מי שאוכל לבד מת לבד - מבט על ימי הקורונה

מבט על ימי הקורונה, להיות לבד בחולי ובמוות והרהורים על החברה שלנו כיום

בילדותי רווחה אמרה מקניטה שבה מי ש'החריש' (לא חלק) חטיף או דבר מתיקה היה 'זוכה': "מי שאוכל לבד מת לבד". זו אמרה שהיתה פותחת אגרופים חופני סוכריות או מוציאה ילדים ממחבואם ומזלילתם החשאית וגורמת להם לכבד את חבריהם מחמת הפחד... המתחכמים היו עונים שבכל מקרה ימותו לבד אך ה'איום' בדרך כלל היה עובד....

מרגע ההבנה בילדות כי אנחנו יצורים בני תמותה קיימות אצל כל אדם מחשבות תפיסות ודמיונות על מותו שלו. כל אחד ידמיין את מותו אחרת, הרבה יתעצב עפ"י חוויות חיים או חרדות (יש אנשים שעם הגיעם לגיל בו איבדו הורה, חווים חוויות מורכבות סביב ההגעה לגיל זהה, לעיתים ידמיינו את חייהם רק עד לנקודת זו כאשר החשש מתורשה דומה, או חוסר היכולת לדמיין סימבולית חיים אחרי גיל מות ההורה מעוררים חרדה) יש רבים שהמוות מפחיד אותם, וינהלו חייהם מתוך דאגה או הימנעות, חלקם לא מפחדים מן המוות (בהמשך ארחיב על תפיסת המוות) אלא מן הכאב שעלולים לחוות. אולם המוות הבודד והמבודד לו אנו עדים עם מגיפת הקורונה הוא מוות שלא שמעתי רבים עד כה מדמיינים.

בימים אלו פוקדת אותנו עולמית מגפת הקורונה. מליוני אנשים מסוגרים בבתיהם, חלקם לבד. העדר מגע ומפגש מקבלים חיזוק חברתי ובריאותי, חולים מבודדים, בעיקר אלו הקשים, ויש המוצאים את מותם לבד רחוקים מקרוביהם. אנו עדים למוות ללא מגע אדם אהוב. החולים והנוטים למות, מוקפים בצוותים חומלים ומסורים ככל שיהיו אך זהירים ממגע, עטויי כפפות ואמצעי מיגון (ויש הגורסים שנשקל שימוש ברובוטים לצרכי טיפול בחולים מדבקים), מתמודדים ללא תמיכת קרוביהם, המלווים מרחוק מחשש הדבקה.

בימים אלו מצאתי את עצמי הופכת בשאלה: מה קורה לתפיסת המוות והחברה של אדם שחווה את המשבר הנוכחי? הציווי המגולם באמירה הילדית הלכאורה פשוטה "מי שאוכל לבד מת לבד" מקבל לאחרונה מימוש קונקרטי שמעלה שאלות מוסריות ואתיות על תפקודנו כחברה בליווי החולה החלש והנוטה למות, בנוגע לתפיסות התרבותית -חברתיות שלנו לגיל הזקנה ולקשישים, וקידוש הנעורים המאפיין את החברה המערבית. במצב כזה, בשם השמירה על בריאות הציבור יש תחושה של לגיטימציה מוסרית למוות בודד. אך מה ההשפעה על הפרט והחברה, של ההכרה בקיום האפשרות הזאת?

כדי לנסות להבין, ראשית נבדוק מדוע מוות לבד נתפס כמפחיד ומטלטל:

תרבותית, בסרטים, ספרים ובמחזות רבים העוסקים בפרידה ובמוות מועלית שוב ושוב הכמיהה לסגירה, השלמה ופתרון קונפליקטים בקשרים לקראת סוף החיים. נראה כי אפילו האנשים המסוגרים ביותר, אלו שדלתם היתה מוגפת בפני קשרים בעולם מוצאים מזור בחמלה ויד מושטת מזולת, אפילו אם אקראי ברגעי מותם. אך האם זו זכות או צורך?

