על הספה - כתבות ומאמרים

---

"סוד ההליכה על המים, טמון בידיעה היכן מונחות האבנים."

כשאנחנו יודעים - היכן מונחות האבנים, איפה הקושי שלנו – ומה הן החוזקות שלרשותנו, וכן הלאה - אנחנו יכולים להתנהל בהתאם. אנחנו יכולים להיערך, לדאוג לתנאים הנחוצים עבורנו כדי להיות במיטבנו, לטפל, להתקדם, לשפר את מצבנו ואת הרגשתנו.

אי הידיעה, לעומת זאת, עלולה לייצר תחושות של לחץ ואיום, בלבול, אי ודאות וחוסר אונים.

זה נכון לכל מקום בחיים ובכל גיל ותפקיד, וזה בוודאי נכון לחווים חרדה, מצוקה או קושי בסיטואציות חברתיות, הם - או ילדיהם.

- הסתגרות בחדר וסירוב לפגוש חברים, לקבל שיחות טלפון או להתכתב בוואטסאפ,
- בחירה בתפקידים ש"קטנים עליך" בעבודה – רק כדי להימנע מהצורך לקחת חלק בפגישות וישיבות,
- סירוב מוחלט להצטרף לטיולים או מפגשים חברתיים, גם כאלו שנשמעים ממש מוצלחים,
- החלטה לצעוד ברגל במקום לנסוע במונית (כי הנהג עלול לרצות לנהל איתי שיחה),
- הימנעות מכל סוג של מפגש ואינטראקציה חברתית – עד כדי בדידות מוחלטת.

אם הסיטואציות הללו מוכרות לך, לא כאירוע חד פעמי אלא כדרך חיים, בין אם החוויה היא אישית שלך או כהורה - יתכן בהחלט כי מדובר בחרדה חברתית.

הסימנים, בודאי מרגע שמתחיל להתעורר הספק – נהיים בולטים מאד ומטרידים מאד. אי הידיעה עלולה לגבות מחיר יקר, הן בהיותה מטרידה ומערערת והן בכך שכל עוד איננו יודעים – איננו מטפלים.

דר' צופי מרום, פסיכולוגית קלינית ומדריכה, מומחית בחרדות ובחרדה חברתית בפרט, מציינת כי הזמן שעובר מרגע שילד מתחיל לחוות קושי ולחץ שמגבילים אותו בסיטואציות חברתיות – ועד שיקבל עזרה בפועל עלול להיות בעוכריו. "אם לא נושיט לו עזרה, הוא ישאף תמיד להימנע ממצבים ששמים אותו בלחץ. זה לא נגמר אם לא מטפלים בזה כמו שצריך - להפך. זה אפילו מחמיר ומעמיק. הדימוי עצמי נפגע מאד והבטחון העצמי נעלם עם הזמן. לרוב זה לא משהו ש'מתבגרים ממנו' או חולף מעצמו".

אז מה אמור להדליק אצלנו נורה אדומה?

חרדה חברתית מוגדרת כפחד מתמשך, לא רציונלי ולא מידתי, מסיטואציות חברתיות. הגבול הוא אכן דק ואף מטושטש – כי לא כל מי שמופנם סובל מחרדה חברתית, או סובל בכלל. אדם יכול להעביר חיים שלמים כשהוא מרוכז בעולמו הפנימי שהוא עשיר ומלא, לעתים יהיו לו גם חבר אחד או שניים קרובים והוא יהיה מאושר.

הקושי מתעורר כאשר לאותו ילד או בוגר יש רצון לקחת חלק גדול יותר בסיטואציות החברתיות שהוא רואה סביבו – והוא חושש מכך. חושש עד כדי שיתוק והימנעות. הוא במצוקה וזה מפריע לו לתפקד ולקחת חלק.

נורות אדומות יכולות להיות למשל:

ילד שמשתתק ומשפיל עיניים בכל מפגש, שמתבייש לאכול או לצחוק בחברה, שייבחר לוותר על פעילויות שהוא מאד אוהב. כשמורה מספרת שהוא לא לוקח חלק בפעילות קבוצתית, לא עונה, לא שואל, לא משתתף.

כשכל אלו קורים לאורך זמן ולא נקודתית, כשהוא מוצף במחשבות שיפוטיות כלפי עצמו ("הם בטח צוחקים עלי", "הם בטוח לא רוצים שאבוא", "אני טיפש מדי בשביל להיות חלק מהם") – כדאי לבדוק למה.

איך בודקים?

אבחון מלא של חרדה חברתית רשאים לבצע רק אנשי טיפול המוסמכים לכך, כמו פסיכולוג או פסיכיאטר.

