אתגר ההורות בגיל ההתבגרות

הורים רבים למתבגרים מתארים את החיים כשדה קרב נוקב, מייגע ואפילו מייאש. הם מנסים בכל דרך אפשרית להגיע ללידיהם, להיות להם למשענת, לעזר, בגיל ההתבגרות, בתקופה הקשה, אך הם נהדפים שוב ושוב. מצד אחד מנסים להבין לליבם, להיות אמפתיים וקשובים ומצד שני, כל החלטה מרגישה כעניין של חיים ומוות- אם אוותר לבתי על הלימודים למבחן ואתן לה לצאת לבלות- "אולי אעזור לה להתגבר על שברון הלב מהחבר שעזב אבל בעתיד, ההדרדרות בלימודים תתנקם בה ובנו".

"אולי ארשה לו לנסוע עם חברים לאילת, כך לא אפגע בו חברתית כי כולם נוסעים, אבל אם יקרה משהו כשהחבר שלו נוהג בלילה- לעולם לא אסלח לעצמי, החיים של כולנו יכולים להיהרס בן רגע".

הדילמות הן קשות מנשוא במיוחד לאור התחושה כי אין עם מי לנהל דיאלוג. ילדינו האינטליגנטים והנבונים, אבדו את היכולת לחשוב בהיגיון ולנהל שיחה עם הגיעם לגיל ההתבגרות. גם אם ברור לנו שהמתבגר מבין את השיקולים שלנו כהורים, הוא יתפוס באופן אוטומטי את העמדה הנגדית לעמדתנו, ולו רק בכדי להתנגד ולהיחלם בנו. לא פחות קשה כאשר המתבגר או המתבגרת יושבים ומשוחחים אתנו ומפגינים הבנה, היגיון וקשב אך למחרת, הלחץ החברתי עושה את שלו וכאילו מעולם לא דיברנו...

למה זה קורה?

בגיל ההתבגרות מתחילים לעצב הנערים והנערות את עמדותיהם כלפי עניייני העולם. אחת המשימות ההתפתחותיות של גיל זה היא ליצור נפרדות מההורים- בעצמאות בחיי היום יום, בדיעות, בקבלת ההחלטות ובקבלת האחריות על חיי. כדי להצליח למצוא "איפה אני" , מהן עמדותי בנפרד מאלו של הורי להן חונכתי כל חיי, עליהם לבעוט. על הנערים בגיל ההתבגרות ליצור "אני" אחר, שונה מזה של הוריו. עליהם למצוא את הקול השונה שלהם בתוכם. הדיבור הפנימי של ילד הוא זה אשר למד, שינן והפנים מהוריו. כדי לשנות את הקול הפנימי לקול האותנטי שלו, על המתבגר להוציא תחילה את קולם של הוריו, את דיעותיהם, ליצור איזה שקט שבו יוכל להפריד בין כל הקולות. מכיון ועדיין אין לו קול חדש ואחר משל עצמו, הוא שומע גם את קולות החברים, קבוצת השווים או קולותיהן של דמויות נערצות אחרות וקודם כל מנסה לרוקן את קולם של הוריו. יתכן ויש אף סיכוי גדול שבסיומו של התהליך ישוב ויאמץ את דעותיהם של הוריו או שקולו שלו יהיה דומה להפליא לקול ההורים אבל הדרך לשם היא ארוכה וכוללת התנגדויות רבות.

יכולת זו לנפרדות ומציאת הקול השונה שלהם היא הכרחית ליכולתם כמבוגרים, בהמשך, לעמוד על שלהם בעולם, להתננגד לקולות שמתנגשים עם עמדותיהם ולשמור על האני האמיתי שלהם מול לחצים חיצוניים- בזוגיות, בעבודה, ובין חברים. כילד בן שנתיים שהתנגדותו לכללים החברתיים מובעת בבכי וצעקות וברור לנו כי עם סיומה של תקופה ילמד הילד דרכים לגיטימיות להביע מחאה, כך המתבגרים מתרגלים על הוריהם התנגדות ונפרדות, עד אשר ימצאו דרך לגיטימית ובוגרת לעמוד על שלהם, תוך בחינה אמיתית של דיעה מנוגדת ושמירה על כבודו של העומד מולם.

