כמה קשה זה כבר יכול להיות?

בתקופת החיזור והזוגיות נטולת הדאגות, בתקופה בה היינו עסוקים במרוץ הבלתי נמנע של שמלה- אולם- ולרצות את ההורים, למי היה זמן לעצור ולחשוב על האתגרים האמיתיים והקשים הנחבאים במשמעות האמיתית של ההחלטה להתחתן ולהקים בית ומשפחה. ואכן, תוך תקופה קצרה (מי פחות ומי יותר) אנחנו הורים. מתרוצצים כעכברי מעבדה בין חנויות ליצירה שיספקו לנו חומרים ורעיונות להכנת עץ דמיוני לט"ו בשבט, ובין הפקות של חיוכים לתמונה המשפחתית, ליום המשפחה (מה, אין לנו אף תמונה של כולנו יחד?), בין קופת חולים לבין ניסיון אינסופי לפתח את מה שבצעירותינו קראנו "קריירה". אז איך בכל זאת, בתוך העומס הבלתי נלאה מצליחים לעשות את זה וגם לעשות את זה "טוב מספיק"? איך נדע, ולא מאוחר מדי, שבדבר החשוב ביותר השקענו מספיק מחשבה כדי שבסופו של יום, בסופה של תקופה נוכל לפחות לומר לעצמנו "עשינו הכי טוב שיכולנו, עשינו מה שחשבנו שהוא הנכון ביותר"?

אז קודם כל, וזהו הכלל הראשון- לחשוב! להימנע מכניסה ל"אוטומט". לעצור ולהשקיע מחשבה לפני שאנחנו עונים ולפני שאנחנו מחליטים מה להרשות ומה לאסור, מה לתת בשפע ואיפה לחסוך. הרי לא יעלה על דעתנו לקבל החלטה בעבודה ללא ששקלנו את יתרונותיה וחסרונותיה של דרך פעולה. אז מדוע שבכל הקשור בחינוך ילדינו לא נעשה זאת (לא כל שאלה מצריכה טיפול זוגי)? כשאנחנו עונים אוטומטית ללא מחשבה, רוב הסיכויים שגם נשנה את דעתנו ואז הילדים לומדים שאם ילחצו מספיק, ישאלו מספיק ויעשו מה שילד יודע לעשות הכי טוב, לחזור על עצמו ולא להרפות- בסוף אפשר לקבל הכל. נכון שזה דורש. זה דורש זמן ומחשבה, וזה דורש תקשורת הדדית. לא פשוט לחשוב על כל השיקולים בכל דבר- מהרגלי אכילה דרך הרגלי שינה ועד מה לקנות, איך להתנהג ומה לומר.ועם זאת, מדוע כדאי להשקיע?

ראשית, אם נהיה משוכנעים בצדקתנו, אם באמת לקחנו בחשבון את הסיבות ואת ההשלכות של ההחלטה שלנו- תחושת האמת והצדק תעבור גם אליהם. כאשר הורה מנמק את החלטתו לפני הילד, גם לילד בן שנתיים, ההחלטה, גם אם אינה לרוחו של הילד, נשמעת הגיונית ומכבדת אותו. כך אתם מעבירים לילד מסר ששקלתם ברצינות את האפשרויות, נתתם כבוד לבקשתו, והחלטתם שזו התשובה הטובה ביותר לתת לו. כמה כבוד וחשיבות אתם מעבירים לילד! שנית, אתם מלמדים את הילד דרך השיקולים והנימוקים- שיקול דעת ושיפוט - כמו שהייתם רוצים שהחשיבה שלו תתפתח ליום בו יחליט לבדו. כן,הרבה לפני גיל שנתיים ילדים מתחילים לעצב את אופיים ודרכם בעולם. שלישית, מאחר וכבר השקעתם מחשבה, ואתם בטוחים בהחלטתכם, כל פעם שתעלה הסוגיה תהיה לכם תשובה מוכנה ותרגישו בנוח ובטוח להיות עקביים בהחלטה, כי יהיה לכם ברור שזו הדרך הנכונה עבורכם (העקביות חשובה גם בתיאום בין שני הזוג וגם במקרים החוזרים על עצמם). בטווח הרחוק, הזמן שהושקע ישתלם. בפעמים הבאות בהן תעלה סוגיה דומה, התשובה תהיה ברורה ומהירה. שווה להשקיע מחשבה לפני שמחליטים לקנות ארטיק באותה מידה בה יש לעצור ולחשוב איך להגיב כשילד מכה ילד אחר או מתחצף ויורק.

