בתהליכי גירושים? כדאי לחשוב גם על הילדים?
צוות על הספה
ניסיון להתחקות אחר פרופיל הזוגות המתגרשים מנתב לערוצים רבים, הממחישים כמה התופעה רחבה וקיימת בכל מגזר באוכלוסיה.
באופן כללי, הטיפול הזוגי רואה את המערכת הזוגית כישות נוספת לבני הזוג, כך שישנן בזוגיות בעצם שלוש ישויות שונות.
כמו לזוגיות, גם לגירושים פנים רבים. ישנן דעות שונות המפרשות את הגירושים בצורות שונות.
הדעות הליברליות יותר יסתכלו על הפרידה בהבנה וסלחנות עד כדי עידוד לגירושים. לפי גישות אלו, ישנה חשיבות שבני הזוג ישתחררו מהעומס הזוגי שאינו מיטיב עימם ויצאו לדרך חדשה, כמעט בכל מחיר. גישות אלו ישימו לרוב את כל אחד מבני הזוג לפני הישות הזוגית שלהם. כך שאם אחד מבני הזוג ימאס בקשר, הרי זוהי עילה מספקת לגירושים. המימוש העצמי תופס מקום מרכזי בנרטיב הזוגי בגישות אלו.
מול הגישות הנ"ל עומדות הגישות השמרניות יותר, הקוראות בין השאר לצמצום מירבי של האינדיבידואל לטובת הזוגיות או המשפחה. כמו-כן, ישאפו לגישור ושלום בית באמצעים שונים בכדי לדחות עד כדי מניעה של אקט הגירושים בפועל.
כיום, שואפת מדינת ישראל לשמר את המודל השמרני יותר ומציעה לזוגות לקראת גירושים הליכי גישור ופשרה דרך מרכזים שונים בבתי המשפט או בתי הדין הרבניים.
זוגיות ונישואים הם פועל יוצא של יצר החיים, עצם חייו של האדם והדלק שמניע אותו. כשפרויד רצה להגדיר בריאות נפשית הוא ציין שני מרכיבי חובה – עבודה ואהבה. את שניהם ניתן למצוא בנישואים תקינים.
בשל כך, גירושים מביאים עימם השלכות רבות ממספר היבטים; כלכלי, חברתי, תרבותי ועוד... אך ישנו ההיבט המרכזי שעובר כחוט השני ונוגע בכל השאר והוא ההיבט המשפחתי.
ניתן לאמר כי המשפחה היא נפגעת ישירה ממש כמו בני הזוג עצמם. המדובר הוא על המשפחה הגרעינית ואם נחדד עוד יותר את התמונה – הילדים.
ילדי הזוג המתגרש נדרשים לגייס כוחות נפש עזים למהלך כל כך קשה ומורכב, גם אם הוא נעשה בצורה ידידותית יחסית, שכלל לא פרי בחירתם.
המגמה הרווחת היום באופן כללי היא כמה שיותר יידוע ושיתוף, בכדי לרכך את עוצמת הטראומה ובפרט עבור ילדים שכבר מחפשים תשובות עבור תהליכים שקורים בחייהם.
מגמה זו באה לידי ביטוי כמובן גם בגירושים שחווים ילדים אלו.
יחד עם זאת, נשאלת שאלות רבות על כך – האם עדיף להציף את הילד במידע? מי ייתן אותו? באיזה אופן? אולי בכלל לספר לו רק בצורה שטחית ולתת לזמן לעשות את שלו?
ק' ממרכז הארץ, נשואה ואמא לילדים כיום, נזכרת בדמעות בגיל 12 - ביום בו אביה, בלחץ אימה, כינס את הילדים וסיפר שהוריה מתגרשים מכיוון שהוא ניהל רומן עם אישה שהם מכירים.
עולם הילדים היטלטל בצורה קשה. ק' פיתחה תגובות פסיכוסומטיות ואילו אחיה חווים, לדבריהם, את הפגיעה עד היום ואינם מצליחים לייצר זוגיות תקינה.
לעיתים רבות שיתוף ותכנון מידתי חשוב מאוד עבור הילדים. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם יהיה נכון יותר להגביל את החשיפה לכמות מינימלית ושאת החשיפה יעשה גורם מקצועי כלשהו שאינו בעל זיקה לצד מסוים בגירושים.
התשובה אינה חד משמעית ומשתנה בהתאם לקשר ההורה-ילד, לטיב הגירושים ובעיקר ליכולות הרגשיות של הילד. השיקול המרכזי במקרים כאלה הוא טובת הילדים.
האם לטובתם שנשתף אותם? אולי אני מכניסה אותם לכל הסיפור כי בעצמי איני יודעת איך להתמודד עם הסערה הזו? אולי בכל רגע שאני לא חושף אותם לכך הם עלולים לשייך את האשמה אליהם?
יש לזכור, כי קשר הורה-ילד הוא קשר ראשון במעלה. דרכו הילד מפתח את דפוסי ההתקשרות שלו לעולם. עתיד חייו מושפע בצורה ישירה מהקשר עם הוריו, לכל צד שלא יהיה.
אם בוחרים לפרק את החבילה, יש לדאוג שכל הפרטים שבה יקבלו את המענה המתאים.
