הסוד – יחסים בין הורים למתבגרים
צוות על הספה
למורכבות הזו, בל נשכח להוסיף שלרוב, בתקופתנו, כאשר הילד הראשון ברוב המשפחות מגיע לגיל ההתבגרות, גם ההורים שלו, פעמים רבות נמצאים באיזה משברון, תקופת חיפוש ובחינת החיים מחדש סביב גילאי הארבעים.
אז בתוך כל זה, כאשר כל צד שואל את עצמו- האם אני עושה נכון? כמה ללחוץ? רמת הדחק עולה, הכל נפיץ ודליק ורגיש וכולם מרגישים שמה שלא עושים- זה לא מספיק טוב.
כדי לנסות להבין קצת יותר לעומק, חשוב לעשות לרגע טיול בנעליהם של נער או נערה מתבגרת. לבחון ולשפוט את ההתנהגות שלהם מנקודת המבט שלנו, המבוגרים, החכמים בדיעבד- זה לא יעבוד. הניסיון לחסוך מהם ע"י עצות כגון "אני הייתי בדיוק כמוך" "תקשיב לי, אני כבר למדתי ויודע" – רק מרחיקות ומסמנות למתבגר שלכם, שאין לכם מושג מה זה להיות עכשיו, ברגע זה, בתוך הגוף שלו. מעבר לכך, שנכון שגם אנחנו עברנו את גיל ההתבגרות. אבל הם דור אחר, שגדל בתרבות אחרת, בחברה אחרת ויש להם אתגרים שאנחנו לא באמת יכולים להסיק מההתנסות שלנו, מה נכון לגביהם.
אז מה הסוד? שיח פתוח. להיות קצת יותר קשובים, חכמים של שתיקה, והרבה פחות צודקים. לא משנה מה צודק ונכון עכשיו, המטרה איננה לחסל חשבונות או "להראות לה מה זה לדבר אלי ככה". ברור שגבולות נחוצים פה והם אף קריטיים, אבל הם לא במקום הקשבה ושיח. שמירה על ערוץ תקשורת פתוח, כזה שירגיל אותם לדבר איתנו, כזה שיאפשר לנו המבוגרים, באמת להבין מה ואיך הם חושבים, גם אם עמדותיהם אינן מקובלות עלינו ואינן הדרך שלנו. שיח פתוח מעביר מסר של כבוד. כבוד למי שהם ולאדם שהם בוחרים להיות. כבוד הדדי זה משהו שלומדים ממעשים ולא מדיבורים, אז נאה דורש, נאה מקיים.
ודאו שהם יודעים שאוהבים אותם. תגידו להם את זה כל יום. תאבקו על מגע, לא חייבים לחבק ונשק ליד החברים כמובן אבל רוב המתבגרים, כן פותחים להורים שלהם "חלון הזדמנויות" ולו קטן מאוד, בשעה ספציפית ביום, שלא תמיד מתאימה להורים, בה הם יתנו לגעת, לחבק, יהיו מוכנים ואף כמהים לשמוע כמה אוהבים אותם וכמה הם מדהימים. השקיעו בניסיון לשמח אותם, מבחירה שלכם- להבדיל מלרצות אותם מתוך כניעה.
פעמים רבות נוטים המתבגרים לבוא בתלונות. אין סוף תלונות. אבל חלק גדול מהם, עושה זאת כי אינם יודעים דרך אחרת לתקשר וזו פשוט בקשה לקשר, לתקשורת. ואז החוכמה היא לא להגיב לדורשנות ולתוקפנות ומיד להילחץ מהדרישות, אלא לפתוח את חלון ההזדמנויות הזה לשיח אחר, מקבל, רגוע. אפשר לומר "מיד נדבר על מה שביקשת, בואי תסבירי לי למה את רוצה את זה, למה זה חשוב לך?"
הנטייה הטבעית שלנו, כשהילדים שואלים – אנחנו עונים. אבל רוב המריבות והוויכוחים מתחילים כאשר אנחנו עונים ולמה שאנחנו שומעים ומבינים מהשאלה שלהם והפרשנות וההבנה שלנו לא תמיד מדויקים. הטריק הוא להחזיר שאלה - מה נראה לה שנכון לעשות? איך אני יכולה לעזור לך עם זה? מה את צריכה ממני? החזרת השאלה, תעזור לנו להבין מה באמת הם רוצים, תסייע להם לייצר פתרונות בעצמם ותשכלל את הכלים שלהם להתמודדות, ובעיקר עשויה למנוע ויכוחים רבים הנובעים מחוסר הבנה וקצרים בתקשורת.
חשוב מאוד ללמד אותם למצוא תשובות בעצמם אך להקפיד שלא נשמע מתנשאים. שאילת שאלות בצורה מכבדת, מתוך סקרנות אמיתית לתשובות ולפתרונות שימצאו – יעשו את העבודה.
אז מה למדנו?
• לשאוף למגע אך לכבד את הצורך שלהם במרחב.
• למצוא את חלון ההזדמנויות שפתוחים לנו – זה האחריות שלנו. להתאים את עצמנו אליהם אבל לא מתוך פשרה , מתוך גמישות, מתוך דוגמה אישית.
• להזהר לא להתבלבל בין הצבת גבולות לאגו, לכוח וכבוד.
• זמן- סבלנות. גם אנחנו היינו שם, והשנים האלו בסוף יעברו...
יהודה עמיחי כתב – "מן המקום שבו אנחנו צודקים/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה..."
