מתבגרים, מגיעים הרבה פעמים מתוך הבנה של הוריהם דווקא שיש קושי, לעיתים הם אפילו לא יודעים להסביר אותו – רק רואים את ילדיהם גדלים בבדידות רבה.
ההורות היא אחת המשימות המאתגרות והמורכבות בחיינו. משימת חיינו.
כאשר הילד שלנו מתמודד עם מופנמות גבוהה, ביישנות לעתים אף
חרדה חברתית, האתגר נהיה גדול עוד יותר.
הורים פונים אלי כדי להתייעץ. להבין איך אפשר "להגיע אל הילד", לסייע לו, כאשר לא תמיד הוא בעצמו מכיר בקשיים של עצמו או מבין אותם. שלא לדבר על מוכנות להתמודד עמם.
אני מנחה בעמותת רקפת, עמותה המסייעת
למתמודדים עם חרדה חברתית – וכשמגיעים אלי הורים שילדיהם נמנעים חברתית, אינם משתתפים בפעילות כיתתית, אינם נפגשים עם חברים, מתביישים בצורה קיצונית ממפגש עם אנשים חדשים, משפילים מבט (ושפע סימנים נוספים) – אני ממליצה מאד לבדוק האם ההתנהגות היא על רקע של חרדה חברתית. ניתן לבדוק זאת, די בקלות – בכלים לאבחון עצמי כמו למשל שאלון ליבוביץ' (למתבגרים או לבוגרים, בהתאמה). במידת הצורך כמובן שנמשיך ל
אבחון מקצועי, אותו עורכים פסיכולוגים מורשים.
אבל כאמור, השלב הראשון הוא – המוכנות של הילד או הילדה לשיח בנושא. ההכרה בקושי.
אני רואה פער גדול ומשמעותי בין בוגרים (מעל גיל 18) שמגיעים מרצונם ומתוך הבנה שמשהו באורח החיים שלהם פוגע בהם ומעכב אותם. אפשר אפילו לומר: תוקע את ההתקדמות וההתפתחות שלהם, ובין מתבגרים.
מתבגרים, מגיעים הרבה פעמים מתוך הבנה של הוריהם דווקא שיש קושי, לעיתים הם אפילו לא יודעים להסביר אותו – רק רואים את ילדיהם גדלים בבדידות רבה. לא כמו שאנחנו מדמיינים
תהליך התבגרות – שלרוב מאופיין בעיקר בחיים חברתיים אינטנסיביים ושוקקים. כאשר ההורים הם אלו שפונים - המוטיבציה היא יותר חיצונית מאשר פנימית. זה כמובן לא מונע את הצלחת התהליך – אולם נדרש כאן גישור, על מנת שיהיה אפקטיבי.
צריך לציין כי השיח הזה עשוי להיות מעט מורכב, כיוון שמלכתחילה אנחנו עוסקים במתבגרים שמטבעם מתקשים להיפתח ולשתף, בודאי על הקושי.
,יחד עם זאת, חשוב לציין כי הקושי באינטראקציות חברתיות לא מחייב קושי גם בבית.
לאחרונה נתקלתי במקרה כזה – והוא בהחלט עלול לבלבל. אמא של ש. נערה בכיתה ט' מספרת על נערה מלאת שמחת חיים ופעלתנית, ש"בבית היא מתנהגת כמו נערה רגילה". היא מתקשרת נהדר עם המשפחה הקרובה. בפורים האחרון היא התחפשה לליצן אך לא יצאה מהבית עם התחפושת... . ש. היא נערה תכולת עיניים שמחוץ לבית היא נראית מבוהלת והדיבור שלה בלחישה. צריך לבקש ממנה לחזור על דבריה מספר פעמים עד שניתן לשמוע את מה שהיא אומרת. נערה שתדבר רק אם אפנה אליה ואשאל לדעתה. לא מיוזמתה. ואילו בבית היא רוקדת ושרה..
במקרה כזה - איך יכול בכלל ההורה לזהות שיש בעיה?
כשבבית הנערה מצטיירת אחרת לחלוטין מהנערה שהיא מחוץ לבית?
גיל ההתבגרות הוא גיל שקבוצת השווים מאוד דומיננטית ומשמעותית בו. עד כדי כך שלפעמים נראה שהחברים חשובים להם עוד יותר מאיתנו, ההורים.