תפיסת המוות של אדם קשורה קשר הדוק לחיים, כל אדם יחיה ויתפוס את חייו אחרת מזולתו בהתאם לחוויותיו תפיסותיו ובחירותיו, כך יתפוס אחרת גם את מושג המוות. יש האומרים כי האדם מת כפי שחי, כי קשרים שילוו את מותו, יושפעו מן האופן בו ניהל את קשרי חייו: מי שחי מתוך אמון בזולת וחווה קשר מיטיב, ידע לסמוך, להיתמך ואולי גם להאמין בסוף טוב שיתמוך ביכולתו להרפות מן החיים בהשלמה גדולה יותר . מי שהתקשה בקשרים, ביכולת לסמוך ולהיתמך, יתקשה להרפות מחווית השליטה, להרפות מן החיים ולסמוך על סובביו ברגעי חוסר אונים שידאגו וייטיבו עימו. ההפרדה בין חיים למוות לפיכך היא מלאכותית כמעט... הפחד מן המוות מעצב את חיינו והפחדים המלווים את חיינו יעצבו את מותנו. הקורונה על חרדת המוות שמציפה, מציפה גם הרבה שאלות על החיים, על הדרך בה אנו חיים אותם ועל הבחירות שמקיים כל פרט, בחינה והתבוננות בבחירות הללו תוביל יש אומרים לקיום 'מדוייק' יותר למי שיבחר להתבונן ולבחון את חייו.

סביר כי אנשים שונים יתפסו את המוות באופנים שונים בהסתמך על חוויות חיים תפיסות תרבות ואמונה. האחד יראה במוות הזדמנות לתיקון (בגלגול הבא...), שני יראה בו הצלה ומזור, שלישי יחווה אימה סביב אובדן ורביעי יצפה למפגש איחוד עם אהוביו המתים. המוות בהיותו ערטילאי ולא נודע מקבל פנים והסברים שונים בכל תרבות ובתפיסתו של כל אדם כפרט. יש אנשים המאמינים בגלגול נשמות אחרים בקיומו של עולם או קיום אחר לאחר המוות (גן עדן וגהנום לדוגמה) יש אשר מאמינים בחדילת הגוף והנשמה מקיום ובסופם המוגמר של החיים- חדילה מקיום בכל מימד. המוות בכל מקרה יתפס כנקודת הסיום של החיים. זהו 'מקום' או מצב אותו אף אדם לא שרד (...) וממנו אף אדם לא 'חזר' בכדי לספר ולכן, לא נודע, נסתר ומצית את הדמיון האמונה והמחשבה על מה קיים בו או מעברו.

הפחד מאובדן החיים כרוך בקיומנו האנושי בקשרים ובאופן בו נחווה את חיינו, אך המוות כמו גם הלידה מבוסס על תפיסת נפרדות. הרי ברור שנמות לבד...מדוע אם כך אנו נמנעים מלקבל זאת? מדוע מוסרית להותיר אדם למות בגפו נחווה כבזוי ולא מוסרי?

התשובה, טמונה אולי בצורך הבסיסי בקשר. התינוק האנושי הצעיר, היונק, להבדיל מיצורים ובעלי חיים אחרים, לא ישרוד את שנת חייו הראשונה ללא טיפול. הצורך בטיפול אינו רק פיזי. אדם זקוק לקשר, לחום, למגע והחזקה נפשיים. ניסוי אם המגבת ואם התיל (הארלו 1965)שנערך בקופי רזוס ומהווה בסיס להבנות פסיכולוגיות והבנה של חשיבות החום והמגע לגור היונקים ובתוכו גם לתינוק האדם, הראה כי תינוק הקופים העדיף התכרבלות בזרועות אם המגבת הרכה והחמה, גם אם המזון נמצא בידי אם התיל ובכך הוכיח עד כמה קיומי והכרחי הצורך ברכות וחום לתינוק. במהלך מלחה"ע ה2 נערך למרבה הזעזוע ניסוי בתינוקות מהם נמנע מגע וחום אנושי במהלך חודשיים. בתומו של הניסוי מתו התינוקות. בניסויים דומים נראו התינוקות כמפתחים סימפטומים דיכאוניים קשים. קשר הינו צורך בסיסי ראשוני, אם כך, ככזה הוא הכרחי לקיום, לא פחות ממזון וממים. קשר וחום אנושי, מנחמים מרגיעים מפחיתים דכאון ומפחיתים חרדה.

