ניסיתי לכתוב ספר רגיש מגדר. אז נסיתי...

א | א | א | א | (שנה גודל אות)

ניסיתי לכתוב ספר רגיש מגדר. אז נסיתי...


"אני רוצה לחיות בעולם שבו
גברים ונשים אינם מוגבלים
על ידי תפקודי מגדר"
צ'ממנדה נגוזי אדיצה

ואני רוצה לכתוב בעולם שבו הדמויות אינן מוגדרות ומוגבלות על ידי תפקודי מגדר. אז ניסיתי... לכתוב ספר רגיש מגדר. איך?

ניסיתי ליצור אישה עצמאית שבוחרת לחיות ללא זוגיות, חופשיה מהציווי הנשי לחפש קשר.

ניסיתי שהגבר שעומד מולה לא יהפוך להיות תלותי בגלל שנהדף. ניסיתי לא להפוך את התפקידים, לא ליצור תמונת מראה – כי גם היא אינה משחררת את היצירה.

השתדלתי ליצור עולם שבו 'החלקים האימהיים' נובעים גם מגברים ואינם שמורים לנשים בלבד.

נפרדתי מהאישה החזקה שאהבתי מ'חלף עם הרוח', כי נענשה. כתבתי נאום של 'אישה חדשה'.

הזמנתי נשים מכל העולם לרקוד יחד, להנות מהמיניות ומהעוצמה הפראית.

השתדלתי שקבוצת גברים ונשים תפגש ללא מעצורים. בקבלה להבדלים. שהמציאות תשתקף ללא תוכחה.

ביקשתי לשחרר נשים מסימני הגיל, מתנודות קיצוניות במשקל ולמצוא את היופי הטמון מעבר לזמן.

לא יכולתי לעצור את עצמי מלהביע מחאה על עולם הזנות ועל שרוב יצירות התרבות מציגות את המציאות מנקודת מבט גברית.




משתפת אתכם במשהו... בכמה קטעים, שתראו שניסיתי...:

על המציאות:

- "איזה מגבלות יש עלייך בדיוק? את חופשיה לגמרי", הוא טוען.

- "תאמר לי בבקשה, מתי קרה שנכנסת לחניון והשומרת המאבטחת בכניסה התקרבה לחלון שלך ואמרה לך: 'בוקר טוב איש יפה, תן לי את החיוך המתוק שלך על הבוקר. עכשיו תפתח לי מאחורה, הסתובבה וניגשה לפתוח לך את הבגאז', חזרה להציץ לך בחלון ובחולצה ושאלה: 'נשק יש?' אתה עונה 'לא', והיא שואלת: 'נשק אין, אבל רישיון להרוג עם החיוך המתוק שלך יש לך?'"

- "חחח... אף פעם".
- "היא בת 60, שכחתי לומר. עם כרס קטנה שנשענת על האוויר כאילו אין לה לאן ליפול".
- "תמיד את מצחיקה אותי".

על הרזון: כול הנשים שרוצות להרזות, הן קורבנות של מעצבי אופנה גייז' שרצו שהבדים והעיצובים שלהם ישפכו יפה על הקולב – אז הם הפכו נשים לקולב.

על היוצרים: "בואו נתחיל בתרגיל מהחיים, משהו יום-יומי, מוכר. בוקר אחד מתקשר אליכם סטיבן שפילברג, אם אתם טום הנקס; או שמרטין סקורסזה מתקשר, אם אתם יותר ליאו; או טרנטינו, אם למדתם עם דניאלה; או וודי אלן, אם בכלל יצא שאתם סקרלט ג'והנסון – תבחרו כטוב בעיניכם. בחרתם?" הקהל מצחקק. "הבמאי אומר בטלפון: 'קיבלת תקציב ענק לעשות סרט על החיים שלך'. אתם רואים... ממש מהחיים, כמו שהבטחתי עוד בשלבים הראשונים של הקשר שלנו, לפני דקה, נותרו לי עוד 16", היא אומרת בקריצה, הקהל נשבה בקסמה. לפתע קופצת: "אוי... שש חזרות עשיתי על הפתיחה הזו ורק עכשיו אני שמה לב שיש בה ארבעה גברים במאים ללא ייצוג של אישה. תשכחו מכל מה שאמרתי בבקשה". היא רצינית לגמרי אך מצחיקה, מתקדמת בטוחה, עולה כפורחת. למרות המראה השברירי קמעא היא משדרת ודאות וסוג של עוצמה. אני עוצם את עיניי, משלב זרועות ונשען נמוך בכיסאי. "קחו רגע לחשוב מה השם של הסרט", אומרת בקול מתנגן. הקהל שרוי בשקט. אני מרים את הראש להסתכל עליה ולא יכול להחזיק את המבט. ג'ינס משוחרר, ז'קט לבן ומתחתיו גופייה לבנה מבריקה צמודה. רק אני פה יודע איך זה נראה שם למטה. חשק מתעורר בי בזמן לא מתאים. מסתכל עליה: שיער גלי בצבע דבש, פסים חומים ושָטֶניים. הופעה טבעית. היא בודקת משהו במחשב וחוזרת לדבר: "בזמן שנתתם שם לסרט, בדקתי ומצאתי כי מבין 83 פרסי אוסקר לבמאי הטוב ביותר, קתרין ביגלו היא הבמאית היחידה שזכתה, נתון מביך ומסחרר על התעשיה שמעצבת את התודעה שלנו".

על הדימיון: אני מתנתק מההשוואה ומגיע למסקנה שאבולוציונית, לגבי העוררות למראה גוף מלבב של אישה מושכת, אנחנו עצלים ונרפים – חוליה אחת לא התיישרנו. האם כך זה גם בקבוצת נשים? הנערות בגן בדיוק ככה...

על ההתאגדות: נשים שרוקדות ללא גברים על הרחבה – רוקדות מכל הנשים שבתוכן: מי שהיו, מי שרצו להיות ומי שאינן ולא פגשו מעולם. אם אין גבר בחדר, אין זה משנה אם את מסתובבת כיענה, היפופוטמית כבדה או מכונת כביסה בסחיטה – את תמיד ראויה להערצה. רק בואי ותשתוללי איתנו. יצאתי לאסוף אלכוהול מהבר כשהתחילה המחרוזת של השירים בערבית עם "מַבְּרוּק עַלֵיק". האיראניות צעקו: "?Where is the sexy mummy who do the belly dance". רצתי עם הכוס ביד. עשיתי מכולנו מעגל גדול ולימדתי אותן לרקוד כמו סיפור אהבה. הקפנו את הפנים בעזרת הידיים כמסגרת של חלון, הצצנו מתוכו, ראינו את המאהב מחכה, סימנו לו עם הראש בטלטול מזרחי. סגרנו את החלון, ניקינו אותו בתנועות מעגליות, ליטפנו את הגוף ואחרי הרעדות "שִׁימִי" של הרגליים, תפסנו את הוורד שזרק המאהב אל החלון, תוך נדנוד דאווין בכתפיים, החלקנו אותו מטה בין השדיים. שלחנו מבט חינני והשלכנו אליו את הוורד בהתרסה סיבובית. גל צחוק עלה ונשמע. סיפור בשמיניות ובצהלולים. השמחה הגיעה אל השמיים, "אל אדון עולם משותף", אמרו הנשים. "אם כבר – אדונית", הוספתי.

אדוניות יקרות, השתדלתי לכתוב ספר שהוא רגיש מגדר, מקווה שהצלחתי ונוספתי כחוליה בשרשרת מתחזקת ומתארכת...

רוצים לקרוא את הספר? לחצו כאן