המקובלים - האם הילד שלי מקובל או דחוי?

לא אחת אנחנו שואלים את עצמנו האם הילד שלנו, כאשר הוא הולך לבית הספר, מרגיש מקובל? האם חבריו תופסים אותו כ"מקובל"? האם לעיתים הוא מרגיש דחייה על ידי חבריו לכיתה? כיצד נדע מה עובר על הילד שלנו?

אולי כדאי להתחיל בשאלה מהי מקובלות חברתית ומהי דחייה? הורים שרואים עצמם כבעלי חיים חברתיים סוערים, הורים המחזיקים מערכות יחסים חבריות רבות שגם צעירים בני עשרים יכולים להתקנא בהן, עלולים לחוש אי נוחות כאשר הילד שלהם מעדיף את חברתם של שניים שלושה חברים בלבד.

נכון שלא טוב היות האדם לבדו. אנחנו יצורים חברתיים וזקוקים ברמה הקיומית להמצאותם של אחרים משמעותיים בחיינו. אבל לא לכל אדם יש צורך חברתי זהה. יש מי שזקוקים לתחושת הקהל הרב- לרשימת חברים מלאה, כאלו המצליחים לשמר קשרים איכותיים עם אנשים רבים גם בתוך העומס היום יומי של עבודה וילדים. ויש אחרים שמילדות, מוצאים הרבה משמעות וסיפוק בקשרים בודדים ואיכותיים.

גם לילדים יש העדפות חברתיות מגיל מוקדם מבחינת מי יהיו חבריהם, כמה מערכות יחסים יטפחו ועד כמה משמעותי להם המעמד החברתי שלהם בין חבריהם לכיתה.

צורך חברתי הוא עניין יחסי ויש לכבד את הנטיות החברתיות הטבעיות של הילד.

אם בילדות המוקדמת הפעוט לומד על יחסים חברתיים מאחיו הגדולים, אם יש לו, או מבני דודים, לקראת בית הספר מתחיל הילד להראות העדפות חברתיות. בבית הספר מתחילה כבר ההשוואה החברתית במלוא הדרה וילד שלא מגיע מוכן רגשית להתמודד עם ההשוואה החברתית, עם מטען רציני של בטחון עצמי, יהיה לו קשה לדעת מיהו, מה הוא רוצה, מיהם חבריו וכיצד ליצור את הקבוצה החברתית הנכונה בה ירגיש בנוח.

מקובלות חברתית הוא מושג המתאר את מידת ההערכה והכבוד שהקבוצה החברתית רוחשת לאחד מחבריה.

ילד יכול לחוש "מקובל"- כזה הנמצא במרכז הבמה ומוקף בחברים. בדרך כלל יהיה זה ילד "טוב", ילד מצליח ומוביל, מנהיג. לעיתים, בקבוצות מסויימות יכול להיות המנהיג גם מנהיג שלילי ויהיה זה ילד תוקפני. יש ילדים בממוצע- יש להם את הקבוצה החברתית המצומצמת בה הם מרגישים מקובלים מוערכים ואהובים, ללא צורך גדול, או לפחות עם השלמה כי הם לא "מלכי הכיתה" אבל מרגישים מספיק בטחון בתוך הקבוצה שלהם. ילדים אחרים עשויים לחוש מוזנחים- אלו ילדים שהקבוצה לא שמה לב לקיומם, הם נזנחים בצד, לא מתוייגים בשום מעמד או קבוצה. נבחרים תמיד אחרונים לקבוצות בשיעורי הספורט. ויש את הילדים הדחויים- אלו אשר הדחייה של הקבוצה אותם היא בולטת, אקטיבית ויוצרת מצבי דחק קשים: תקופות של חרם, אלימות, שעירים לעזאזל ברשת החברתית ועוד. יש קבוצה קטנה של ילדים המזגזגים בין הקבוצות השונות. בדרך כלל מדובר בילדים המנסים "לקנות" את מעמדם החברתי – מהלך שאינו מחזיק לאורך זמן או שהם מנוצלים על ידי מי מהקבוצה החזקה.

