על הספה - כתבות ומאמרים

---

את השינוי הנפשי שמתרחש במרחב הטיפול הפסיכולוגי, קשה לשייך לגורם אחד מובהק. לא תמיד ברור מהו אותו דבר מדויק ומה האופן שבו הוא גורם לשינוי. השחקנים הראשיים בדיון על שינוי הם: תובנה, קבלה, עיבוד חוויתי ורגשי, אימון, קשר עם המטפל ועוד. כל אלה מחזקים את "חווית העצמי" של האדם וכך מעניקים לו את היכולת להתמודד בצורה אדפטיבית יותר אל מול קשיי החיים. בולט במיוחד הוא הקשר עם המטפל שהוא הליבה של הטיפול הפרטני, האחר המכיל והמיטיב שמהווה עבור המטופל דמות משקמת חווית עצמי, דמות המתמקמת בעמדה שאולי אף אחד לא מילא עבורו מעולם.

לצד גורמים אלו צריך לזכור שהטיפול לא נשאר בחדר המטפל. האדם שבטיפול לוקח איתו במודע או שלא במודע, את חווית הטיפול אל מחוץ לחדר הטיפולים וביחד איתה הוא נוגע בעולם, כל פעם באופן קצת שונה, וכך גם העולם נחווה באופן שונה ואחר. הרבה פעמים התחושה שמטופלים מתארים היא שהשינוי מגיע מבחוץ – מהחיים עצמם. איזושהי חוויה או מקרה שהתרחש במציאות יומנו, ופתאום אנו שמים לב - שהשתנינו. אפשר לראות את זה כך; התוכן הטיפולי והקשר עם המטפל מעודד פוטנציאל קיים לשינוי פנימי של המטופל, וכשזה קורה - חוויות מציאות שונות, שעד כה היו חסומות עבור המטופל, מצליחות לחדור גם הן לעולמו הפנימי, עד שהן מתקפות ומחזקות הן את השינוי הפנימי והן את החיצוני.

כשמדובר על טיפול בחרדה חברתית, אנו מתמקדים במספר אופני טיפול נפוצים, המקנים יחד את המענה הנחוץ:

1. "אימון השריר החברתי" - קורה ע"י עידוד לקיום של אינטראקציות חברתיות, מפגשים יומיומיים פשוטים ומורכבים עם אנשים. נעודד ניסיונות של המטופל ליצור כמה שיותר כאלו, למרות הקושי ולמרות העדפתו הברורה להימנע מהן.
2. שינוי דפוסי מחשבה - מתרחש בשיח הטיפולי עצמו, אמור לנרמל מחשבות ושיח פנימי המעורר חרדה כגון "אני אלחץ ואז יראו שאני מזיע ויבינו שאני לחוץ ויצחקו עלי" או "הנה שוב אני נלחץ, אני והחרדה החברתית שלי, זה לתמיד. אני פשוט לא אצליח להיפטר מזה לעולם". לאחר שננרמל מחשבות כאלו נוכל גם להציע להן מחשבות חלופיות, כגון: "כולם נלחצים מעט בסיטואציות כאלו, לא קורה לי משהו חריג ואף אחד לא רואה עלי משהו מיוחד. אני בסדר". ובנוסף: "אלו חברים שלי, הם לא יצחקו עלי" או – "אין לי סיבה אמיתית להילחץ, זה רק לחץ טבעי והוא יעבור כשאתחיל לדבר ולא כשאנסה להרגיע. למדתי והתכוננתי לרגע הזה ואני אעשה את זה הכי טוב שאני יכולה".
3. חשיפות הדרגתיות לסיטואציות המעוררות חרדה - אקטים מונחים, שבכוונת תחילה מעלים תוכן שגורם לחרדה באופן הדרגתי, וכך מתרגלים לתחושת האי נוחות והלחץ עד שהיא נהיית אפשרית ונסבלת. בחרדה חברתית, שולחים את המטופל למשימות חברתיות על מנת לנרמל את החרדה. ובהמשך, אף להתיידד עם השינוי.
4. שינוי התנהגותי – לאחר שהתאמן בסיטואציות חברתיות, שינה את דפוסי המחשבה ולמד להתיידד עם סיטואציות מרתיעות יוכל אדם המתמודד עם חרדה חברתית ללמוד ולבצע שינוי גם בהתנהגותו. כך יוכל להמיר התנהגות נמנעת - בבחירה שכן לקחת חלק, וגם בסיטואציות שמעוררות בו חרדה.