נימוק ההחלטה תאפשר גם גמישות. כך תוכלו לתאר לעצמכם ולילדכם את ההבדל בין מצבים שונים אשר הובילו להחלטות שונות. זוהי דוגמה נפלאה לילדים ללמדם גמישות מחשבה ופתרון בעיות. תתפלאו לגלות כמה סוגיות עולות לגבי אמונתכם בדרך בה הייתם רוצים לגדל את הילד, לגבי השאיפות והחלומות שלכם לגביו, כאשר אתם דנים ביניכם מהו הגבול הנכון ומהי התשובה הנכונה לבקשתו של ילדכם. חשוב לציין כי הדיון והחשיבה צריכים להיעשות בין שני ההורים בשקט ובנחת ולא יחד עם הילדים. כמובן שגם לא כל השיקולים שלכם צריכים להיות גלויים לילד, הכל תלוי בגילו ובשלב ההתפתחותי בו נמצא. הבחירה מה לומר, כיצד להציג את ההחלטה ואילו שיקולים להעלות בפניו היא חלק מתהליך ההחלטה שלכם כהורים.

לדוגמה, ילדה בת שלוש מבקשת לצפות בטלוויזיה בבוקר לפני היציאה לגן. אתם עשויים להיקלע למצב בו כאשר אמא אחראית על התארגנות הבוקר, היא לא מאפשרת ועונה מיד "לא" וביום אחר כאשר אבא הוא המארגן הוא יאפשר את הצפייה. הבעיה תתעורר כאשר הילדה תדליק טלוויזיה ביום של אמא כי היא מבינה שזה מותר ואז תקבל מאמא תגובה שלילית. ברור שישנם שיקולים לכל צד מדוע להתנגד ומדוע לאפשר. אין המקום כאן לדון בשאלת הטלוויזיה אלא בדיון שצריך להתעורר בין ההורים והחלטה מנומקת שתוצג לילדה. אתם עשויים להחליט לאסור צפייה בטלוויזיה בבוקר כי המחיר הכללי או הנזק שיגרם לכל המשפחה בכלל הימים עקב הצפייה הוא גבוה יותר להערכתם (מחיר חינוכי של התכניות המשודרות בשעות אלו, האיחור ביציאה מהבית, מריבות בין האחים על התכנית, מתח של בוקר ועוד) או שאתם עשויים להחליט שהצפייה מותרת בתנאים מסוימים (אם תסיימי להתארגן ויוותר זמן, אם יוסכם מראש באיזה ערוץ צופים ומתי מכבים וכדומה). בכל מקרה, לאחר שאתם החלטתם, הושיבו את הילדים לשיחה, לא בשעות הבוקר שהןשעות המריבה) אלא אחר הצהרים כאשר יש לכם זמן והדילמה אינה "חמה" על הפרק. נמקו את החלטתכם, ודבקו בה. במקרים מסוימים תמצאו שהצעת חלופה לילד - זמן אחר לצפייה בטלוויזה או דבר מהנה אחר לעשות בבוקר, משהו אחר שיענה על הצורך למשחק, הפוגה ולא יפריע לשגרת בני הבית האחרים או לערכים החינוכיים אשר אתם רוצים להקנות - תעלה עוד יותר את ערך המהלך.