עם זאת, לפני שקובעים לאחד מאלו ניתן ורבים גם ממליצים לבחון זאת קודם בכלי אבחון עצמי שנקרא:

שאלון ליבוביץ' - Leibowitz social anxiety scale

חשוב לומר כי שאלון ליבוביץ' (לפעמים נקרא גם מבחן ליבוביץ') אינו מהווה אבחון רשמי ומקצועי, והוא נועד רק ככלי הערכה ראשוני לחרדה חברתית, באמצעותו ניתן לכמת ולמדוד את רמת החרדה ממצבים חברתיים, באמצעות שני מדדים אותם צריך לדרג: מידת החרדה ו- תדירות הופעתה.
השאלון קיים בשתי גרסאות, עבור ילדים ונוער ועבור בוגרים, והוא נועד על מנת לדעת האם מדובר ברמת חרדה סבירה וטבעית, או האם מדובר במצב המעיד על בעיה הדורשת התערבות.

מה ניתן לעשות?

חרדה חברתית היא החרדה הנפוצה והשכיחה ביותר מבין החרדות בעת המודרנית. ההתמודדות עמה, במיוחד אם היא אינה מטופלת או מוכלת עשויה להיות מאתגרת מאד ולא נעימה, יש לה השלכות גם על הישגים לימודיים, גיוס לצבא, יכולת השתלבות והתפתחות מקצועית ואישית וכן במישור הזוגי והמשפחתי. לאורך זמן עלולה החרדה להתדרדר לכדי תופעות פיזיולוגיות ודכאוניות, התנתקות וריחוק, ועד כדי אובדנות.

החדשות הטובות עם זאת, הן שברגע שמכירים בקושי ומוכנים להתמודד עמו – ניתן להותיר מאחור את התפיסות המעכבות ואת ההרגלים הנמנעים – ולהחליפן בהתנהגויות מקרבות ובטוחות, בהעזה, השתלבות וחיברות. ולא רק זאת אלא שהתהליך יכול להיות קצר, יעיל ואפילו חווייתי ונעים.
ניתן בהחלט לייצר שינוי של ממש, הן בשדה החברתי והן בכלל.

קיימות גישות שונות וטיפולים שונים המסייעים לחרדה חברתית. ניתן לטפל בחרדה חברתית אצל בני נוער וילדים באופן פרטני או קבוצתי, ובמידת הצורך ניתן ואף מומלץ לשלב בין השניים.

עמותת רקפת, המסייעת למתמודדים עם קשיים חברתיים, הימנעות, וחרדה חברתית, מפעילה קבוצות חברתיות-רגשיות המהוות מעין "מגרש אימונים" ומרחב מוגן להתנסויות ולחיזוק המיומנויות החברתיות.

למה בקבוצה? דווקא משום ששם הקושי והאתגר. הקבוצות נולדו מתוך ההבנה כי כדי להתמודד עם אתגרים וקשיים חברתיים – יש לפעול בזירות החברתיות, וכי הדרך לחיזוק ולפיתוח ביטחון ומיומנויות חיברות היא דווקא – ביחד. בקבוצות. המחקרים בנושא החרדה החברתית שמים דגש על חשיבות החשיפה החברתית ואכן אחד הכלים המשמעותיים בקבוצות רקפת הוא חשיפות לסיטואציות חברתיות המהוות מכשול יומיומי בפני המשתתפים. כאשר הם חווים אותן באופן הדרגתי ומונחה, בקבוצה שהיא מרחב חברתי מצומצם ולא שיפוטי – הם חווים חוויה של הצלחה ומסוגלות,
ובהמשך מוכנים ורוצים להתנסות בהן גם מחוץ לקבוצה.

לעמותה מגיעים גם ילדים ונוער – וגם בוגרים. המענה מותאם כמובן לגיל המשתתפים, וחשוב לומר כי למרות ההמלצה החד משמעית לזהות את הצורך ולתת לו מענה מוקדם ככל האפשר הרי שגם בקבוצות הבוגרים מעידים המשתתפים על הצלחות משנות חיים ממש.

לסיכום,

חרדה חברתית אינה גזרת גורל. השינוי הוא אפשרי בהחלט, הן אצל ילדים ונוער והן אצל בוגרים, ויפה שעה אחת קודם. ניתן לאמן את השריר החברתי ולהתחיל לפרוח, אולם השלב הראשון – הוא תמיד האבחון:

"סוד ההליכה על המים, טמון בידיעה היכן מונחות האבנים."

לשאלון ליבוביץ' מותאם לילדים ונוער: https://bit.ly/3eRTaZk
לשאלון ליבוביץ' לבוגרים: https://bit.ly/35pC5D7