האמת על הפנטזיה

"הפנטזיות לקחו ממני את עצמי. לקחו ממני את ההווה. ההווה האפרורי נדחק הצידה, והפנטזיות תפסו את מקומו. הפנטזיות השתנו בהתאם לנסיבות – לא משנה מה היה תכנן, מושאי הפנטזיה לא היו הדבר עצמו – הפנטזיה הייתה הדבר!"

דברים אלו נכתבו על ידי טלי, במהלך טיפול בו התוודעה למשקלן העצום של הפנטזיות בחייה.

ממשיכה טלי: "מול המציאות המאתגרת – נשאבתי למתיקות של הפנטזיות, להבטחות שלהן לאושר ולביטחון, לחיים עשירים, עתירי ריגושים ומשמעות.

היום אני מבינה שהפנטזיות היו יצורים טפיליים שהתלבשו לי על הנפש, המוח וההוויה שלי. ושם – תוך מראית עין של ליטוף, כשהן מתעופפות סביבי, מחופשת לפיות – הן כרסמו באכזריות את הווה, מתיישבות על ערוצי החמצן שלי, ומותירות אותי מרוקנת".

אצל טלי, כמו אצל רבים אחרים, תפקדה הפנטזיה כסמים. כמו בכל התמכרות לחומרים ולהתנהגויות – בה יש התמוססות לתוך סוג של עונג, לפחות בתחילת הקריירה ההתמכרותית – ובה לפרק זמן ה – well being טוב יותר, ולעיתים אופורי – כך הפנטזיות ממלאות את אותו התפקיד.

וכמו בכל התמכרות – הן גזלניות אדירות של זמן, וכשחוזרים מהן למציאות – יש נפילה במצב הרוח, בתפיסת המציאות , ובדרך בה חווים את החיים.

הפנטזיות מציגות אלטרנטיבה מדומה לחיים. אנשים שהפנטזיה מהווה אורח קבוע בהווייתם, בדרך כלל אינם שבעי רצון מחייהם. הם מתקשים להתמודד עם האתגרים שהחיים מציבים בפניהם, מתקשים להכיל את קשייהם, פחדיהם, וחיים עם תחושה קבועה המלווה אותם, של חוסר שביעות רצון.

הם גם לא מאמינים ששינוי אפשרי. ואחד המפלטים האוטומטיים אליו הם פונים, הינו הפנטזיה, אשר מאפשרת סוג של הקלה, לפרק הזמן בו היא נמשכת. עד שהמציאות שוב מתדפקת על הדלת, מכוערת מתמיד... כשהיא מהווה מצע לפנטזיה הבאה, וכן הלאה.

האמת, טלי לא העלתה על דעתה שהפנטזיות כמוהן כחומר שניתן לצרוך – שהרי לא צריך להשיג אותן, לאכול, לעשן, או 'להתנהג' אותן.

הפנטזיות שם, מיוצרות באופן אוטומטי, כמנגנון משומן שתפקידו לסוכך, לטשטש, ולנתק את האדם מעצמו ומחייו.

לעיתים קרובות, אנשים אשר מכלים עתותיהם בפנטזיה – אינם ערים לכך. ואז בסופו של יום הם תמהים איך חלפו היום, החודש, השנים – מבלי שעמדו במטלותיהם.

הפנטזיה נוטה להוביל למקומות גרנדיוזיים, בלתי אפשריים בעליל. אך לעיתים היא מסתתרת מאחורי רצונות וצרכים 'נכונים'. למשל – הפנטזיה להיות אדם מושלם, הורה מושלם, להיות תמיד בנתינה. כל אלה, במסווה של רצון טוב והתפתחות – מותירים את האדם בלתי מחובר ליכולותיו האמיתיות, כשהוא נושא עמו תחושה קבועה של חוסר סיפוק והלקאה עצמית.

במאמר מוסגר נאמר – יש לעשות הבחנה בין פנטזיה לחזון. לעיתים קרובות קשה להבדיל ביניהם. בעוד החזון – גם אם הוא מרקיע שחקים – מהווה את התשתית ממנה בוקעים רעיונות, התכוונות מטרות ועשייה – מותירה הפנטזיה את האדם מתבוסס בפסיביות שלו, כשהיא מייצרת תילי תילים של אשליות, אשר מתנפצות מול המציאות, כל פעם מחדש.

"היום אני מבינה בכאב, שריציתי שנים ארוכות בשבי הפנטזיות שלי. היום, תודעה לאל – אני לא שם. גם כשאני חשה במעלה גרוני את חמיצותה של הריקנות, או את מרירותו של הרגע – אני מוכנה להיות שם איתם – נזהרת מהמלכודת המתוקה שהפנטזיה ממהרת להציע לי".

התמורה שאני מקבלת בל תשוער: אני עושה החלטות ובחירות מדויקות יותר, אני מרגישה את עצמי חיה, חיונית, ונכונה לחיים כפי שהם – על מתנותיהם ועל אתגריהם.