ברור וצפוי שגם אם ננמק, נשקול ונשקיע מחשבה בכל דבר, אין ערובה ואף די צפוי שבחלק מהמקרים החלטתנו לא תתקבל ברוח טובה. הרי לשם כך מינו אותנו, "המבוגרים האחראים", למנהיגי המשפחה. אנחנו מוצאים עצמנו אין ספור פעמים מתייסרים על צעקה שצעקנו, על עונש שנתנו, על הבכי קורע הלב מהחדר השני ומהססים שוב- אולי לוותר? אולי החמרתי מדי הפעם? האם להעניש? האם עונש הוא דבר חינוכי?

הקניית גבולות היא אבן הבסיס ליכולתו של הילד ללמוד להתנהל בעולם. על מנת לרכוש מיומנות של וויסות עצמי והרגעה הוא צריך ללמוד אילו דברים עשה "טוב" ואז יוכל לחזק את עצמו, להיות רגוע ובטוח. מאידך הילד צריך לדעת מתי עליו להיזהר, לשאול, ואילו דברים הם אסורים. ללא הבנה זו, לא יוכל הילד לדעת בעצמו, בתחושה הבסיסית ביותר, להבחין בין טוב לרע, לא יוכל לרכוש אמון כי העולם הוא מקום ברור ומסודר ועל כן מקום בטוח ומיטיב. מעבר לכך, כאשר יוצא הילד מחיק המשפחה, מהבית, חלים עליו כללי התנהגות, בהתאם לגילו. עדיף לו ללמוד מהוריו אילו התנהגויות מותרות ומקובלות ולא מזרים. ילד ללא הפנמה של נורמות בסיסיות להתנהגות לא יצליח לחוש בטחון בסביבה חברתית חדשה והדבר עלול לפגוע בדימוי העצמי, בתחושת הבטחון העצמי שלו ובשלבים מאוחרים יותר במקובלות החברתית שלו הקנייה של כללי התנהגות מתרחשת מינקות- מהרגלי שינה ואכילה ואחר כך בתהליך הגמילה, ביחסים בין בני המשפחה ,ביציאה לגן, ובחשיפה החברתית לילדים אחרים בני גילו. כאשר ילד מקבל חיזוק חיובי על התנהגות- הוא מרגיש טוב, נעים לו והוא ירצה לחוות את התחושה הזו שוב. החיזוק יכול להיות מילה טובה, חיבוק, מדבקה, זמן איכות עם ההורים או כל דבר שהילד אוהב.

חיזוק חיובי

ככלל, חיזוק חיובי רגשי (מחמאה, מבט מעריך, שמחה של ההורים וכדומה) מחזיק לאורך זמן והנו בעל משמעות עמוקה לילד. נכון שאם רוצים להתנות מראש התנהגות טובה בקבלת חיזוק, על החיזוק להיות מוחשי- ממתק או מתנה (חיזוק חומרי) כיוון שהילד צריך משהו מוכר, מובטח, שהוא יכול לדמיין. אבל כאשר רוצים לחזק התנהגות טובה, משהו שקרה ביוזמת הילד (גילה נדיבות כלפי חברים, עזר לסדר את החדר) לחיזוק הרגשי- למבט הגאה והבעת השמחה יש משמעות חזקה ביותר עבורו. זהו את הכוחות והחוזקים של הילדים ועבדו משם. ציינו לעצמכם מה הילד אוהב, מה משמעותי עבורו וחזקו אותו שם.