תחושת מקובלות חברתית היא תחושה סוביקטיבית במובנים רבים. ילד יכול להיות חבר טוב של קבוצתו המצומצמת והמשמעותית אבל לרצות נורא להיות בין "המקובלים" ופער זה יכול ליצור אצלו מתח ודחק. לחילופין ילד יכול להתפס על ידי הוריו מוריו או אפילו חלק מחבריו כ"מקובל" אבל הוא עצמו מרגיש שכל ההמולה סביבו מזוייפת ואינו יכול להראות את אופיו האמיתי כי הדבר יסכן את מעמדו החברתי ואינו מרגיש כי באמת מקבלים אותו כמו שהוא. הורים יכולים לתפוס את ילדם כמבודד חברתית כיוון ונמצא הרבה בבית סגור מול מחשב או שרואים רק חבר אחד שמגיע הביתה אבל הילד מסופק מאוד מהקשר הזה ומהעולם החברתי שהרשתות החברתיות מספקות לו. המצב יכול להיות גם הפוך. הורים בטוחים שהילד משמש דמות חברתית מרכזית בכיתתו אבל הילד חש תחושת דחייה קשה מהקבוצה אליה רוצה להשתייך.

הגורמים למצבי דחייה ומקובלות חברתית עשויים להיות נעוצים בילד, בהוריו או בסביבה החברתית בה הילד גדל.

מדוע ילדים מסויימים מקובלים יותר מאחרים?

גורמים הנעוצים בילד:

מראה חיצוני- ילד אשר במראהו החיצוני יש שוני מסויים- במשקל, בצבע העור, לקות מסוימת, גובה קיצוני- עשוי לחוש דחייה חברתית סביב שוני זה. מראה חיצוני כמובן אינו גורם יחיד ובלבדי אבל ילד צריך חוסן חברתי ואישי משמעותי כדי להתגבר על שוני זה על מנת שיהפוך לשולי. זה גם משמעותי אם שוני זה היה שם עם הילד תמיד או שהילד היה כבר מקובל חברתית ואז השתנה משהו (משקפיים לדוגמה) אבל מעמדו החברתי כבר חזק דיו.

שפה- ילד שאינו דובר עברית בבית ספר ישראלי יהיה לו מאוד קשה מבחינה חברתית. אי אפשר להיות מקובל חברתית אם אינך דובר את השפה. גם אם ילד מגיע לבית ספר ובימיו הראשונים הכיתה מתלהבת משפתו האחרת- לאורך זמן ללא שפה טובה לא יוכל ליצור קשר משמעותי. לילדים אין את הסבלנות הנדרשת לאורך זמן להשקיע בחברות חדשה שאין בה תקשורת זורמת.

שוני משפחתי- ילד שמצבו המשפחתי יוצר מצוקה או שוני יקשה עליו ביצירת מעמד חברתי טוב. ילד שהוריו גרושים או בתהליך גירושים, שמשפחתו חווה משבר כלכלי ועוני, ילד שמשפחתו עוברת משבר של מחלה, הגירה או תקופת אבל, הדבר ישפיע על מצבו הרגשי ובאופן די מיידי על מעמדו החברתי. ילדים רבים נוטים להסתיר את המשבר המשפחתי ואז נמנעים להזמין חברים ומתחילים בתהליך של ריחוק שמטרתו הסתרה ותוצאתו- בדידות חברתית.

אישיות- ילדים ביישנים, סגורים, המתקשים ביצירת קשרים חדשים, מתקשים ביצירת אינטימיות ומתקשים לחשוף עצמם רגשית, מתקשים גם בתפיסת מקום חברתי. להיות "מקובל" משמעותו להיות במרכז העניינים, במרכז הבמה. ילד ביישן וסגור לא כל כך רוצה ויכול לזה.

ילדים אחרים סיגלו דפוסי התנהגות נעלבים, מתחשבנים, קורבניים (אם מבית ואם מהיסטוריה חברתית אישית שלהם) אשר אנה מאפשרת להם להינות מאינטראקציות חברתיות ולכן הם מיד מרגישים זנוחים, דחויים, כעוסים ומעדיפים לשמור מרחק.

ילדים עם מיומנויות חברתיות דלות- מנסים ליצור שיחה ויוצאים צועקים וכועסים, מנסים להיות מעורבים ויוצאים תוקפניים, מציקים, מעצבנים- יתקשו להיות מקובלים חברתית. כך גם ילדים אלימים וכוחניים.

הצלחה בלימודים – ילדים שהם תלמידים טובים, יש להם סיכוי טוב יותר להיות מקובלים חברתית. יחד עם זאת, "המחונננים", ילדים שמאוד שוקדים על לימודיהם או מסומנים כשונים בגלל חוכמתם, עלולה יכולתם השכלית להיות להם לרועץ.

