשירות הצבאי:
ראוי לפתוח ברגשות חיוביים, העולים בעוצמה רבה דווקא ביום שהוא יום זיכרון. אלו הם רגשות של גאווה, כבוד, שייכות ומשמעות. רגשות אלו נצפים באופן בולט בקרב חיילים בצבא, ובייחוד ביחידות קרביות (חיילים וחיילות גם יחד) ובקרב מלש"בים (מיועדים לשירות ביטחון) אשר נושאים עיניהם אל המערכת אליה עתידים להצטרף. הגאווה חשובה לצבא ולמדינה משום שהיא מאפשרת להזדהות עם הערכים והמשימות בפניהם עומדים החיילים.
המוטיבציה לתרום עולה סביב יום הזיכרון באופן פרדוכסלי, על אף שזהו יום הממחיש ביתר שאת את המחיר, את הסכנה. חשיבות השמירה על ביטחון המדינה מקבלת ביום הזיכרון ממשות אבסולוטית, כזו שלא ניתן כמעט להתווכח עליה. בימינו אנו, תחושת השייכות והמשמעות הן תזכורת נדירה וחשובה עבור חיילים צעירים, שצריכים לא רק מקום לריבוי עמדות ופלורליזם אלא בוודאי גם זקוקים למקום המוחלט, הברור והמשותף.
תחושות של שייכות וגאווה מורגשות היטב גם בקרב של הורים לחיילים המשרתים בצבא. כך סיפרו בעיניים מצועפות זוג הורים לילד אשר שירת כחייל קרבי "ימי הזיכרון אותם חווינו בשנים שהבן שירת בצבא היו עוצמתיים יותר. זו רמה אחרת של חיבור רגשי. תחושת השייכות למדינה ולחברה הישראלית קיבלה מימד אחר, מצמרר, ועימה ההבנה הנחרצת- אין לנו מדינה אחרת".
נראה אם כן כי בתקופה שבה אין כמעט הסכמה מלאה על דבר מהווה יום הזיכרון אי בודד של קונצנזוס, לפחות ברמה הרגשית.
תחושות אחרות העולות ביום הזיכרון בקרב חיילים בצבא והסובבים אותם קשורות בחרדה, פחד ואין אונים. חרדה ופחד הינם חלק בלתי נפרד מהעולם הרגשי של כולנו, בעלי השפעה מכוננת על מעשינו והחלטותינו, במודע או שלא במודע. להיות חייל בצבא פירושו להתחכך ברמה היומיומית בתחושות של פחד וחרדה, והדבר נכון ברמה כזו או אחרת לכל היחידות והתפקידים. ואולם, בזמן שבימי חול עומדות לרשותנו הגנות נפשיות מפני חוויות רגשיות מפחידות, הרי שיום הזיכרון מפגיש חיילים והורים של חיילים בעוצמה הגבוהה ביותר וללא משוא פנים עם החרדה הפנימית המקוננת בקיומנו, חרדת המוות. דקות הצפירה, הטקסים, התייחסות התקשורת, שיחות המפקדים הנערכות ביום זה- כל אלו מנתבים אותנו למסקנה הבלתי אפשרית: כן, זה קורה. כן, זה יכול לקרות גם לי. זה יכול לקרות גם לילד שלי.
חיילים המשרתים בצבא ביום הזיכרון משתדלים להיות עסוקים ומשתדלים להיות ביחד. באופן שכזה מתעמעמת תחושת החרדה האישית. התנהלותו של השכול בישראל, המצרפת למשפחה העצובה הזו משפחות חדשות בכל שנה, מאגדת את החיילים. כך, תחושת השותפות מסייעת יותר מכל להתמודד עם רגשות אלו. עבור אימהות ואבות לחיילים זוהי אולי משימה קשה אף יותר. החרדה לילד עולה בעוצמתה על החרדה האישית. כמו כן מפגשים עם נושאים הקשורים במוות וההתפכחות הנורמטיבית שהינה חלק מהחיים הבוגרים- כל אלו עלולים להפוך את יום הזיכרון ליום כמעט בלתי נסבל עבור ההורה. אל מול רגשות אלו מגייס ההורה שוב את חשיבות המשימה ואת חוסר הברירה שבמלחמה על המולדת.
רגשות אחרים העולים בעוצמה גבוהה ביום הזיכרון הם של כעס, אשמה והאשמה: רגשות של כעס ואשם מופיעים כמעט בקרב כל מי שאיבד אדם קרוב בנסיבות ביטחוניות, אבל בהחלט מורגשים אצל חיילים המשרתים בצבא ומניעים את ההתנגדות הפנימית לשירות. הכעס יכול להיות מופנה כלפי הצבא, שלא שומר על מי ששלח להגן. הוא יכול להיות מופנה כלפי המפקדים, המייצגים את המערכת. ביקורת והאשמה מופנות לרוב כלפי המדינה והמנהיגים אותה, כחלק מהוויכוח הפוליטי החודר לתוך הצבא. בצבא משרתים גם חיילים בעל כורחם, משום חוק השירות בצבא, ולא מתוך הזדהות עם הערכים של הצבא. חיילים אלו מתקשים לשאת את היותם חיילים בייחוד ביום הזיכרון, ובייחוד אם איבדו אדם יקר בנסיבות ביטחוניות. יום הזיכרון מהווה קטליזטור משמעותי להופעה של וויכוחים וקשיים אידאולוגיים ובתוכם מפעפעים רגשות של כעס, תוכחה, התנגדות וקונפליקטים.
זוהי נגיעה חלקית בעיקרה. המנעד הרגשי הינו רחב ואולי אינסופי..יום הזיכרון ככל הנראה מעורר בכל אחד ואחת מאיתנו חוויה ייחודית ופנימית משל עצמו. הופעה של רגשות מנוגדים בעוצמה רבה עלולה להציף את החייל ולהשפיע על מצב רוחו. מאידך יכול להתרחש מעין "ניתוק" אשר יבוא לידי ביטוי בהתבודדות, בקושי להביע רגש, בציניות וכדומה. עצתי נוכח אפשרויות אלו (לחייל עצמו, למפקדיו חבריו או הוריו) הינה ראשית כל לאפשר לרגש להתקיים ללא פחד או ביקורת. הרגש אינו יכול להסב נזק אם הוא מקבל מקום להתבטא. בהמשך, רצוי להזמין דיבור עם אחרים על התחושות. זוהי בעיניי הזדמנות חשובה אשר טמונה ביום הזיכרון לגעת ברגש ולאפשר לו את ההשפעה עלינו- על מחשבותינו, על עמדותינו, על עתידנו, על מי שאנו חשים את עצמנו ומי שאנו רוצים להיות, כפרטים וכעם.