חשוב כי מחמאה תהייה ספציפית. חזקו על ההישג הייחודי של אותה התנהגות. לדוגמה, כשילד צייר ציור, על תענו אוטומטית "וואו! מקסים!" מענה כזה לאורך זמן ייתפס כלא אמין. אחרי הכל לא כל קשקוש של שני קווים על הדף שצייר ילד בן חמש אמור לזכות באותה מחמאה כמו יצירה שהילד השקיע בה עשרים דקות של עבודה. הילדים נבונים דיים על מנת להבחין מתי המחמאה שלנו אמינה וכנה ומתי אנחנו אומרים זאת על מנת לפתור את עצמנו מלהתמודד עם תגובה שאולי תעליב את הילד. על כן השקיעו עוד רגע של התבוננות והחמיאו על המאמץ, על בחירת הצבעים, על השינוי בעבודה זו מאחרות או על כל דבר אחר שבאמת בעיניכם ראוי למחמאה. חזקו על הדרך, על המאמץ ולא על התוצאה. כך גם ילד שנכשל, יקבל חיזוק על הניסיון, המאמץ וההשתדלות. כך תחנכו אותו לא לוותר, וכך גם תדגישו שהניסיון והשלבים להשגת המטרה הם חשובים לא פחות. הוא ילמד להינות מהצלחות אבל לא ימנע מניסיונות חוזרים אחרי כשלון. עוד בעניין חיזוק חיובי- יש לשים לב שאין אנו מתייגים את הילד. נתינת "תוויות" היא הרגל נפוץ אשר משפיע ביותר על גיבוש הזהות העצמית של הילד ועל התנהגותו. תווית אינה מתייחסת לתארים שליליים. כמה פעמים אתם אומרים לבתכם "מי הילדה הכי יפה בעולם?" , או אולי "איזו חכמה שאת!". כאשר ילד מתרגל להיות מתויג, ולא משנה מה התווית, הוא חש שעליו ליישם את הציפייה ולהיות כזה כל הזמן. שערו בנפשכם כמה קשה להיות תמיד הילדה הכי חכמה. כאשר היא "חכמה" או "תמיד יש לה תשובות חכמות" עשוי להיות מאוד מלחיץ אם לפתע היא לא יודעת לענות והיא עשויה "להכשל" ולא להיות מי שמצפים ממנה להיות. זאת ועוד, כאשר אחד הילדים הוא ילד "כל כך טוב ורגיש" אחותו צריכה לתפוס תפקיד אחר כי תפקיד זה כבר תפוס. כשילדה אחת היא " הילדה של אמא" איזה מסר מועבר לאחיה? שהוא לא "ילד של אמא שלו"? הוא מקום שני אחריה?

התנהגויות שאנו רוצים להכחיד יקבלו חיזוקים שליליים. עונשים, בכללם, יעילים פחות מחיזוקים חיוביים. כלל ראשון בחשיבות הוא לוודא כי הילדים יודעים מה מותר ומה אסור ואיזו התנהגות תביא לתגובה שלילית שלכם. וכאן אחזור ואציין כי לומר מהו הכלל אינו מספיק, יש להיות עקביים ולהוות מודל ליישומו.