יחד עם התפעלותם של המתבגרים ממה שיש לעולם להציע להם כבוגרים- החופש, הכוח, הגירויים החדשים, הם מרגישים מאויימים ומפוחדים. לחופש ולזכויות החדשות יש גם חובות והשלכות. הם רוצים חשבון בנק, תקציב, כסף למותרות, אך גם מבינים פתאום שלחוב יש השלכות ויש להחזירו. הם רוצים רישיון נהיגה ומבינים כי צריך הרבה כסף, צריך לשמור על הרכב של ההורים, יש אחריות גדולה בצד החובות. הם רוצים לצאת עד שעה מאוחרת, רוצים להתנסות בזוגיות ובמצבים חברתיים חדשים- אך מתקשים לפעמים לעמוד בלחצים החברתיים, בכשלונות החברתיים ובפערים הנוצרים בינם לבין חבריהם המתבגרים והמשתנים גם הם. ברגעי החשש והעמימות הם רוצים לחזור להיות ילדים, רוצים לחזור למצב הפשוט בו הם הילדים ויש הורים אשר מחבקים ופותרים את הבעיות, יש משענת לחזור אליה. כשם שההורים אמביוולנטיים לגבי החופש שנותנים ובמתן העצמאות, כשם שקשה להורים לשחרר, קשה לילד בגיל ההתבגרות להשתחרר. הוא רוצה להרגיש גבר, לצאת עם החברה שלו אבל כשהעניינים מסתבכים ואינו מבין כיצד להתגבר על משבר הזוגיות- הוא מרשה לעצמו להתנהג בבית כילד קטן שצועק על כולם ורוצה שיסולח לו. היא רוצה כסף לבגדים ולבילויים אבל כאשר מתבקשת לעזור בבית ולקבל אחריות במטלות המשפחתיות, היא מתרעמת על כך שהיא ילדה ואין זה מתפקידה. הקושי הגדול בהבנתם של המתבגרים טמון בעובדה שגם כאשר רוצים לחזור לחיק ההורים והילדות המגוננת, הם לא יאמרו זאת בבירור אלא יתבעו וידרשו התגייסות של ההורים והבית לבקשותיהם (תעזבו אותי בשקט לישון, תהיו בשקט כל השבת כשאני ישן, תנו, תקפיצו אותי לחבר...), ללא יכולת להבין מדוע הבקשות אינן נענות ואיפה יש בעיה בדרך בה הם מבקשים. התנהגות זו יוצרת אצל ההורים תסכול רב ובלבול, לפעמים גם עלבון וכעס. כדי להבינם, נסתכל עליהם בעוד כמה שנים או אולי על עצמנו כבוגרים:

כמבוגרים, בתוך זוגיות, אנחנו פעמים רבות מוצאים את עצמנו כעוסים אבל מתקשים לשים את האצבע על הסיבה או על מה שאנחנו בעצם מבקשים. כל הסבר הגיוני אינו מצדיק את כעסנו, ובדיבור הפנימי שלנו אנחנו יודעים שהעלבון הוא שמדבר, הקושי במציאת איזון בין הצרכים של כל חברי המשפחה, ההתלבטויות שלנו והמצפון הקורע בין בית לעבודה, זוגיות וילדים. אנחנו מתמודדים יום יום עם הרצון לקיים חיים מושלמים ועם המאבק ליצור איזונים. מה שמחזיק אותנו בתוך הזוגיות, במסגרת המשפחתית, במקום העבודה, הא הידיעה כי זה מה יש. אין מושלם. זו המציאות. יש תקופות קלות יותר ותקופות קשות יותר. יש דברים שניתן לומר ולשנות ויש דברים שעלינו להשלים עמם. אנחנו לומדים מה כדאי להגיד ומתי וכיצד נכון לומר אותם. אבל עבדנו מאוד קשה להגיע למקום הזה. הוא לא מובן מאליו וגם לנו לא תמיד ברור מה נכון לומר ומה עדיף לשמור לעצמנו. גם ילדינו המתבגרים בסוף יגיעו לשם. ילמדו לחשוב לפני שאומרים ולפני שעושים, ילמדו לשקלל את המחיר שמשלמים אחרים על צעדים כאלו או אחרים שלהם. ילמדו להתחשב בצרכים וברגשות של אלו המנסים להטיב עמם ולא יודעים איך. אבל זו למידה ארוכה ולעיתים כואבת.

