האם לפעמים, הורה הוא רק הורה ?

מי אלו המחפשים את התשובה המורכבת והסבוכה להשפעת האופי וההתנהלות ההורית על התפתחות ה 'אני'? כמה ספרים כבר נכתבו? כמה שעות שיחה וטיפולים כבר נערכו? כמה תרגילים כבר נוסו בנוגע לחומרי יסוד אלו?

הכותרת שאולה מאמירתו המפורסמת של זיגמונד פרויד לגבי הסיגר. מאמר זה מכוון לדרך התבוננות נוספת על השפעות ארוכות הטווח שבין התנהלות הורית להתפתחות נפשית ועל הקשר שבין אלו לתפיסה העצמית בבגרות. כנראה שאין סוף לרב גוניות של השפעות ההורים על הנפש הרכה בתחילת החיים ועל האבולוציה האישית.

המאמר ייתן הצצה כזבוב על הקיר, לפגישה ראשונה מתוך רצף פגישות קבוצתיות שבועיות, בהן ערכתי תרגיל חוויתי הנוגע לכותרת המאמר. בסוף כל תרגיל נערכה שיחת שיתוף לבדוק איך החוויות שעלו נגעו באחרים. מספר פעמים הובעו הזדהויות ומספר פעמים נשמעו התנגדויות לנאמר. אחת מטרות בטיפול קבוצתי ו/או הפרטני הינה 'לחרוש את הקרקע בכדי לאפשר צמיחה'. חלק מהמתנות שהתרגיל שיתואר נתן למתנסים בו נתגלו מיד, וחלק נוסף מהתמורה המרגשת לעשייה, הגיע לאחר שבוע או מספר שבועות בפגישות ההמשך. עם כל זאת, אין מאמר זה מתיימר לתת הוראות הפעלה לטיפול בבעיות שהמטופל נושא כתוצאה מהורות שאינה 'טובה דיה' (Winnicott, 1973) אלא לשקף מספר דוגמאות ולהזכיר לכולנו שהערכה עצמית המתפתחת לאור התנהלות הורית וסביבתית 'מקטינה' ו/או פוגעת, הינה ברת תיקון או לפחות שיפור משמעותי. קבוצה טיפולית זו התכנסה פעם בשבוע למשך שלושה חודשים וכללה בעלי קשים ואתגרים שונים.



מהלך הפגישה
חברי הקבוצה כבר מכירים אחד את השני כחודש וחצי ולאחר חימום פיזי קצר שכיוון לביטוי של 'איך אני מרגיש עכשיו?' במילים ובתנועה, פתחתי והסברתי את עיקרי התרגיל המוצע לפגישותינו הקרובות. בתרגיל זה אזמין כל אחד מחברי הקבוצה לעמוד בתורו מאחורי כיסאו שלו/ה ולהכנס לתפקיד ההורה בן המין השני של עצמו. את 'ההורה' שיגיע אראיין בהקשר של המטופל החבר בקבוצה ואעזר בחברי הקבוצה האחרים שישאלו גם הם את 'ההורה' שהגיע לגבי ההווה והעבר של בנם/ביתם.
מנחה: "מי רוצה להתחיל?"

