יום המשפחה - מה נשאר מיום האם המיתולוגי

כשאנחנו היינו ילדים היה יום האם. בעשור האחרון פחות או יותר, כביכול מטעמים פמיניסטיים, מכיון שאמהות יוצאות לעבוד ואבות משתתפים בעול הטיפול בילדים, חשבו שלא הוגן לחגוג רק לאמא והפכו יום זה ליום המשפחה. כאשה, עלי להכניס הערה צינית כי למרות כניסתם המוערכת מאוד של הגברים לעולם הטיפול בבית ובילדים, עדיין במרבית הבתים, מי שמג'נגלת ללא הרף בין קריירה לבית וראשה מלא במשימות, בשיעורי הבית ומנהלת את יומני חגיגות יום המשפחה, היא האם ועל זה ראוי היה להמשיך ולפנק אותה יום אחד בשנה. אפשר אולי להקביל את המעבר מיום האם ליום המשפחה לאבות החדשים המספרים "שהם בהיריון". נכון ששניכם מצפים לילד. אבל "אנחנו" לא מקיאים, "אנחנו" לא סובלים כאב של צירים, כאבי גב, ומבטים עקומים בעבודה על כך ששוב אנחנו חושבות על המשפחה שלנו לפני מקום העבודה ומה זה אומר עלינו כעובדות ראויות לקידום.

יום האם המקורי עסק בעיקר בהודיה. ביכולת של הילדים לראות ליום אחד כמה עושים עבורם, לא לקחת כמובן מאליו את נוכחותה של האם ואת כל העבודה והמחשבה שמשקיעה בילדיה. יום האם עסק גם בנתינה בחזרה. כילדים, ביום האם היינו עסוקים בהכנת מתנות קטנות של אהבה, במחשבה כיצד נכין לאמא ביום האם ארוחת בוקר ונגיש לה את הארוחה למיטה, כיצד ביום זה לא ניתן לאמא לעשות את מטלות הבית ונתנדב ברוחב לב לקחת חלק בנטל. כשמתסתכלים על יום האם מנקדות מבט זו, ועושים השוואה לערך הניתן כיום ליום המשפחה, עולות כמה נקודות ששווה לתת עליהן את הדעת:

ראשית, לאן נעלמו הערכים של הוקרת תודה ונתינה? בכל הקרנבלים שעורכים גני הילדים ובתי הספר לכבוד יום המשפחה ביניהם אנחנו ההורים מתרוצצים היום, אנחנו נדרשים להביא מאכל, לנבור בארכיון אחר תמונות ילדות נשכחות, להכין אלבום משפחתי. בקיצור – אנחנו עובדים קשה כדי להראות לגננת ולילד שאנחנו מההורים שמשקיעים ביום המשפחה כי השקעה ביום המשפחה משמעה (האמנם?) השקעה במשפחה. בין לבין אנחנו נאלצים להתנצל בעבודה שצריכים לצאת מוקדם, שצריכים להיעדר או לבטל דברים שקבענו כי החגיגות של כל הילדים נופלות בכל שנה באורח פלא על אותה משבצת זמן. היכן הנתינה? היכן הדיבור והעשיה אחד למען האחר? היכן החינוך להוקרת התודה, הלמידה שדברים אינם קורים מאליהם ושמישהו מאוד דואג לנו, חושב עלינו ועושה למעננו? לא לשם ההילה והכותרת של הורה השנה חשובים ערכים אלו. אלא לשם הקניית ערכים בסיסיים לילד. רגע לפני שהולכים לטיפול משפחתי ילד שלומד להוקיר תודה הוא ילד הרבה יותר מאושר. הוא ילד שלומד שהוא ראוי להשקעה לדאגה ולאהבה שמקבל מהוריו ושכל אלו אינם מובנים מאליהם. דרך החינוך לנתינה לומד הילד להעריך דברים ולא לקבלם כמובן מאליו, הוא לומד על נתינה ללא תמורה, הוא לומד על העולם מי נותן למי ועל מה. הוא לומד להבחין ביחודיות שבין מערכות היחסים השונות בחייו. כשחוגגים ומעריכים את כל מה שקיבלנו אנחנו לומדים לברך על כל הדברים הטובים בחיינו, על שיש מי שעושה עבורינו. ואנחנו לומדים כי משתלם לתת. שנתינה היא חלק מאהבה.

כמה פעמים אנחנו אומרים לילדינו שהם כפויי טובה? חוזרים מיום כיף, מהלונה- פארק, אכלנו גלידה וקנינו מתנות ובסופו של היום, שניה אחרי שאמרנו בלבנו "היום יצאתי אב השנה", מתחילים הקיטורים מהמושב האחורי, התלונות והכעס- שחוזרים הביתה ולא נוסעים לעוד מקום, שלא קנינו מנה שלישית של גלידה, שמחר צריך ללכת לגן. לא משנה על מה. ואז אנחנו כועסים. אנחנו מאוכזבים שהם לא יודעים להעריך, שהם כפויי טובה, שהם לא רואים את הטוב. בכדי שכל אלו יקרו, צריך ללמד, לדבר על זה, להכניס את זה לסדר היום והעיקר- לשמש לילדים דוגמה. גם אנחנו, כשאנחנו חוזרים מחופשה, ברגע שנכנסים למכונית בדרך חזרה, נופלת עלינו מלנכוליה קלה שמחר הולכים לעבודה. אנחנו למדנו להשאיר את התחושה המתסכלת בפנים והם מביעים בדיוק את אותה אכזבה. אותו קושי להפרד מהחופש. אם נתווך לילדים את הדיבור הפנימי שמסוגל להכיל את קשיי הפרידה מהטוב יחד עם החזקת השמחה ממה שהיה והציפייה לפעם הבאה, יהיה להם קל יותר. אבל כל התהליך הזה לא יקרה בגלל שעשינו זאת פעם בשנה, ביום המשפחה. לא זה ערכו של היום הזה.