המוות, מעורר חרדה ראשונית. מעצם היווצרות החיים ובמהלך תהליך הלידה החיים נכרכים במוות (גם בפרידה/נפרדות אך גם בחרדת המעבר והכניסה לעולם) מלאני קליין הציבה את החרדה במוקד ההתפתחות הנפשית. כהמשך וכהתפתחות מגישותיו של פרויד שהתייחס למתח האינהרנטי הקיים בין יצר החיים- "ארוס" ליצר המוות "טנטוס" קליין גרסה כי דחף המוות אצל התינוק מהווה מקור לפנטזיות ותשוקות ומגולם ביחסי האובייקט. החרדה מוצגת כפחד מן החיים, זהו פחד ראשוני, פרה ורבלי אליבא דקליין הקשור לפחד מאובדן האובייקט וכיליון. יצר המוות והכיליון , האינהרנטיים לקיום מהווים איום על האגו ומעוררים חרדת מוות הקשורה קשר הדוק בתלות באובייקט (בהמשך העמדה הדיכאונית מתפתחת עם ההכרה והאבל בתלות ובנפרדות).

אדם שמת לבד, ללא מגע יד אדם, פוגש אם כך חסר וחרדה בסיסיים וראשוניים, הפחד למות לבד בסיסו בתחילת החיים ובצורך האנושי הבסיסי והקיומי ביותר, הצורך בקשר. מכאן ניתן לגזור כמה גדול איום המוות לבד ומה חשיבות ההבנה לאדם כי לא יושלך לבדו אל חוליו וחלילה אל מותו. אם בעבר נמנעו צוותים רפואיים מלהכניס קרובי משפחה למקומות כמו טיפול נמרץ או פגיות, כיום מקובל להכניס את הקרובים מתוך הבנה כי קשר ומגע חשובים כתומכי החלמה, לא פחות (אם לא יותר) מסיכוני ההדבקה. הדילמה הקשה הניצבת בפני צוותי רפואה ומובילי דעה ושלטון, בין השמירה על החברה מפני התפשטות המחלה והדבקה לבין צרכיו של האדם החולה, מעלה שאלות חשובות אתיות ובסיסיות הנוגעות בעצם היותנו בני אנוש וככאלה בעלי צרכים אנושיים רגשיים. האם שיקולים אלו מצליחים להילקח בחשבון בתוך ניהול משבר אקוטי בריאותי עולמי שכזה?

