על הספה - כתבות ומאמרים

---

דה-ריאליזציה - Derealization, היא הפרעה דיסוציאטיבית הנחווית כניתוק של האדם מסביבתו החיצונית ותחושה שהמציאות שמסביב אינה ממשית.

תסמינים של דה ריאליזציה

אדם המתמודד עם ההפרעה עשוי לחוות חלק מהתסמינים הבאים:

* הסביבה תיראה מעוותת בצורה כלשהי – ללא צבעים, ללא עומק, ללא מיקוד.
* עיוות בתפיסת הזמן – חוסר יכולת לתאר מה קרה בעבר ומה התרחש אתמול.
* חפצים ואנשים נראים גדולים, קטנים, רחוקים או קרובים יותר מכפי שהם.
* אנשים, גם קרובים, נראים כאילו מבעד למסך זכוכית.
* סביבה מוכרת נתפסת כזרה, מאיימת וסוריאליסטית. תחושה שהסביבה היא חלק מסרט או חלום לא מציאותי.
* דיכאון, חרדה, חשש משגעון.
* כאבי ראש, רגישות לאור, עייפות קיצונית ועוד.
* תחושת ערפול וקהות חושים.
* שינוי ועיוות בחושים נוספים כמו חוש הריח, הטעם והשמיעה.

חשוב לציין כי אדם המתמודד עם דה ריאליזציה מודע לכך שהאופן בו הוא תופס את המציאות מעוות ואינו תקין, אך אינו יכול לשנות זאת.

האם מדובר במצב קבוע?

התשובה היא לא. דה-ריאליזציה נחוות כאפיזודה או התקף זמני, שעלול להימשך מספר דקות, שעות או ימים. במקרים נדירים האפיזודה נמשכת שבועות או חודשים ברצף.

מה גורם לדה-ריאליזציה?

החוקרים מסכימים כי יש גורמים ביולוגיים המעורבים בהפרעה וכי יש אנשים המועדים יותר מאחרים לפתח אותה, בהינתן טריגרים מסוימים, למשל:

* התעללות מינית, נפשית או פיזית בגיל צעיר אשר גורמת לניתוק נפשי, כאמצעי הגנה. זהו הגורם המנבא המרכזי לתופעה, כאשר 66% מהילדים שחוו התעללות יפתחו סוג מסוים של דה-ריאליזציה.
* שימוש בחומרים משני תודעה ובעיקר חומרים פסיכודליים כמו LSD ופטריות הזיה.
* לחץ נפשי חריף וממושך או טראומה נפשית קיצונית כמו מוות של אדם קרוב, גירושין, משבר קריירה, קושי כלכלי משמעותי וכד'.
* דיכאון וחרדה ממושכים.
* עייפות קיצונית ולאורך זמן, מניעת שינה.

אבחון דה-ריאליזציה

הגיל הממוצע להופעת ההפרעה הוא 16, כאשר רק אצל 20% מהמתמודדים תופיע אחרי גיל 20. הופעת ההפרעה אחרי גיל 40 נדירה מאוד.
בכדי לאבחן דה-ריאליזציה, יש צורך לבצע אבחנה מבדלת: לשלול מצב של הופעת ההפרעה על רקע מצב רפואי מסוים (בעיות נוירולוגיות כמו אפילפסיה, מיגרנות קשות וחוזרות או טראומה נוירולוגית), שימוש בחומרים משני תודעה או חומרים אחרים (אלכוהול, קפאין ואפילו תרופות נגד חרדה) וכמובן הפרעות נפשיות כמו סכיזופרניה, OCD ואחרות.

האם אפשר לטפל בדה-ריאליזציה?

אצל חלק מהמתמודדים ההפרעה תעבור מעצמה, גם ללא טיפול.

אצל מתמודדים אחרים יהיה צורך בפסיכותרפיה, שתסייע להם להתמודד עם הטריגרים אשר גורמים להופעת אפיזודות הניתוק.








אצל חלק קטן מהמתמודדים ההפרעה לא תגיב לטיפול ותהפוך לכרונית, אולם גם במקרים הללו ניתן לקבל סיוע פסיכולוגי בניסיון להפחית את היקף האפיזודות ולשפר את יכולתו של האדם להתמודד עמן כאשר מופיעות.

בחלק מהמקרים, ישולבו גם תרופות נגד דיכאון וחרדה בטיפול הפסיכותרפי.

מספר שיטות פסיכולוגיות נמצאו יעילות במיוחד לטיפול בדה ריאליזציה

1. CBT – שמטרתו לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות שמזינים את ההפרעה.
2. DBT – טיפול דיאלקטי התנהגותי, שמטרתו לסייע למטופל לשלוט ולווסת את רגשותיו, בעיקר על רקע טראומה ממושכת או פגיעה מינית בילדות.
3. EMDR – שיטת טיפול הכוללת גירוי דו צדדי של אונות המוח ומסייעת למטופל לשלוט ולהפחית תסמינים דיסוציאטיביים.
4. טיפול בהבעה באמצעים שונים: אמנות, ספרות, תנועה, מוזיקה ועוד.

מה הקשר בין דה-ריאליזציה לדה-פרסונליזציה?

שתי ההפרעות הן הפרעות ניתוק (דיסוציאציה) המתעוררות, פעמים רבות, בעקבות טראומה חיצונית או התעללות ממושכת בילדות.

ההבדל המשמעותי הוא שבמקרים של דה-פרסונליזציה המתמודד מתנתק מעצמו – מגופו ומרגשותיו וחווה את עצמו כלא ממשי, ואילו במקרים של דה-ריאליזציה המתמודד נמצא בתוך עצמו ואף מודע לעיוות שהוא חווה, והניתוק הוא מהסביבה החיצונית, על החפצים והאנשים שבה.

הספרות המקצועית מתייחסת בדרך כלל לשתי ההפרעות הללו כאל הפרעה דיסוציאטיבית אחת.