בושה בפעולה

ישנו אלמנט נוסף המאפיין חרדה חברתית. אלמנט חוויתי, אישיותי, פנימי שמקשה מאוד על הטיפול – הבושה. מתמודדים עם חרדה חברתית מתאפיינים בחוויית עצמי מבישה, ביקורתית, שיפוטית, לא מספקת אל מול העצמי האידיאלי שהיו רוצים להיות. גם אם אותו אדם ישיג תחושת הצלחה בטיפול, לשנות דפוסי חשיבה ולעשות חשיפות, ייתכן שתחושות הבושה הגרעיניות יכסו על הצלחה זו כאשר אותו אדם יצא מחדר הטיפול או מכל סוג של מפגש חברתי. תחושת הבושה הזו, מקשה על המטופל לפגוש מציאות חיצונית מיטיבה, מכיוון שהבושה גורמת לו להצטמצם מפניה גם כאשר היא מידפקת על דלתו. אנשים יחמיאו ולא יבינו איך אדם כל כך מוצלח נמנע ומתרחק, ויתקשו למצוא את הקשר בינו ובין החרדה החברתית שהוא מספר עליה. הוא לעומת זאת יחווה זאת כביקורת – "הנה עוד משהו שלא טוב בי", בכל הצלחה שלו הוא ירגיש דווקא את החלקים הלא מושלמים. כלומר, כל עוד חווית העצמי עדיין מלאת בושה, כל חווית הצלחה תהיה נקודתית ולא תעזור לאותו אדם לראות את החלקים הטובים שבו, ולקבל את החלקים הפחות טובים שבו. להאמין שכמו שהוא, ככה זה טוב.

בנוסף לבושה, הטיפול הפרטני בחרדה חברתית מתקשה אל מול שני המוקדים של חשיפות לסיטואציות מעוררות חרדה ו- אימון השריר החברתי. חשיפה לגורם אותו הם תופסים כמאיים – כלומר החברה – קשה מדי למתמודדים עם חרדה חברתית וקשה לבצע אותה באופן הדרגתי ושאינו מציף. בחדר הטיפולים אין סיטואציה חברתית אלא רק המטופל והמטפל, לכן המטופל נשלח למשימות בסביבתו הטבעית אך אלה עלולות להיות מציפות וקשות מדי להתמודד איתן לבדו. בנוסף, המטפל אינו נמצא שם איתו בזמן אמת – לא כדי לעודדו ולנסוך בו ביטחון, ולא כדי לצפות במהלכיו ולסייע בניתוח הפעולות ודיוקן, ובעידוד וחיזוק על מה שנעשה. לכן, החשיפות ואימון השריר החברתית עלולות להוות ניסיונות כושלים וטראומות חברתיות נוספות, ולהביא לתוצאה הפוכה מהמצופה. כך מטפל פרטני יכול למצוא את עצמו מתקשה לגרום להעצמת העצמי של המטופל המתמודד עם חרדה חברתית, ולהתגבר על תחושת הבושה ללא חווית הצלחה חיצונית, כאשר מדובר רק בחשיפות ואימונים שבחדר הטיפולים.


לבד או בקבוצה? Why not both...

הבושה, מונעת כאמור – הפנמה והכללה של הצלחות בחשיפות ובאימונים לתוך חווית עצמי טובה יותר. על מנת להתמודד עם הבושה ולייצר חשיפות הדרגתיות ומועילות עבור המטופל, מומלץ שילוב של טיפול פרטני עם טיפול בקבוצה.

הטיפול הפרטני הוא פלטפורמה שמאפשרת טיפול בחוויית העצמי, במקורות הבושה, בגרימת שינוי פנימי תפיסתי. על ידי הקשר עם המטפל, האחר המשמעותי שמכיל ומיטיב, התפיסה והדימוי העצמי נבנים ומשתקמים.

הטיפול הקבוצתי, לעומת זאת, מהווה מקום בטוח לחשיפות חברתיות ולאימון השריר החברתי בקבוצת השווים, בלי שאלה יהיו קשים ומציפים מדי. הקבוצה מהווה את המאפיינים שדרושים לאותו אדם להתגבר על החרדה חברתית – מפגש, קשר בין אישי, ראות ונראות, חשיפה ואימון.
העובדה שבקבוצה נמצאים עוד אנשים המתמודדים עם אותה הבעיה, ומטרת הקבוצה היא התגברות על חרדה חברתית – ביחד, עוזרת למטופל להיות בחשיפה נסבלת, לא מציפה מדי, מאפשרת ולא טראומטית. עצם ההגעה וההימצאות בקבוצה הינם הישגים טיפוליים משמעותיים שלא היו מתאפשרים בטיפול פרטני – המשתתף בקבוצה נמצא בתוך ההתמודדות עצמה, בתוך הסיטואציה החברתית ממנה הוא חרד. יתרה מכך, ההשתתפות בקבוצה כשהיא מופעלת בצורה חווייתית ומהנה, בשילוב הנעה והנאה, יכולה להפריך תפיסות מוטעות של המשתתף כי הוא סובל מאד מאינטראקציות חברתיות וכי עדיף לו להימנע מהן. לפתע הוא מוצא את עצמו מחכה למפגש השבועי ואפילו רחמנא ליצלן – נהנה ממנו. כך ניתן גם להחליף דפוסי חשיבה וגם לשנות התנהגות.

השילוב של טיפול פרטני עם הקבוצתי, מהווה דרך שבה חוויות ההצלחה באימונים בקבוצה, מתרחבות ומופנמות לתוך הדימוי העצמי המשתקם המתגבר על הבושה, בעיבוד התהליך בטיפול הפרטני. ההצלחה שבחוץ פוגשת את השינוי שבפנים וכך יכולה להיווצר חווית הצלחה שגורמת לאמונה המיוחלת: כמו שאת.ה ככה זה טוב.

המאמר פורסם במקור באתר של עמותת רקפת - https://rakefet-group.org.il/שילוב-בין-טיפול-פרטני-וקבוצתי-בחרדה-חב/