שאלה... האם יש במצב איום כזה תשובה נכונה- מוסרית מספיק אך זהירה מספיק? גם שאלה...כאנשים אנו שואפים למשמעות ומחפשים תוחלת וערך לחיינו, כזה שיהפוך את קיומנו לבעל משמעות. העדות לקיום היא דרך מבט וקשר, כך קיומנו מונצח, בעיניו של אחר, וגם מכאן הצורך בהכרה. בעיצומו של משבר, כדאי שנבחן, מה יישאר בסופו ולאחריו לנו כחברה, לשאת בתוצאותיו, ונעמוד מול עצמינו משתקפים בראי בחירותינו והתנהלותנו בזמן משבר. מפחידה אותי המחשבה כי אני חיה בחברה המפקירה את החלשים ברגע של שבר, חברה ש'אוכלת לבד' (דנה בשפע ובהשפעות הכלכליות על החברה) ונותנת 'למות לבד' (לא דנה במוסר ובאנושיות כלפי נפגעי המגפה, רובם חלשי החברה) חברה בה שיקולי מוסר מבוטלים לעיתים אל מול שיקולי תועלת. הקורונה מחזירה אותנו לאחור. מתפיסות מערביות רווחות של קידוש נעורים (העולם שייך לצעירים) לתפיסות חז"ל . היא פוגעת בעיקר בחלשים ובקשישים וככזו מאתגרת אותנו כחברה להניח לרגע לתפיסות תועלת וכלכלה בכדי לחזור ולהכיר בחשיבותה של שכבת הגיל השלישי ולקבוע בין שייכות והכרה להדרה.

רבות עוד יחשב, יחקר ויכתב על ההשפעה הפסיכולוגית של מגפת הקורונה על החברה ומבלי להיכנס למידה של שיפוט על ההתמודדות עם הדילמה אתה מתמודדים העומדים בראש ניהול המשבר אני מרגישה שהיא משפיעה עליי כפרט ונעה בציר בין מידת הניכור שאני חווה בעולם וחווית הבדידות הקיומית בתוכו, המעוררת כעס וחרדה (הרי לא ירחק היום וגם אני אזדקן), לבין התפעלות מן התיקון הספונטני שעורכת החברה למצב שנוצר דרך סולידריות ערבות הדדית ואחדות לה אנו עדים כתגובת נגד נפשית קולקטיבית ספונטנית (בארגוני העזרה הדדית וארגוני התמיכה החברתיים הרבים). 'אתם לא לבד' זועקות הרשתות החברתיות שמפרסמות מחוות הומניטריות חברתיות מרגשות ומייצרות חיבוק וירטואלי ולעיתים גם קונקרטי בעזרה למבודדים הקשישים.

אני רואה בתנועה זו הכרה בפחד שמשבר כזה מעורר סביב ההבנה כי אדם יכול למצוא עצמו ללא תמיכת היקרים והאהובים לו ברגעי מותו. ההכרה באפשרות בה נחווה מוות בודד, הכרה שנראה כי היתה קיימת אך פחות נגישה וכיום מקבלת תיקוף מתמונות שמגיעות ממחלקות מונשמים ומבודדים ברחבי העולם, היא אחת מני ההשפעות הפסיכולוגיות הרבות שילוו לטעמי פוסט משבר. היא משפיעה על בטחון הפרט ותחושת המוגנות שלו בחברה בה אנו חיים. הידיעה כי גם אנחנו בבוא היום נוכל למות לבד, אפילו אם יש לנו משפחה וקשרים וכי אפשרות זו יכולה לקבל הצדקה מוסרית שקשה להפריך הינה מטלטלת מן היסוד. היא מביאה לניסיונות תיקון בצורת ארגוני סיוע והתגייסות אך גם נחקקת בתודעה הקולקטיבית ובפני הדור. בפני מי שאיבדו את יקיריהם כך ובתוכנו כחברה העדה לכך בזעזוע. כי לא משנה איך נאכל (לבד או ביחד...) יתכן ונמות לבד.

דניאלה בן זאב - פסיכותרפיסטית מטפלת באומנות, ומדריכה מוכרת מטעם יה"ת

מקורות:
דבורה בלום (2005), ניסויים באהבה: הארי הרלו והפסיכולוגיה של החיבה, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב.
חנה סגל, מלאני קליין, עם עובד, 1998
מיניות ואהבה (עריכה ומבוא: רות גולן ואחרים), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002.
Bowlby J (1973). Separation: Anxiety & Anger. Attachment and Loss (vol. 2); (International psycho-analytical library no.95). London
Hospitalism (The Psychoanalitic Study of the Child, vol. I, II. 1945-46)