יש יתרון במתבגר כועס ומרדן מול מתבגר מופנם ושקט המסכים לכל. זה המורד ימצא בסוף את דרכו ואילו זה המסכים לכל בקשות הוריו, אינו מתנגד ולא שואל שאלות- יתכן ויתקשה יותר כמבוגר למצא את דרכו ולעמוד על שלו.

מצד שני, התבגרותם של הילדים והגיעם לגיל ההתבגרות, מביא לשינוי הקשר ביניהם להורים ומשפיע גם על ההורים. חשוב שהורים יהיו מודעים לשינויים החלים אצלם ולחלקם בתהליך ההתבגרות של ילדיהם. ככל שהילד גדל, הוא נמצא פחות זמן בסמיכות להוריו. כשהוא היה בן 8 והלך לחברים אחר הצהרים, רוב ההורים נהנו מחלונות הזמן המעטים בהם זכו במעט זמן לעצמם. אבל תוך שנה שנתיים, הילד יבלה יותר זמן עם חבריו ואז ההורים נוטים לכעוס שאינו מבלה די זמן עם משפחתו. גם על ההורים להבין שהמינון והאיזון הנכון, לא בהכרח יהיה זה הנכון להם אלא זה הנכון לכולם. הדרישה והציפייה מהמתבגרים לקחת יותר אחריות, לקבל החלטות נבונות ובוגרות חייבת לבוא ביחד עם כבוד לזמן שלהם ולסדרי העדיפויות המשתנים שלהם.

ההורים משתנים גם בתפיסתם את עצמם כהורים. הם כבר אינם "הורים לילדים קטנים" שצריכים לרוץ בסוף היום לאסוף את הילדים מהצהרונים אלא הורים למתבגרים. התפיסה החברתית של ההורה משפיעה על הדימוי העצמי במובנים רבים. אם בעבר היו קובעים בילויים עם חברים שלהם ילדים באותם גילאים, כבר לא בטוח שהמתבגרים רוצים בחברתם של אלו ובבילויים שההורים מתכננים. התכניות המשפחתיות צריכות להתחשב גם בדיעותיהם של המתבגרים ואינן עוד נתונות להחלטתם הבלעדית של ההורים.

גם החרדות משתנות. אם כהורים לילדים קטנים החששות התנקזו סביב בריאותם של הילדים ובטחונם, כהורה למתבגר או מתבגרת , נכנס עולם שלם של דאגות חדשות- היכן מסתובב ועם מי, אובדן השליטה והידיעה מה באמת קורה עם הילד, פחד מסמים, מיחסי מין, פחד לגבי עתידו של הילד ועוד. מן הסתם חרדות אלו משפיעות עם ההחלטות שאנחנו מקבלים לגבי הילדים, על התקשורת עם המתבגרים ועל הקושי להרפות היכן שהמתבגר מבקש מאתנו להרפות ולתת לו לצאת לחיים בוגרים עצמאיים.

מה לעשות?

כבכל קושי, ההבנה את מורכבות המצב והתבוננות במורכבות היא כבר חלק מהפתרון. כאשר אנחנו יודעים שיש לנו בעיה קשה אך היא טבעית, היא חלק ממחזוריות החיים והיא חולפת, כבר קל לנו יותר לקבל אותה. אנחנו מרגישים פחות אשמים ופחות אבודים ובודדים. כדי להתבונן באמת ובאומץ במצב, כדאי לנו לחזור ולהיזכר בגיל ההתבגרות שלנו- איך אנחנו היינו כמתבגרים? האם התקופה זכורה כתקופה רומנטית ומופלאה או כתקופה קשה ומדכאת? האם היו אלו ימים מצמיחים או שקועים ומלחיצים?

