המנטרה הראשונה מבין ארבע המנטרות על מערכת היחסים

'יקירי אני כאן בשבילך' היא מדיטציה בפני עצמה, שאל את עצמך איך היית רוצה שמישהו 'יהיה כאן בשבילך' ואיך היית רוצה 'להיות כאן' בשביל האחר.

אני מאמין שאנו רוצים שיכירו בנו ויראו אותנו ביחוד ברגעי הכאב... לשם כך אנו קודם כל צריכים להבין את רגשותינו אנו. כאשר אנו משתפים בסבלנו את האחר, אנו רוצים 'מאזין פעיל', כזה שלא רק מקשיב לעובדות אלא כל כולו מתמקד בנשמתנו ואיך הכאב מהדהד בתוכנו.

האין זה מה שצריך כדי שנרגיש 'נראים' ומובנים באופן עמוק? אם אני סובל ובת זוגתי יודעת מניסיון חייה מה זה לסבול בצורה כזו, היא יכולה לחוש איתי את הכאב, היא 'כאן' בשבילי, למעשה ממש כאן, בדיוק במקום בתוכי בו הכאב נמצא. אין בי צורך להקשיב לעצות או פתרונות ממנה אלא רק לתת ביטוי לתחושת הכאב שבתוכי והיא מצידה מגלה אמפתיה כלפי הכאב אותו אני חש. כשזה קורה אני מרגיש את האהבה, החמלה והחברות שיש ביננו.

אקט זה בפני עצמו כבר מקל על כאבנו, כי הוא מביא אל המקום הכואב את ה'שותפות', את ה'יחד' ומקל על המשא הכבד שהכאב מביא עימו. עצם העובדה שאנו חולקים את הכאב עם האחר שהינו 'מאזין פעיל' מקל עלינו מעבר לכל פתרון או עצה , פשוט הקשבה פעילה ומכילה. כך הייתי רוצה ש'יראו אותי' ויהיו בשבילי ברגעי הכאב, זו שותפות אמיתית המאפשרת ריפוי.

ג'ניס עברה תהליך של פינוי בית הוריה לאחר מות אימה. אביה נפטר עשר שנים קודם לכן ואמה לפני כמה חודשים והבית הוצע למכירה. הרוכשים התכוננו לקראת שיפוץ בתחילת החודש.

במשך שבועיים ג'ניס נסעה מרחק של ארבע שעות מביתה כל סוף שבוע כדי למכור את הרהיטים, לחלק את הירושה בינה לבין אחותה ולפנות את שאר תכולת הבית. זה היה תהליך כואב רגשית לראות לנגד עיניה את ההיסטוריה המשפחתית שלה משתקפת בכל אותם החפצים מלאי זיכרונות. זיכרונות משפחה של שני דורות התפרסו על שלוש קומות ומרתף...נחבאו בתוך ארונות ועליות גג חשוכות ומאובקות, חושפים בפניה את זיכרונות ילדותה, נחבאים בתוך צעצועים וחפצים אהובים, מגלים את זיכרונותיהם של אחיה ואפילו של הוריה. כל סוף שבוע הייתה חוזרת לעיר מולדתה ולבית ילדותה עם תחושת עצב עמוק ואובדן כבד. זה לא היה רק האובדן של הוריה אלא גם אובדן הבית עצמו שהיה בסיס ואדמה עבורה. עצם המחשבה שהוא כבר לא יהיה קיים בשבילה הייתה עבורה מציאות ריגשית בלתי נסבלת. זה היה סמל לביטחון ריגשי אינסופי, לחום ולאהבה.

כך היא מצאה את עצמה, סוף שבוע אחר סוף שבוע, מפרקת את אותו מקום שייצג עבורה את האמון והביטחון האולטימטיבי. היו לה עוד שבועיים לסיים. הקונים, אנשי מקצוע צעירים, שאפתניים ותחרותיים, ביקשו להיכנס מיד לאחר סוף השבוע השני, הם ציפו מג'ניס לרוקן את הבית לחלוטין. הם זכו לקנות את הבית במחיר טוב מכיוון שהשוק היה בשפל וקבעו תחילת עבודה עם הקבלן בדיוק לאותו יום בו הבית אמור היה לעבור אליהם בחוזה. שבועיים לפני שנאלצה למסור את המפתחות, ג'ניס שאלה את הקונים אם הם יכולים בבקשה לתת לה יום אחד נוסף לפנות את הבית. הם סירבו...

שבוע לפני המסירה, ג'ניס קיבלה טלפון מהקונים ששאלו אם הם יכולים להעביר ציור אחד מהחדר למרפסת בה אוחסנו עוד ציורים שהמתינו להישלח לאחסון. ג'ניס הסכימה. אך הקונים רימו, הם לא רק העבירו ציור אחד אלא הזיזו את כולם...

באותו סוף שבוע אחרון גילתה ג'ניס בכאב שנפגע ציור שמן יקר ערך ויקר לליבה בשווי 3000 דולר. למרות הכאב החליטה ג'ניס להבליג, לסיים את העבודה ולהמשיך הלאה, אך העצב נשאר.

בהגיעה הביתה, סיפרה את הסיפור הארוך לבן זוגה והוא שאל: "זה בטח ממש היה לך ממש קשה לפנות את הבית לבד ובכזה לחץ...הם לא יכלו לחכות יום אחד נוסף?"??

שאלה אחת זו גרמה לג'ניס להרגיש מובנת עד עמקי נשמתה. שאלה זו סיכמה את הקור, חוסר החמלה או המודעות של הקונים שהיו עיוורים לתהליך הכואב שעברה. זה נתן לה את התחושה שבן זוגה מכיר ורואה את כאבה וסבלה, זה הראה לה שהוא אכן 'כאן בשבילה'.

אותה תגובה אחת שלו הגיעה עד לשורש הכאב שבער בתוכה ועזרה לה להרגיש מוכלת ואהובה. היא כבר לא חשה לבד, היא הרגישה בתוכה איך ה'יחד' הזה מביא לריפוי נשמתה הקרועה.

ד"ר אהרון רוי ספנגין
עובד סוציאלי קליני