התחלת עבודה
ה' (בן 35) נבחר להתחיל. נתבקש לעבור אל מאחורי כיסאו ולציין את שם אימו.
מנחה: "שלום לך נ' אמא של ה'. מה שלומך?"
ה' בתור נ': "שלום. בסדר".
מנחה: "תודה לך שהסכמת להגיע בהתראה קצרה שכזו, מה מעשייך כיום?"
נ': "אני כבר מתה המון שנים. מאז ש ה' היה בן 13"
מנחה: "אני מבין, איפה חיית? מה היה עיסוקך?"
נ' סיפרה בקיצור את קורות חייה בגוף ראשון. סיפרה ש"רוב חיי עיסוקי היה... , וגם אני מאוד רציתי לעלות לישראל אך זה לא קרה, אלא על ידי ה' מספר שנים לאחר מותי".
מנחה: "תודה על המידע. האם תוכלי לספר לנו על ה'? איזה ילד הוא היה?"
נ' סיפרה על הילד המופנם והבישן ועל "כמה שקל היה לאהוב אותו". סיפרה על מקרה מבית הוריה היא, שבו ה' נשאר רעב כי פשוט "התבייש לאכול עד שאני חזרתי".
לאחר עוד מספר שאלות סיפרה נ' שהיא נורא מצטערת שלא יכלה להמשיך לגונן על ה' הבישן כי נפטרה ממחלה שהיום הינה ברת טיפול.
חברי הקבוצה שאלו שאלות, נ' ענתה ולאחר מכן שאלתי האם רוצה למסור דבר מה לבנה שיחזור לכאן בקרוב?
נ': "כן, תמסרו לו שאני אוהבת אותו, מצטערת שלא יכולתי לשמור עליו עד שיגיע לבגרות בחייו, אך שומרת עליו כאן מלמעלה".
באמירה זו נפרדנו לשלום.
סיפרתי ל ה' מה מסרה אימו והבטחתי שעוד נחזור אליו.
בשלב זה הדיון נפתח לקבוצה כולה על ידי השאלה: "היכן הסיפור נגע בכם?"

שיחת שיתוף
א' התחילה: "חבל שההורים שלי לא נפטרו כשהייתי בן 13, אולי אז הייתי ניצלת משנים של התעללות נפשית ופיזית. אולי בכלל לא הייתי יושבת כאן עכשיו אתכם, כי החיים שלי היו דבש".
ב' המשיך: "אצלי אמא כל כך הגנה עלי, שיצאתי לחיים בלי לדעת איך להתנהל בעצמי. כל דבר הכי קטן אני מטלפן להורים כדי שחס וחלילה לא אעשה טעות... אמא שלי פשוט אובססיבית ורק חסר לי שלא אתייעץ איתה עד היום ואני כבר בן 26".
חזרנו ל ה' שאמר שמאוד מתגעגע לאמא, לחום ולביטחון שהיה מקבל ממנה ושהתרגיל הכאיב לו. ה' הוסיף לאור התגובות של האחרים: "עכשיו אני מבין איזה בר מזל הייתי עם אמא שכזו. אולי כדאי שאתרכז במה שכן קיבלתי ממנה במקום לבכות על מר גורלי ועל כך שנפרדנו מוקדם מידי..".

מטופלת שניה
ב' (בת 50) נעמדה מאחורי כיסאה בתור אביה.
מנחה: "שלום אדוני, ברוך הבא, ספר לנו בבקשה קצת על עצמך".
ב' בתור אביה: "שמי כ'. נפטרתי לפני 25 שנים באירופה, שם חייתי כל חיי ועבדתי כנהג מוביל סחורה מהכפר לעיר".
מנחה: "איך היו היחסים שלך עם ב' בילדותה?"
כ': "אני הייתי הרבה בדרכים והיא גדלה לה בנחת בדרך כלל. היא בטח תאשים אותי שהרבצתי לה אך שתדעו שבאמצע השבוע לא הייתי חוזר הביתה תמיד, כך שזה לא קרה המון פעמים".
מנחה: "מה דחף אותך להרביץ לה?"
כ': "לא יודע. אם היא הייתה מרגיזה אותי.. אז הייתי מרביץ. אתה יודע איך זה ילדה קטנה.. לא היתה לי יותר מידי סבלנות. איך היא תלמד מה נכון ומה לא?"
מנחה: "עד איזה גיל זה המשיך?"
כ': "עד שיום אחד היא ברחה מהבית ולא חזרה בלילה. יצאתי לחפש אותה וגייסתי את כל השכונה. זה לא כמו היום.. אז לא היו פלאפונים ולא היה דבר כזה להעלם. אני חושב שהיא הייתה בת 10-11 בערך.. ונורא נבהלתי".
מנחה: (פונה אל הקבוצה) "מי רוצה לשאול את כ' שאלה?"
חברת קבוצה ע': "שלום כ'. רציתי לשאול האם חוץ מלהרביץ ידעת גם לחבק?"
כ': "כן, היו גם חיבוקים. זוכר שעבדתי כמו חמור לפרנס ודווקא היינו משפחה די טובה".
ע': "אתה בכלל אהבת אותה?"
כ': "ברור שאהבתי אותה".
ע': "אז למה הרבצת?"
כ': "קצת מכות לחינוך זה מיישר את הראש והשטויות של ילדים. אבא שלי היה מכה אותי על כל דבר וזה לימד אותי מה נכון ומה לא...כך ידעתי שמחנכים ילדים".
מנחה: "ואיך התפתחו היחסים בגיל מאוחר יותר?"
כ': "בערך שנתיים מאוחר יותר כאשר ב' הייתה בת 12, התגרשתי מאשתי. ואז היא לקחה את ב' ואחיה ועלתה לארץ. מאז הקשר היה רופף מאוד".
מנחה: "תרצה למסור משהו לביתך שנמצאת כאן איתנו בקבוצה?"
כ': "כן. אולי הייתי קצת חמום מוח אך ככה גידלו אותי וחשבתי שככה נכון. היום הייתי בוודאי מצטער שלא ראיתי איך ב' גדלה והתפתחה. תמסרו לה שלא ידעתי אולי איך להראות....אך ממש אהבתי אותה".
בזאת סיימנו את הראיון וביקשתי מ ב' לשבת ולנוח קצת עד שנחזור אליה.

