לכל אם צריך להיות הרגע ביום בו היא בודקת את עצמה- האם היא לוחצת במקומות שנכונים לילדה שלה או מתוך רגשות, פנטזיות וחוויות עבר שלה עצמה? מה שייך לה ומה שייך באמת לצרכים של בתה שהם נפרדים ואחרים משלה? מודעות ושיח פתוח הם המפתח העיקרי לגבור על נטייה כל כך טבעית זו ביחסים שבין אם לבתה.
אימהות היא דבר מסובך. דויד גרוסמן כתב בספרו "שתהיי לי הסכין" שהמילה אימהות מורכבת משתי מילים אי- מהות.
הסתירה הפנימית בין נקודת המבט שמציע דויד גרוסמן לתחושה העמוקה כי ההורות היא המהות הכי עמוקה וחשובה שלנו מדגישה את המורכבות של ההורות בכלל ואת האימהות לבנות בפרט.
דווקא הורות לילדים בני אותו מגדר, וכאן אתייחס לאימהות לבנות, מעמידה אתגרים נוספים על מערכת היחסים הנפלאה והמורכבת הזו.
בגלל המאפיינים הדומים בין אם לבתה, ההשלכות, הציפיות, הן גדולות וכבדות. זה אך טבעי, בהתחשב שלא למדנו כיצד להיות הורים, לא עברנו הכשרה או הכנה ולכן ההורות מתאפיינת ושואבת את הסגנון שלה מחוויות עבר של כל אחד מההורים ומהתבוננות בסגנונות ההורים של אלו שמסביבנו. לרוב אנחנו לא מודעים לדברים שהשפיעו על סגנון ההורות שאימצנו. השאלה החשובה היא האם אנחנו חושבים ביקורתית על התוצאות של ההחלטות ההוריות שלנו ומעדכנים ומשנים את עצמנו בהתאם לכך.
מצד אחד, יש רצון, ומוטב אולי לומר פנטזיה, לעשות תיקון. תיקון למה שלא היה בעיני האם מספיק טוב ביחסים שלה עם אמה שלה. תיקון לחוויות ילדות ולאחר מכן
חוויות התבגרות, תיקון לדימוי עצמי לא מספיק בטוח. דווקא מתוך דאגה גדולה ומתוך רצון גדול שלילדה שלי יהיה קל יותר וטוב יותר, אימהות רבות משליכות את החוויות שהן היו רוצות לנער מעצמן, מקורות החיים שלהן, ומנסות "להגן" מפניהן על ילדתן. אבל ברוב המקרים, זה בדיוק מה שמשחזר את הטראומה, או את הקושי. ניקח לדוגמה אמא שזוכרת מבית הספר היסודי קשיים חברתיים גדולים. תחושת דחייה, חוסר שייכות, לעג חוזר של הילדים. מתוך כוונה לגונן על הבת שלה, היא דוחפת אותה לחברויות עם ילדות "מקובלות" בעיניים שלה (סביר שיש לה ראייה מאוד מוגבלת שנשענת בעיקר על דעות קדומות ועל שמועות מקבוצת הוואטסאפ של ההורים ובהחלט לא מחויה אישית של הדינאמיקה הקבוצתית בכיתה). אבל לא בטוח שהילדה רוצה להיות חברה שלהן. יש סיכוי שהיא מרגישה לא בנוח איתן. שהיא מעדיפה להתרחק. ואז היא מוצאת את עצמה קרועה בין תחושותיה הפנימיות והדחף להרגיש בטוחה ולא חשופה ללעג, הרצון להיות היא עצמה מול הרצון לרצות ולשמח את אמה. התוצאה תהיה תחושה של קושי חברתי גדול בבית הספר היסודי. כישלון מכל הכיוונים – והנה, החוויה הקשה משחזרת את עצמה.
מצד שני, אימהות רבות מנסות להגשים, במודע או שלא במודע, פנטזיות ילדות שלהן, דרך הבת. הפנטזיות יכולות להירקם מתוך קנאה ישנה בחברה או בילדה שהכירה האם בילדותה, מתוך חסר מסויים שהרגישה האם כילדה או כמתבגרת, או מתוך התבוננות בילדה של חברה או של אחות ורצון גדול להרגיש גאווה בילדה שלי. אין כל רע בלחלום עבור הבת שתצליח, שתחווה הצלחה. המורכבות מתחילה כאשר הילדה לא מתחברת לחלום או שהוא רחוק מיכולותיה וכישרונותיה. אלו יכולים להיות חלומות חברתיים, אופנתיים, בתחום החוגים והספורט. זה לא באמת משנה מהן הפנטזיות. אך כשפנטזיות אלו הן של האם ולא של הילדה, הילדה עלולה לאמץ "אני מזויף" – תחושת זהות , לא מודעת, שהיא מתאימה לפנטזיות של האם אבל לא לאישיות של הילדה. לחילופין, הילדה עשויה למרוד או להתנגד לאם ולחוש מאכזבת ונכשלת
מה שיביא לחוסר ביטחון.
כמובן שלא בכל המקרים התוצאה עגומה כל כך. ברוב המקרים, יש טווח נורמטיבי גדול. אבל המודעות לרגישויות אלו היא הסוד. לכל אם צריך להיות הרגע ביום בו היא בודקת את עצמה- האם היא לוחצת במקומות שנכונים לילדה שלה או מתוך רגשות, פנטזיות וחוויות עבר שלה עצמה? מה שייך לה ומה שייך באמת לצרכים של בתה שהם נפרדים ואחרים משלה? מודעות ושיח פתוח הם המפתח העיקרי לגבור על נטייה כל כך טבעית זו ביחסים שבין אם לבתה.
