חוסר אונים- נעים להכיר

אין דבר קשה יותר להתמודדות מאשר חוסר ודאות או חוסר אונים, בכל הרמות. מחוסר הודאות על בריאות העובר ועד להתמודדות עם מחלה קשה. מסתבר שגם כשאין מה לעשות (מבחינה מדעית, רפואית) יש הרבה מה לעשות (ברמה הרגשית). אובדן מסמל עבורנו בסופו של דבר את ההתמודדות עם חוסר האונים המוחלט- המוות. על כן אותו פחד ראשוני, השרדותי ופרימיטיבי התלוי מעל ראשנו כעננה שחורה משפיע על הדרך בה אנו חווים ומפרשים אובדן. אובדנים מלווים אותנו כל חיינו וניתן ללמוד מיומנויות רגשיות להתמודדות עם אובדנים ולתמיכה בקרובים לנו המתמודדים עם אובדן.

החיים בעידן המודרני מחנכים אותנו לעצמאות, יצרנות ובעיקר- לשליטה. כמעט כל מי שאני מכירה מסמן את עצמאותו במידה זו או אחרת כערך, כדרך חיים. בקשת עזרה נתפסת כסימן לחולשה, בתרבות הישראלית יותר מאשר בכל חברה אחרת. ככל שהאיומים בחוץ גדולים יותר- אנחנו מנסים יותר ויותר להשיג שליטה על המציאות. מעין מעגל קסמים בלתי מנוצח- ככל שאנו מבינים באופן מוחשי יותר את ארעיות החיים אנחנו נעשים נוקשים יותר וחרדים יותר לאבד שליטה בחלקים בהם נדמה לנו כי הם בשליטתנו.

הייתי השבוע בסדנא העוסקת בהתמודדות עם דחק אובדן וסוגיות של סוף החיים. המרצה ביקשה מאתנו לדמיין עולם בו אין מוות. כל הנוכחים בחדר דיברו על פיצוץ אוכלוסין, על סבל מתמשך, וחשבתי לעצמי על שירו של של שלום חנוך "אומרים שבלי חושך אין אור... ". בלי מוות- אין חיים. ללא ארעיות לשליטה אין משמעות.

אם כך, למה בעצם אנחנו כל כך עסוקים במאבקי שליטה? מדוע אנו מבזבזים כל כך הרבה ארגיות על תסכול מכך שהחיים התקילו אותנו באופן מפתיע? כמה אנחנו עסוקים בזמינות שלנו או של הקרובים לנו בטלפון הנייד? אנחנו מתקשים לכבותו (אז שמים על שקט) בודקים כל רגע אם היו שיחות שלא נענו והודעות שלא ענינו להן, אם מישהו לא עונה למייל שלנו תוך שעתיים אנחנו מתחילים להתעסק בזה ללא הרף ואז מגיבים באחת משתי דרכים- כועסים או דואגים.

אז אולי הדרך הטובה יותר לנצל את זמננו השאול בעולם זה (הרי כולנו נמות במוקדם או במאוחר) היא לחיות את החיים שלנו, את ההווה. לא את העבר (התקשרתי כבר פעמיים, השארתי הודעה, הוא כן ענה הוא לא ענה) ולא את העתיד (האם אני אגיע בזמן? לאן אקח את הילדים אחה"צ ומחר?) אלא פשוט להנות מההווה. מהרגע. להרפות, להניח ולו לרגע אחד את השליטה בצד, to let go . לנשום כמה נשימות עמוקות, לעצום עיניים וללעוס יותר לאט את הארוחה כי היא גם תענוג, לא רק צורך. לחבק קצת יותר את האהובים עלינו, ולומר להם – היום, עכשיו, כמה הם חשובים לנו.