שיחת שיתוף
את חברי הקבוצה שאלתי: "מה התעורר אצלם לנוכח הדברים?"
מספר חברים שיתפו. אחד מהשיתופים היה של פ' (בת 33) שאמרה:
פ': "אבא שלי עבד בחו"ל רוב הילדות שלי. גם כשהגיע הביתה לא ממש התעניין בי. היום הוא גר בפרברי העיר ועובד באיזו עבודה עלובה לפרנס עצמו וכל מה שעשה חוזר אליו בבומרנג. אני בקושי בקשר איתו. לא רוצה שיפגוש את הנכדים (ילדיי), כי זו לא דמות שרוצה להכניס להם כדוגמה לחיים. אז לילדים שלי יש דוגמה טובה מהמשפחה של בעלי והוא (אבי)....שישלם על ההתעלמות ממני. הוא נכה רגשית ואין לי שום רצון לפגוש אותו".
י' (חברת קבוצה בת 44): "נשמע שאת עדין כועסת עליו, לא הגיע הזמן לעשות שלום?"
פ': סיפרה על הפגישות האחרונות שהיו לה עם אביה ועל כך שהתיאשה ממנו.
לאחר עוד מספר שיתופים התערבתי.
מנחה: "אנחנו רואים שיש כאן כמה וכמה חברי קבוצה שכועסים על ההורים שלהם. על מה שעשו ועל מה שלא עשו. כעסים על קור, על אגרסיביות, על עודף שליטה וחנק או מאידך התעלמות וחוסר אכפתיות. המון טענות כלפי הורים שלא היו טובים מספיק בשבילנו, שלא הבינו אותנו או לא ניסו להבין בכלל. עם העובדות והחוויות אין מה להתווכח, אך האם אפשר להסתכל על כך במשקפיים אחרים, במשקפיים חדשים?"
ד' (בן 41): "אני יודע למה אתה מתכוון. כבר שמעתי את זה בטיפולים שהייתי בהם בעבר לגבי ההורים שלי - 'זה כנראה הכי טוב שהם יכלו להעניק, אחרת היו פועלים יותר טוב'. איך זה אמור לעזור לי? איך זה מקל על חווית הכלומניק שאני מרגיש כבר שנים? מה יכול להתפתח מילד שמתיחסים אליו זה כאל 'אפס' שכל מה שהוא עושה זה טיפשי או לא נכון ולא טוב?"
ד' (בת 30): "הכי טוב של ההורים שלי זה היה לצעוק עלי ולהעליב אותי. לא קונה את זה. הם יכלו אחרת. הם יכלו לתמוך בי. ראיתי הורים אחרים, של חברות בילדות... תמיד העדפתי ללכת לבתים של אחרים. ראיתי מה זו תמיכה. הביטחון העצמי שלי לא התרסק לחלוטין רק בזכות אמא של חברה שלי בילדות. היא זו שהאמינה בי, אחרת לא הייתי מגיעה לשום מקום".
י' (בת 38): "לך היתה אמא של חברה כדמות תומכת. אצלי זה היה שכן פסיכותרפיסט שלקח אותי תחת חסותו כשהייתי בצבא. אני דווקא כן מתחברת לאמירה של 'ההורים עשו את הכי טוב שידעו'. אצל חלקנו הם עשו עבודה שבין נוראה לאיומה...חחח...(צחוק משולב במבוכה) ואפשר להאשים אותם עד מאה ועשרים, אך זה לא עוזר. מה שעזר לי היתה ההכוונה של אותו מטפל. לאט לאט פירקנו כל סיטואציה פוגענית ומעליבה שעברתי והסתכלנו עליה מזוית אחרת, מזוית חדשה. עם הזמן הבנתי למה הוא מתכוון. זה לא עשה לי לאהוב את ההורים, אך כבר מזמן שלא כועסת עליהם ובעיקר מעריכה את עצמי... בעצמי!".
היו עוד מספר תגובות, חלקן יותר וחלקן פחות מקבלות את דבריה של י'. בפגישות הבאות עלו מספר סיפורים נוספים ועבדנו על הסתכלות ופירוש מחדש של אירועים שקרו בעבר. עם הזמן והפגישות הטיפוליות שנערכו, שמענו וראינו יותר ויותר פעמים ניצנים של הבנת המקום של ההורים והתרחבות של קבלה עצמית חיובית יותר.