חיזוקים שליליים

כאשר אנחנו רוצים להכחיד התנהגות בלתי מקובלת ובלתי רצויה, כאשר הילד מכה, או צועק ובוכה ומתנהג באופן שאינו מקובל עלינו, אנו צריכים ללמדו שהתנהגות זו אינה מקובלת. ראשית, עלינו להיות בטוחים שהילד מבין מה לא בסדר במה שעשה ולא לצאת מנקודת הנחה שהוא מכיר ויודע להבחין בדקויות בין סיטואציות חברתיות שונות ובהכרח הבין שכעת הדבר שאמר היה לא הולם. אנו רוכשים את היכולת לגמישות ולהבנה מה מתאים מתי והיכן לאורך זמן, בזכות התיווך של הורינו. שנית, גם להתנהגויות לא מתאימות יש הירארכיה. האם להשתטח על רצפת חנות הממתקים כי לא קנינו את הממתק שרצה היא בעיננו חמורה כמו יריקה על חבר? עלינו להיות ברורים לעצמנו ביחס למהם הקווים האדומים. מה חמור יותר ומה פחות. כך גם החיזוקים השליליים והתגובות שלנו צריכות להיות בהירארכיה. אם על שימוש באלימות החלטנו לשלול מהבת את הזכות להזמין חברה ביומיים הקרובים- תגובה זו תשמר לאותם מקרים חמורים ולא נשתמש בה כהילדה מסרבת לשבת לשולחן לאכול. שימוש יתר בחיזוק שלילי מסוים יגרע מכוח ההרתעה שלו. לרוב, התעלמות היא החיזוק השלילי היעיל ביותר, גם אם לא נראה את השפעתו באופן מיידי עם חלק מהילדים, אם נמתין מעט ונהיה סבלניים, ההתנהגות תוכחד (דוגמא..). אם בכל זאת יש צורך בתגובה נוספת, חשוב כי לחיזוק השלילי יהיה קשר לאיסור, להתנהגות השלילית. כך, ילד שהתנהג לא יפה לאורחים או לחבר שבא לבקר, לא יוכל להזמין חברים למחרת / בפעם הבאה. חשוב כי הסנקציה המופעלת תהיה מיידית או לפחות בטווח זמן בו הילד יכול לקשר בין המעשה האסור לבין העונש. בדומה, לחיזוקים החיוביים, לא כל חיזוק שלילי מתאים לכל ילד. זהו את הדברים שילדכם אוהב והם משמעותיים עבורו. לאחד מניעת סיפור לפני השינה עשוי להוות איום גדול ולאחר משחק במחשב. עד כמה שאפשר,חשוב שילד ידע מראש מה צפויה להיות התגובה שלנו כלפי התנהגות מסוימת. הדבר יאפשר לו שליטה עצמית- הוא ידע מה ההשלכות והתוצרים של התנהגות מסוימת ויוכל להחליט האם המחיר גבוה יותר מהרווח שאולי ישיג מהתנהגות זו. בדיוק כמו שאנחנו יודעים מה עשוי לקרות אם ננהג מעל המהירות המותרת ואנו חושבים האם הרווח האפשרי (לא לאחר) משתלם מספיק במידה ונצטרך לשלם את המחיר (קנס, שלילה, תאונה).

הסתכלות מערכתית:

תיאוריות רבות העוסקות במשפחה בוחנות את התהליכים המשפחתיים כמערכת. כמו שעון אשר אינו יכול לעבוד או שיוצא מכיוון כאשר אחד מחלקיו, גם אם הקטן ביותר, אינו עובד כרגיל, כך גם המשפחה. כל שינוי, ולו הפעוט ביותר העובר על אחד מבני הבית- בהכרח ישפיע על בני המשפחה האחרים. לכל אחד במשפחה תפקיד אותו הוא ממלא בשימור ההתנהלות והדינמיקה המשפחתית המוכרת. כך, ילד העובר לשלב התפתחותי חדש, בוחן מחדש את יכולותיו, את השפעתו על העולם, משפיע וגורם לתזוזה אצל כל בני הבית- הוא דורש התייחסות שונה מההורים ומערכת היחסים בינו לבין אחיו משתנה. מכאן, גם התנהגותם של האחים צפויה להשתנות ועליכם כהורים מוטלת האחריות להתגמש ולהתאים את התנהלות הבית לשינויים אלו. על ההורים להבין את מערכת הגומלין הזו בין בני הבית. אם לכם יהיה ברור מה תפקידו ומקומו של כל אחד מבני הבית ומהי התרומה הייחודית של כל אחד מהילדים- הם ירגישו משמעותיים וידעו את מקומם. תנו להם מקום, תפקיד, תנו להם להרגיש משמעותיים וחשובים. שתפו אותם (בשפה שמבינים, בצורה שלא תגרום לחרדות) בדברים שמעסיקים אתכם, ספרו להם חוויות מיומכם בעבודה. לפעמים דרך הסיפורים שלנו, שנותנים תוקף לדילמות המעסיקות אותם, הם יכולים להירגע, (מה גם לאמא קשה כשלא מבינים אותה?, גם אבא לא יכול ללכת לאכול מתי שבא לו?) למצוא פתרונות ולומדים לשתף ולהתלבט, לפרוק תסכולים דרך שיח ולא ודרך התנהגות. לסיכום, ראייתו של הילד שלנו כאדם הזקוק לחיזוק ולאישור, כבעל עולם פנימי משלו, כאדם הזקוק לכבוד מהסביבה ומהורים לפחות כמונו- תעצים את כל חברי המשפחה ותאפשר התנהלות רגועה ושמחה יותר.