בהשוואה לגיל ההתבגרות שלנו, התבוננות בגיל ההתבגרות של ילדינו תעזור לנו להבין מהם הרגשות המתעוררים בנו כלפי מצב היחסים ביננו לבין ילדינו וראוי שנבדוק האם התבוננות זו מעוררת בנו קנאה כאשר המתבגר שלנו מרגיש בטוח וחופשי בתקופת התבגרותו (כשאנחנו בגיל זה גדלנו בבית שמרני ונוקשה)? האם ההשוואה "הלוואי ולי היה כל כך הרבה כשהייתי בגילך" רלוונטית בכלל? האם אנחנו משחזרים במריבות שלנו עם המתבגר משברים שחווינו אנחנו כמתבגרים או מנסים לעשות דרכם תיקונים? חשוב ביותר לעשות הפרדה בין מה ששיך באמת לדילמה העכשווית של הילד שלנו לבין מה שאנחנו סוחבים מגיל ההתבגרות שלנו, מההורה המופנם שיש בתוכינו. יש מספיק דברים שחשוב לעמוד עליהם בפני המתבגרים והיכן שניתן להרפות, חוסו על עצמכם ועל ביתכם והרפו.

הורים רבים מתארים את התחושה בתקופת גיל ההתבגרות של ילדיהם הכוללת עייפות רבה ויאוש. לא פלא בהתחשב בהתארכות תקופת ההתבגרות והמשכותה לעיתים על פני שנים רבות. הורים אחרים מרגישים כ"באר", כתובת לבקשות חומריות בלבד. חשוב לזכור שהמתבגרים עדיין צריכים אתכם, ולא רק בשביל לממן אותם. גם אם לא יכולים להביע זאת או להתנהג את זה , הצורך הרגשי שלהם בכם גדול מאוד. אמצו סבלנות רבה, תרגלו גישה אמפתית (דמיינו עצמכם בתוך גופם הסורר והמשתנה, בעולמם הלא יציב והמעורער, הרגישו איך זה להיות הם במציאות של היום, עם חבריהם המסויימים. הרגישו כיצד זה לוחץ, איפה זה נעים ומתי זה עצוב) והכילו את הבלבול הגדול הזה. החזיקו עבורם את האובדן של הילדות, את הכעס על חוסר השליטה על גופם ועל מצבי הרוח שלהם. היו אתם העוגן הברור. הציבו גבולות ברורים, במקומות שברור לכם שלא ניתן לוותר אך הקפידו לדבר אליהם ולא עליהם. לדבר איתם בגובה העיניים ולא בהתנשאות, תוך שמירה על כבוד אמיתי להתנסויות שלהם, לבחירות שהם עושים ולהעדפות שלהם, שגם אם נראות לכם עכשיו מטופשות, כרגע זה מה שהם רוצים. תנו להם בחירה בתוך מסגרת.

היו המצפן שלהם. גם אם בוחרים ללכת לאיבוד, לעשות דברים מטופשים וחסרי אחריות, היו אתם המגדלור שמורה להם את הדרך כאשר הם אבודים. בסופו של המשבר הם ירצו לחזור הביתה לנוח וחשוב שירגישו תמדי שהבית הוא מקום שניתן לנוח בו. שניתן לחוש בו בטחון. הגבולות אשר אתם מציבים הם העוגן- המצפון, הדבר העומד איתן נגד ההתלבטויות ובדיקת הגבולות, הידיעה מה טוב ומה רע. מה נכון ומה לא.

גם בתוך המשברים המריבות, הנתק- אל תרגישו כישלון. זה חלק מהתקופה וחלק ממה שהילד שלכם צריך מכם עכשיו. אל תתאכזבו מעצמכם או מהם. השתדלו שלא להעביר להם מסר של כישלון- ההתמודדות הזו היא חלק הכרחי וחשוב. בסופו של המשבר תחושו כולכם את הצמיחה.