בריונות ברשת

קרוב לשלושים וחמש שנים חלפו ועדיין תחושה עמוקה של בושה ואשמה מלווה אותי כשאני נזכר במה שעשינו לאיתן.

איתן הצטרף אלינו לכיתה ב', אנחנו כבר היינו קבוצה מגובשת, כזאת שהכירה עוד בפעוטון, ואז איתן הגיע, והוא היה שמן. זה היה יותר ממספיק בכדי להתחיל את מסכת ההתעללות בו. דברים רבים עשינו לו, הרבה הרבה מעבר לקריאה כיתתית קצבית של "שמן דובן בלע סבון". גילינו יצירתיות מופלא במציאת דרכים לפגוע בו, ולמרות שלא הכינו אותו ברצינות אפילו פעם אחת, הפך איתן ל'ילד הכאפות' של כל בית הספר. בהתחלה זה היה כיף גדול, כל הכיתה הצטרפה לחגיגה, ההצטרפות לקולקטיב שמתמקד בשעיר לעזאזל נעם בעיקר לחלשים שסוף סוף תשומת הלב ירדה מהם ולשם שינוי היו בצד החזק, זה שפוגע באחר.

אט אט, ככל שנקפו החודשים, ראינו את איתן הולך ומתפרק אל מול עינינו, זה כבר הפסיק להיות 'כיף'. התחושה בלב הפכה לקשה, כבר לא יכולנו להסתכל לו בעיניים, כי כשהבטנו בו ראינו את השתקפות של המעשים שלנו. את הצביטה בלב הרגשנו כולנו כשהוריו של איתן החליטו לעזוב את הישוב כתוצאה ממצבו החברתי של איתן. כשהמנהל הודיע על כך, אף אחד לא צהל משמחה, להפך, כל אחד התכנס במחשבותיו והרגיש את נטל האשמה.







כן, למרות שעברו שלושים וחמשה ימי כיפור, נטל האשמה לא הוקל והבושה עדיין צורבת בנשמה כשאני נזכר באיתן.

לילדים של היום יש פי מאה יותר כוח ממה שהיה לנו בזמנו, המצלמה מתקתקת בלי סוף, התמונות מתעופפות מאחד לשני בתוך שניות והיד קלה על המקלדת. אני לא רוצה לדמיין מה היה מצבו של איתן אילו הכוח הזה היה בידנו. עוצמה אדירה עם קרוב לאפס שיקול דעת.

ארבעה אלמנטים מרכזיים שינה האינטרנט: מהירות העברת המידע, חוסר היכולת למחוק את המידע, ניתוק בין פעולה לתוצאה והאנונימית. על מהירות העברת המידע וחוסר היכולת למחוק אותה מרשת האינטרנט אין מה להכביר מילים, כל שטות שעשית כל צילום לא מחמיא ירדפו אותך עד 120 ובכל מקום. אם בעבר היית קורבן במרחב בית הספר, עכשיו לא המרחב ולא הזמן יספקו לך מסתור (על זה איינשטיין לא חשב...), אתה גם לא תמיד תדע מי פגע בך כיוון שהפוגע יכול להתחבא מאחורי אנונימיות שמציעה הרשת.

אבל השינוי המשמעותי ביותר שבעזרתו משגשגת הבריונות ברשת נובע מהניתוק בין הפעולה הבריונית לבין התוצאה שלה. אם נחזור לאיתן, כשהבטנו בו מזיל דמעות כתוצאה ממה שעשינו לו זה הדהד לנו בנפש ולבסוף חדר מבעד מעטה האטימות ופגע בנו ישר בלב. אבל כיום כשמדובר ב'שגר ושכח' הכל מרחוק בלי לראות את העיניים של מי שפגעת בו, אין הדהוד בנפש, אין פידבק ולכן גם אין שינוי, להיפך יש ירידה ברמת הגירוי ולכן בפעם הבאה הפגיעה באחר תהיה יותר קשה.

אז מה זאת בעצם בריונות ברשת, ועד כמה היא נפוצה?

על פי 'איגוד האינטרנט הישראלי' "בריונות ברשת היא התנהגות פוגענית, שמבצעיה משתמשים באמצעים טכנולוגיים כמו האינטרנט או הטלפון הנייד על מנת להשמיץ, להטריד, להביך, להפחיד או לתקוף מישהו". סקר שערכה חברת 'בזק' בתחילת שנת 2019, מצא ש- 3 מתוך 4 מבני הנוער (12-19) חוו בריונות ברשת.

שינויים חריגים בהתנהגות ודפוס החיים של הילד במרחב הפיזי- אי הליכה לחוג שאהב, הפסקת מפגש עם החברים – או הווירטואלי - גלישה מרובה או הימנעות מגלישה ומשחקי רשת – יכולים להוות סימני מצוקה לבריונות רשת, שאם לא יטופלו יכולים להתפתח לדיכאון, חרדה ואף לאובדנות, בדומה למקרה הטראגי של דוד-אל מזרחי ממישור אדומים.

הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, פרסמה בשלהי 2015 מחקר שמצביע על כך שקורבנות לאלימות ברשת נוטים לעיתים רחוקות לדווח על כך למבוגר בשל תחושת מבוכה וחוסר אמון ביכולת המבוגרים להאמין ולעזור להם.
אז אם אתם רוצים להיות הורים שבילדים שלהם יפנו אליהם באם יחווה בריונות רשת, תשתלו להכיר את הטכנולוגיה, לשוחח באופן פתוח על נושאים מגוונים והכי תשתדלו לא להטיל עליהם באופן אוטומטי את האשמה כשקרה משהו. זה דורש מאמץ ותרגול אבל שווה את זה.

ואולי הילד שלי הוא בכלל הבריון?

בריונות נוצרת ממצוקה וחולשה לא מעוצמה, לעיתים קרובות בריון הרשת היה בעצמו קורבן לאלימות פיזית או ברשת וההתנהגות שלו היא סוג של נקמה או 'הזדהות עם התוקפן'. כך שלרוב הבריון חווה מצוקה בעצמו ולכן אותם כללי המצוקה חלים גם עליו.