טיפול באוטיזם: האוטיסט כממציא והטיפול הפסיכואנליטי

בתקופתינו, הולכים ומתרבים המקרים בהם ילדים מאובחנים כממוקמים על מה שקרוי ״הספקטרום האוטיסטי.״ האבחנה, שלעיתים קרובות מגיעה בסיומה של דרך מתישה, עלולה היא עצמה להחוות על ידי ההורים כמכה קשה. בהתנהגותו, באבחנה שקיבל ממי שמוחזק בר סמכא, הילד מציב בעיה בפני הוריו ומשפחתו. כיצד מתמודדים עם הקושי הממשי שמציב האוטיסט בפני הסובבים אותו? בד בבד עם ריבוי ה״זוכים״ באבחנה, ישנו ריבוי של שיטות טיפול מוצעות. ביניהן זוכה לפופולריות רבה השיטה ההתנהגותית, הזוקפת לזכותה הצלחות מוכחות, ושיש משפחות רבות שנעזרו בה.

ישנה גם אלטרנטיבה; אלטרנטיבה אותה מציעה הפסיכואנליזה. אלטרנטיבה המתייחסת להתנהגותו החריגה והמטרידה לכאורה של האוטיסט לא כתופעה שיש להכחיד באמצעות שיטות אימון שתטענה בו התנהגות ״מותאמת,״ שתהפוכנה אותו לרובוט של נורמטיביות, אלא כביטוי של סובייקטיביות: לעיתים אות מצוקה, לעיתים אופן סיפוק, לעיתים אמצאה ייחודית שהיא דרך לטפל בחרדה או סוג סבל אחר. מה שנראה בעיננו כמחלה או שיגעון, לימד כבר פרויד, עשוי להיות דווקא נסיון ספונטני של הסובייקט לייצר עבור עצמו ריפוי. ביטוי שיש בו הזמנה, גם אם לכאורה אינו מותנה לאחר. הזמנה לקרוא בו, ככל שהוא ניתן לקריאה. הזמנה להיות לו לפרטנר.

הפסיכואנליטיקאי הפוגש באוטיסט, גם אם הוא רך ביותר בשנים, יתמקם בראש ובראשונה כמי שמוכן להסכית למה שממציא האוטיסט: מוזר, חזרתי, חסר פשר וסיבה, מטריד ככל שידמה. להסכית לאמצאה ולתת לה מקום של כבוד כיצירה סובייקטיבית שבאה לענות על מצוקה כלשהי, לשאת כאב, ובמשך הזמן – להתמיר כאב זה, ולההיפך בעצמו לאדם פעיל, אחראי למעשיו ומסוגל כאחרים להרוויח למחייתו. זה בעזרת יצירה זו, שלעיתים לובשת צורה של אובייקט שיש המכנים אותו ״אובייקט אוטיסטי״ - קלטות וידיאו שיצאו משימוש, מקלטי טלויזיה מקולקלים, חוטי חשמל, פקקים, כוסות קפה ועוד ועוד - שימצא הילד האוטיסט את מקומו בחברה האנושית, בקשר החברתי. בעזרתה יהיה מסוגל להרגע מאי השקט והחרדה התוקפים אותו לעיתים קרובות כל כך ושביטוייהם גורמים אי נחת וסבל גם למשפחתו. עימה יהיה מסוגל לגשת לאחר. בעזרתה, יוכל לעיתים לייצר לעצמו אופן לחיות חיים עצמאיים ואף להתפרנס.

ידועים מקרים בהם האמצאה האוטיסטית נמצאה כה שימושית או כה מספקת עבור סביבתו של האוטיסט עד כי הפך מפורסם. כאלו הם, למשל, המקרים של טמפל גרנדין, האוטיסטית שהפכה מומחית לווטרינריה והמציאה מתקנים נוחים לפרות, של הצייר המחונן סטיבן ווילטשיירת המסוגל לתרגם מבט על עיר ממעוף המסוק לרישום מדוייק שלה עד פרטי פרטים של חלונות בתיה, או של האמנית דונה ויליאמס. אלו הם גם מקרים בהם הסובייקט האוטיסט התעקש על אמצאתו הייחודית, ו/או פגש בדרכו את מי שהיה נכון לתת לאמצאה זו מקום.

גם במקרים נוספים, אנונימיים יותר או פחות, סובייקטים העשויים להיות ממוקמים ״על הספקטרום האוטיסטי״ הם הממציאים הגדולים והקטנים בתרבות. ובתרבות בת-זמננו, המתאפיינת היא עצמה באופני סיפוק בודדים, אוטיסטיים משהו - מול המחשב, הטלוויזיה, האייפון, האינטרנט - ממציאים אלה נחוצים כשם שהם נפוצים.

הפסיכואנליזה יכולה להציע לאוטיסט מקום כסובייקט, לא כגוף מתפרע העובר אילוף. היא יכולה להציע לסובייקט האוטיסט פרטנר לאמצאתו הייחודית: פרטנר שילווה את פיתוחיה וגורלותיה של אמצאה זו; שיתמוך בניסיונותיו של הסובייקט לאורך הזמן לשכללה כך שתשמש לו אמצעי ארגעה ואופן לקיום חיים בקשר חברתי. וככל שאי השקט הדחפי ממנו סובל הסובייקט האוטיסט יקלט באמצאה זו וכך יפחת, יתאפשר יותר מקום בחייו לכח החיים, אתו כח שהפסיכואנליזה מכנה תשוקה או ״איווי.״ ואם כך עבורו, הרי שכך גם עבור הסובבים אותו, שבתחילת הדרך לעיתים נדמה להם שחייהם עצמם נדרסו והופקעו מהם. כיוונו של הריפוי האנליטי הוא כוון החיים הסובייקטיביים והאיווי. ולא כל שכן במקרים של אוטיזם.