שנית, למה צריך לחכות ליום האם או ליום המשפחה כדי שילדים יקחו חלק במטלות הבית? הרי נתינה בחזרה יוצרת תחושת שייכות וכל כך מרבים לדבר על הצורך לחזק את הקשר המשפחתי, את תחושת ביחד והמשמעות של ערכי המשפחה בקרב מתבגרים. מתבגר שמגיל צעיר רגיל לקחת חלק במטלות הבית, להעניק לאחרים במשפחתו, שיודע שכמו שהוא תלוי בבני משפחתו הם תלויים בו בדיוק כפי שעליו לדעת שאם יזדקק לעזרה בני משפחתו יעמדו לצידו והוא לצידם. אם היינו מקפידים כל השנה לייצר חלוקת עבודה מותאמת גיל, מותאמת לסדר היום של הבית (ילד בן חמש יכול להיות אחראי על איסוף הבגדים אחרי מקלחות לסל הכביסה ועד איסוף בקבוקי פסטיק ריקים לסל המחזור), ערך הנתינה והוקרת תודה היו מתחילים להטמע. אם כך, אולי גם זו לא משמעותו של יום המשפחה המודרני.

האומנם פיזוזים של אם עם בתה בגן להוראת המנגנת במשך עשרים דקות היא זו שתחזק את הקשר? היא זו שתעשה תיקון באורח החיים העמוס וחסר השפיות שלנו? האם יום המשפחה שפשוט לוקח את הצורך השגרתי שלנו לעשות כמה דברים במקביל – ושם אותו במבחן האקסטרים ובודק את יכולתינו להופיע בו זמנית בכל המסגרות החינוכיות של ילדינו הוא הסוד לחיזוק ערכי המשפחה? כנראה שלא. יום המשפחה לא יוכל לתקן את טירוף החיים של החברה הישראלית. אבל כשם שיום כיפור לא יהפוך פושע לצדיק, גם יום המשפחה לא ישנה את אורח חיינו אבל הוא אולי הוא הזדמנות עבורינו לעשות חשבון נפש. האם חיינו הם החיים שהיינו רוצים? מה מתוך הטירוף הוא אילוץ והיכן יש לנו בחירה? מהם הערכים המשפחתיים שהיינו רוצים להנחיל לילדינו ומה אנחנו עושים באופן פעיל במהלך החיים כדי להנחילם באמת? כיצד אנחנו רוצים לראות את מערכות היחסים בתוך המשפחה שלנו והאם הן אכן נראות כך? ואם לא- האם אנחנו עושים מספיק כדי לתקן זאת?

חפשו את המשמעות היחודית שלכם ליום הזה. ראו אותו כהזדמנות אמיתית לעשות משהו עבור הדבר החשוב באמת. המשפחה. מצאו מהו הדבר שישמח את בני המשפחה. המציאו מסורות חדשות ודבקו בהן מדי שנה. יצרו טקס, מאכלים יחודים ליום הזה, שגרה אחרת. שוחחו על כך ביניכם ואחר כך עם הילדים. להם בטוח יהיו רעיונות מהי משמעותו של היום המשפחה שלכם? מה הם היו רוצים לעשות ביום זה וכיצד לציין אותו.

אם בכל זאת אתם מחפשים רעיונות, הנה כמה רעיונות, אולי אחד מהם יהיה זה שמתאים לכם:

יום הפוך- אם הילדים מספיק גדולים, אפשרו להם יום הפוך- הם ההורים ואתם הילדים. יכול להיות מצחיק, מהנה ובטח נותן פרספקטיבה...

ארוחה- הכינו יחד תפריט, לכו יחדיו לקניות, בשלו יחד, ערכו יחד את השולחן באופן מיוחד ואכלו את המאכלים שכל אחד הכי אוהב.

עם הארוחה או בלעדיה- פתחו מסורת של סיפורי משפחה מצחיקים. כתבו את הסיפורים תעדו אותם, ומדי שנה חזרו אל המחברת בכדי לקרוא מחדש את הסיפורים המצחיקים.

צלמו תמונות משפחה מיוחדות- עם תלבושות או נושא וערכו כל שנה אלבום משפחתי של יום המשפחה. השתמשו בביום התמונות ככלי לספר את סיפור המשפחה, לחזק קשרים רופפים יותר, אפשר לעשות זאת תוך משחק חידות (למי התחפשתי, איזה סיפור התמונה הזו מזכירה וכו')

תהנו!