גורמים הנעוצים במשפחה:

הפעלת לחץ הורי- לחץ של הורים על ילדיהם ליצור קשרים חברתיים, להיות "בעניינים", להתלבש כמו כולם, לכת לחוגים ולמסיבות יכול לעזור לילדים אשר יש להם קושי בימיזה החברתית אבל יכול להפוך לגורם דחק עבר ילדים שמלכתחילה קשה להם והלחץ ההורי רק הופך להיות גורם דחק נוסף וגורם מולו חשים את הכישלון פעמיים- פעם מול החברה ופעם מול ציפיות ההורים. ילדים אשר הוריהם מפעילים עליהם לחץ רב במיוחד בהתייחס לקשרים החברתיים שלהם, לחץ לשתף, לחץ "להביא תוצאות" ולהוכיח שיש להם הרבה חברים והם מאוד אהובים – יתקשו להשיג מטרות אלו באופן טבעי כי ההתקשרות שלהם לא תהיה טבעית. עידוד הורי הוא חשוב, אך במידה. הורים רבים נוטים לפרש סיטואציות חברתיות של ילדיהם מתוך עולמם הפנימי והקשיים החברתיים שלהם היו בצעירותם. לא כל אירוע חברתי של הילד מפורש על ידו בצורה קשה כמו שההורה חווה. אם ילד מרגיש מעולה בקבוצת החברים המצומצמת שלו ואין לו צורך ליותר מזה – הורה הנעלב או נלחץ כי לדוגמה ליום ההולדת ילדו הזמין רק שלושה חברים צריך לבדוק היטב של מי הצורך בילדים נוספים והאם המצוקה אכן של הילד או של ההורה החווה שוב את נעוריו.

דוגמה אישית של ההורים- ילד הגדל בבית בו יש המון חברים, מארחים ומתארחים הרבה, חברים הם בראש סדרי העדיפות גם עבור ההורים, סביר שתהיה לו נקודת פתיחה טובה יותר מבחינה חברתית גם אם אישיותית הוא פחות נוטה לחברה. אם כי יש ילדים אשר לוקחים את התפקיד המנוגד לזה של ההורים, במיוחד אם מנהג ההורים הוא קיצוני לצד כלשהוא. לעומתו, ילד הגדל בבית אשר משפחתיות היא ערך עליון, חברים הם מצרך נדיר, ההורים לא יזמו מפגשים חברתיים בהיותו של הילד צעיר והוא לא התרגל לפגוש חברים מחוץ למסגרת החינוכית, יש סיכוי נמוך יותר שהילד יהיה מרכז החיים החברתיים של כיתתו. ביישנות, סגירות, תחושת מרמור ו"אנטי" של הורים הם מסרים העוברים מהורים לילד ומאוד מקשים עליו לייצר אינטראקציות חברתיות חיוביות.

קושי להפרד מהילד והגנת יתר – הורים אשר מתקשים לשחרר את הילד עם התבגרותו ומחזיקים אותו מאוד קרוב הביתה, לא מאפשרים לילד לטפח נפרדות ואישיות עצמאית משלו עם רצונות והעדפות משלו ועם עולם פנימי משלו, יעדיף את קרבתם של הוריו ונוכחותם על פני נוכחות של אחרים גם בגיל ההתבגרות. כשם שילד צריך להתנסות בהליכה ולפעמים ליפול כדי שילמד ללכת, עליו להתנסות גם בהיבט החברתי ועל ההורים לאפשר לו את המרחב הזה גם אם לפעמים הם כבר צופים מראש את הכשלון, העלבון ואת עוגמת הנפש. הגנת יתר על הילד לא מאפשרת לו להתנסות, ללמוד ולהרגיש נוח במדיום החברתי שאינו מוגן על ידי אמא ואבא.

מסרים העוברים מההורים לילד לגבי חבריו וסביבתו גם הם משפיעים על המוטיבציה והיכולות של הילד להיות מעורב ומקובל חברתית. אם ההורים אומרים לילד שחבריו אינם מספיק טובים עבורו, כי הוא שונה מהם, טוב מהם, ראוי מהם, הילד יתקשה מאוד למצוא בטחון בקרב חבריו.