נשאל את עצמנו:
o האם הילד שלי מזמין הביתה חברים? האם הוא הולך לחברים?
o באיזה תדירות הטלפון שלו מצלצל (או הוואטסאפ מצפצף)? האם הוא בקשר עם מישהו מהכיתה?
o משחקי מחשב – האם הוא משחק עם חברים או לבד?
o ימי הולדת – האם הוא מוזמן? מזמין? האם הם מעוניינים בכלל לחגוג עם חבריהם – או שמא הם חוששים מראש שאף אחד לא יגיע (כמו שקורה לעתים, לילדים שהמסגרת החברתית שלהם רעועה, וזה שובר לב, ממש)
o הסתגרות בחדר – נכון שמתבגרים מטבעם נוטים להסתגר בחדר. אך גם כאן, יש עניין של איזונים ומינונים. עד כמה הוא מסתגר ועד כמה הוא מנתק מגע.
כל אלו ועוד מהווים עבורנו נורות אדומות וסימן שכדאי לבדוק. זה לא אומר שהמתבגרים שלנו בהכרח מתמודדים עם חרדה חברתית וזה לא אומר שבהכרח רע להם עם המצב הקיים. ישנם אנשים ומתבגרים שהם מופנמים יותר. כלומר – תשומת הלב והפוקוס שלהם פונים פנימה – ולא החוצה. זה בסדר. אלא אם – הם מעוניינים לקחת חלק פעיל יותר במעגלי החיים, בסיטואציות חברתיות וביצירת קשרים – ומרגישים שאינם יכולים. מומלץ וכדאי לבדוק זאת.
חרדה חברתית אינה עוברת מעצמה, ועם השנים המחירים שהיא גובה הם קשים מנשוא.
איך משוחחים עמם על כך?
תקשורת דו כיוונית ומקדמת היא תקשורת המאפשרת שיח, הדדיות. לעיתים, אנחנו מוצאים את עצמנו במונולוגים שלא נגמרים. תקשורת איכותית מתחילה מהיום שבו הם יוצאים לאוויר העולם. גם אז, אנחנו עושים הכל כדי להיות קשובים לצרכים שלהם. בגיל ההתבגרות הצרכים משתנים אך הצורך שלהם בנוכחות ובמעורבות שלנו חשוב ומשמעותי כתמיד.
מה זה דורש מאיתנו?
o הקשבה פעילה – עם המבט, הפניות הפיסית וגם הרגשית ועם יכולת ההכלה הנלווים.
o נטרול כל שיפוטיות וביקורתית – הם לא צריכים אותנו כדי לשמוע עד כמה הם לא בסדר. אין טעם להוכיח אותם על כך שקשה להם. הם לא מעוניינים להישאר בצד – הם נטולי כוחות (כרגע) לעשות את זה אחרת. אולם הם יכולים ללמוד – לא מתוכחה. ברגעים הקשים הם צריכים אותנו יותר מתמיד. שנעמוד לצידם ונהיה שם עבורם.
o לעודד שיח רגשי ופתוח, באמצעות מודלינג ושיתוף. נרצה לתת להם את כל הדרכים והמסלולים האפשריים על מנת להגיע אלינו ולשתף, בביטחון.
o קבלו אותם כפי שהם!! השינוי מגיע רק לאחר קבלה.
o הציעו בעדינות וברגישות דרכים ורעיונות לקיום אינטראקציות חברתית, ובדקו עמם. הציעו להזמין חבר/ה, אינטראקציות מצומצמות תחילה – לא ישר מסיבה או קומזיץ. עודדות אותם לקחת חלק בידיעה שתמיד יוכלו לעזוב אם ירגישו לא בנוח.
o במידה וחוויתם בעצמכם קושי שליווה אתכם בילדותכם – כזה או אחר, שתפו אותם. זאת לא חולשה להביע קשיים אלא חוזקה והזדמנות ללמד את היקרים לנו מכל שאין אדם שלא מתמודד עם קושי כלשהו. דברו איתם בגובה העיניים ועזרו להם להבין שזה בסדר כשקשה ושאתם פה בשבילם כדי לתת להם כלים.
o במידת הצורך וכשמרגישים מוכנים לכך – מומלץ מאוד לבדוק אפשרות להצטרף לקבוצת רקפת, לעשות את השינוי עם חברים וחברות שמרגישים ממש כמוהם. בקבוצה קטנה, בהדרגה ובהנחיה מקצועית.
o תשמחו לשמוע אבל גם לכם ההורים מוצעת ברקפת עזרה ותמיכה, כלים יישומיים ושיח פתוח ובלתי שיפוטי שילווה אתכם בסיוע לילדים.
מאת צורית יהודה, יועצת חינוכית, מנחת הורים ומנחה מקצועית בעמותת רקפת
עמותת רקפת
שאלון ליבוביץ' מותאם לבני נוער, לאבחון עצמי של רמת חרדה חברתי.
