על הספה - כתבות ומאמרים

---

מה יש בימי ההולדת העגולים שמייצרים משברים, שמייחסים להם כל כך הרבה חשיבות?

רבים סביבנו חווים משבר או מתכוננים למשבר כאשר יום הולדת עגול עומד בפתח. לאחרים שאינם נמצאים שם, או שעברו יום הולדת עגול בשלווה יחסית, נראית ההתארגנות ליום ההולדת העגול כתמוהה ואף כתירוץ עלוב למעשים שאינם קשורים לגיל.

אז מדוע בעשור האחרון במיוחד, אנשים מייחסים חשיבות כה רבה לגיל 40 וכיצד ניתן לעבור אותו בשלום?

יום הולדת עגול מייצר עבור אנשים רבים נקודת התיחסות והשוואה. כשם שראש השנה משמש אותנו להערכת מצב וחשבון נפש- מה עשינו השנה, איפה צלחנו ואיפה פגענו, איפה שקענו והיכן עלינו להשקיע יותר בשנה הבאה, כך גם יום הולדת. באופן מקביל, עשור בלוח השנה מייצר אצלנו צורך להשוות עשור קודם לעשור העתיד לבוא וכך גם בהתיחסות לעשורים בגיל הפרטי שלנו.

החברה המערבית והתרבות אליה אנחנו דוהרים במהירות מבהילה, מקדשים הישגים, מעשים, תארים, מספרים. אנחנו רוצים תמיד יותר, כמה שיותר, ואם אפשר מהר, כאן ועכשיו. אז כאשר יש הזדמנות למדידה רשמית, אנחנו ממהרים להגיע למאזן בוחן שיחמיא, לכאורה בעיני עצמינו.

הפרדוקס הוא שעצם הצורך למדוד מייצר ברירת מחדל של כישלון- כי מול כל מה שהספקנו ועשינו והצלחנו, יש את כל מה שטרם הספקנו, טעמנו, חווינו, קנינו.

גיל ארבעים, יותר מכל עשור אחר, בחברה הישראלית הוא הגיל בו העומס בשיאו- הילדים קטנים או שגדלו מעט ונמצאים בדיוק בגיל שמצריכים תעצומות נפש. הקריירה עוד לא בשיאה ויש דרך ארוכה אבל הנה, עוד שניה זה שם ואסור לפספס שום הזדמנות כי עוד שנה אנחנו "מבוגרים" ונפספס את הרכבת. ההורים מתחילים להתבגר וגם יש שם השקעה רגשית לא פשוטה, והכל יקר. כל כך יקר. יקר אפילו לרצות...

ודווקא בנקודה הזו, הנקודה הכי פחות מחמיאה אנחנו מחליטים לעשות חשבונות. סביר להניח שהחשבון יספר לנו בדיוק את מה שאנחנו כבר יודעים, שזו נקודת שיא העומס. אבל רוב האנשים מתמקדים בכמה לא הגיוני ולא שפוי להיות עבדים, להרגיש שאין מספיק, לא להיות עם הילדים כמו שרוצים לרוץ כמו עכברי מעבדה ולא להגיע לשום מקום משמעותי בעתיד הנראה לעין.

אז הנחמה היא- שזה נורמטיבי. וזה קורה, וזה גם עובר. צריך לזכור להסתכל לא רק על מה "שעוד לא" אלא על מה ש"כבר".

משבר גיל ארבעים, כמו כל משבר, יכול לפרק אותנו אבל גם יכול להיות הזדמנות לצמיחה, להתחדשות, להמציא את עצמנו מחדש. ללכת ללמוד, להתחיל לרוץ (מה הפלא שרוב המרתוניסטים והטריאתלטים הם בין גילאי 40 ל 50?), לקבל החלטות כמו לעבוד חצי שעה פחות ביום ולסגור את הנייד בשבת ולעמוד בהן.

לעיתים המשבר באמת גדול ושואב למקומות של הרס עצמי, תחושת הזמן האבוד יכול לייצר תחושה אמיתית של חיים שבוזבזו, החמצות, החלטות שגויות וחיים ריקים וריקניים. במקרים אלו, לפני שיוצאים לעשות מעשים נמהרים והרסניים שבאמת יצבעו את השנים הבאות (והרבות שנותרו יש לומר) בצבע המשבר, כדאי לפנות לאיש מקצוע. מטפל טוב יכול לסייע רבות בבחינת המקורות האישיים למשבר, לבחון ביחד באופן שקול, בטוח ואחראי חלופות ואפשרויות להחלטות חדשות בחיים. הטיפול מאפשר להתגבר על הבדידות שנוצרת במשבר שלמרות שכמעט כולם חווים אותו כך או אחרת, כשזה מגיע, מרגישים הכי לבד.

הפסיכולוגיה החיובית ממליצה לנהל פנקס ובו מדי ערב או בוקר לכתוב את כל הברכות בהן התברכנו. כבר אחרי כמה ימים מרגישים את ההשפעה החיובית שיש לתרגיל זה. מומלץ בחום!