גורמים הנעוצים בסביבה:

כאשר המורה איננה מקדישה זמן לגיבוש חברתי, להיכרות מעמיקה החושפת בפני הכיתה את היכולת היחודיות של כל תלמיד, כאשר איננה מלמדת מיומנויות חברתיות בכיתה, על התלמידים שקשה להם- יהיה קל לפסוח. בכיתות בהן המורה מתערבת כאשר בולטים בכיתה מעמדות וחרמים, הסיכוי שגם הילדים החלשים חברתית ימצאו את מקומם- טוב יותר. גם סביבת המגורים והפנאי של הילד מאוד חשובים. יש ילדים שמתקשים חברתית בבית הספר אבל הולכים אחר הצהרים לחוגים בהם מוצאים קבוצת שייכות ומדריך חברתי איכותי אשר מסייע להם ליצור קשרים חברתיים איכותיים ומספקים.

השלכות של דחייה חברתית

דחייה חברתית מתייחסת למצב בו הילד לא מצליח ליצור קשרים חברתיים ואף מורחק בצורה תוקפנית ממרכז החיים החברתיים של קבוצת השווים שלו. הדחייה יכולה להיות פאסיבית (התעלמות, חוסר עניין של הילדים האחרים בילד הדחוי), אקטיבית (אלימות מילולית או פיזית, לעג, ועד התעלללות במציאות או דרך הרשתות החברתיות) או פאסיבית- אגרסיבית (חרם, הסתה). לדחייה חברתית יש השלכות שעלולות להרחיק לכת אם לא מטופלות. ילד שמרגיש דחוי חברתית, חי בתחושת דחק ומועקה. מצבי דחק לאורך זמן הם מסוכנים ועלולים להפוך למצבים של דיכאון או חרדה.
ילד עשוי להתחיל לייצר הגנות ומנגנוני הסתרה שמטרתם לכסות על הבושה, פיתוח התנהגויות שמטרתן "להיעלם" מהראדאר של חבריהם ומדאגתם של ההורים. חשוב לאתר את הילדים ולעזור להם בהקדם האפשרי.

ילדים מסויימים החווים דחייה חברתית מגיעים עד לנשירה מבית הספר- אם בגלל שאינם מוכנים לעבור את התחושות הקשות מדי יום ואם בגלל מצבי הדחק והדיכאון שאינם מאפשרים פניות ללימודים וההתדרדרות מגיעה עד לכדי נשירה. כמו כן קיימת נטייה להתחברות לקבוצות שוליים, אלימות, אובדנות ופגיעה עצמית.

מה הורים יכולים לעשות?

קודם כל חשוב שהורים ידעו מתי עליהם לעשות ומתי עליהם לשחרר ולתת לילדיהם להתמודד ולקבל החלטות בעצמם. בעידן של אינטרנט ורשתות החברתיות הורים מרגישים, ובצדק צורך חזק יותר להיות מעורבים בעולם החברתי של ילדיהם. מצד שני, חייבים למצוא מינון מצמיח, מפרגן ומחזק בו לילד יש מרחב של החלטות ופרטיות.

חשוב לשדר לילדים מסר של בטחון, שסומכים עליהם. גם אם החברים שלהם הם לא בדיוק הילדים שאתם הייתם בוחרים עבורם כחברים, אם חברים אלו מספקים להם את הצורך החברתי ואינם מסכנים אותם בצורה ברורה, השתדלו שלא לשפוט אותם. ילדים הנגררים או מחקים התנהגות שלילית בעיניכם שלמדו מאותם חברים שאינכם אוהבים, בוחרים לעשות זאת, בשל צורך להיות דומה למישהו עם בטחון, או אשליה של ביטחון. חזקו את הילד שלכם ואת הערכים שאתם רוצים להנחיל לו מבלי לשפוט את החבר.

היו אתם אלו שמחזקים את הדימוי העצמי והבטחון העצמי של הילד- על ידי חיזוקים אמיתיים וכנים, על ידי זימון התנסויות שיביאו לתחושות של מסוגלות והצלחה, לא רק בתחום החברתי. והזהרו בשיפוטיות אשר עלולה לפגוע יותר בדימוי העצמי של הילד.

היו אמפתיים לקושי החברתי שלו. תנו מרחב של פרטיות אבל גם הציעו לו מקום בטוח בו יוכל לשתף בכאב בתסכול ברצונות ובקשיים מבלי לחוש ששופטים אותו, מבלי ששולחים אותו עם הוראות ועצות שאינו יכול לבצע.

במקרים חמורים של דכאון, הסתגרות, התדרדרות משמעותית בלימודים ובתקשורת, חשוב לפנות לאיש מקצוע ולא לתת למצב לצאת מידי שליטה.