סיכום:

השילוב בין טיפול קוגניטיבי לפסיכודרמה מוביל את המטופל/ת למחוזות חדשים בפגישות פרטניות ו/או קבוצתיות. הכניסה לתפקיד 'האחר' מאפשרת הרחבת המבט ומכאן הרחבת העצמי. הכניסה לתפקיד מעוררת חוויה ישנה עם תחושה עכשוית שתהווה בסיס להתפתחות הבנה בוגרת ומעובדת יותר. כניסה לתפקיד אחר מובילה לעבודה רגשית לא פשוטה, אך כך מתאפשר למטופל להסתכל על עצמו מתוך נקודת מבטו של העומד מולו. בזכות תרגול זה והניתוח מושכל שמתבצע לאחר מכן, מגיע המטופל לחוויה טיפולית מלמדת המאפשרת ריפוי. חוויה זו והרחבת יכולות הכניסה לתפקידים, טוען מורנו (אבי הפסיכודרמה), היא זו המאפשרת טרנספורמציה, ריפוי רחב ופיתוח של היצירתיות החשובה כל כך לחיים מלאים (1985 Moreno,).

האם לפעמים הורה הוא רק הורה? עד כמה קשה לתקן את התפיסה והערכה העצמית בבגרותנו, בעיקר אם ינקנו מרה וראינו מראה שחורה בתחילת דרכנו. שינוי ותהפוכות בהערכה העצמית ותפיסת הסביבה אורכות זמן ונבנות צעד אחר צעד. העבודה אינה פשוטה, אך מתגמלת מאוד למצליחים לעמוד בה. הדרכת הורים


תודה על הקריאה ובהצלחה בעבודת החיים.

טל קנב
מטפל קוגניטיבי בשילוב פסיכודרמה.

הכותב הוא דוקטורנט לפסיכולוגיה, מטפל פרטני בקליניקה פרטית בתל אביב
ומטפל קבוצתי בשירות הפסיכיאטרי של בית החולים איכילוב.

ביבליוגרפיה

Moreno, J.L. (1985). Psychodrama, Volume 1. New-York: Beacon House (Original work published at 1946).
Winnicott, D. W. (1973). The Child, the Family, and the Outside World. UK: Middlesex.