למה דווקא ברגעים פגיעים אנו פונים לאנשים הלא מתאימים? - על הספה

---

אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא הצורך בשותפות רגשית. בני אדם לא נועדו לשאת כאב לבד. כבר מגיל צעיר אנחנו לומדים לווסת רגשות דרך קשר עם אדם אחר. תינוק שנבהל נרגע דרך קול, מגע ומבט של דמות בטוחה. ילד שחוזר עצוב מבית הספר מחפש מבוגר שיכיל את החוויה שלו. גם בבגרות, למרות העצמאות שאנחנו מנסים להציג, המנגנון הזה לא באמת נעלם.

לכן ברגעים של עומס נפשי, חרדה, פגיעה או בדידות, עולה בנו צורך עמוק לשתף. לא רק כדי לדבר, אלא כדי להרגיש שמישהו נושא איתנו לרגע את המשקל הרגשי. התחושה שמישהו רואה אותנו באמת, בלי לשפוט ובלי למהר לתקן אותנו, יוצרת הקלה עצומה במערכת הנפשית.

אבל כאן מתחיל גם הפער. לא כל אדם מסוגל להחזיק מרחב רגשי כזה.

למה דווקא ברגעים פגיעים אנחנו פונים לאנשים הלא מתאימים?

כאשר אדם מוצף רגשית, יכולת החשיבה המאורגנת שלו מצטמצמת. במצבי סטרס או הצפה, הצורך המיידי בהקלה הופך לדחוף יותר מהיכולת לעצור ולבחור למי נכון לפנות. לכן פעמים רבות אנחנו לא בוחרים את האדם המכיל ביותר, אלא את האדם הזמין ביותר.

זה יכול להיות חבר שעונה מהר להודעות, קולגה שנמצא לידנו באותו רגע, בן זוג שגם הוא בעצמו מותש רגשית, או אדם שאנחנו רגילים לדבר איתו מתוך הרגל, גם אם בעבר כבר יצאנו מהשיחות איתו בתחושת החמצה.

בנוסף, ברגעים רגשיים רבים מאיתנו חוזרים באופן לא מודע לדפוסים מוקדמים של קשר. אדם שגדל בסביבה שבה רגשות לא באמת קיבלו מקום, עלול למצוא את עצמו שוב ושוב משתף דווקא אנשים שמבטלים אותו, ממהרים לייעץ לו או מגיבים בחוסר סבלנות. המוכר מרגיש בטוח יותר מהלא מוכר, גם כשהוא פוגע בנו.

זאת אחת הסיבות לכך שאנשים לעיתים חוזרים שוב ושוב לאותם קשרים לא מכילים, למרות שהם יודעים רציונלית שהשיחות האלה משאירות אותם מרוקנים.

לא כל הקשבה היא באמת הקשבה

אחד הדברים המתסכלים ביותר הוא התחושה שמישהו שומע אותנו, אבל לא באמת מקשיב לנו. מבחוץ הכול נראה תקין. האדם מהנהן, מגיב, אולי אפילו אומר את המשפטים "הנכונים", אבל בפנים אנחנו מרגישים לבד.

הקשבה רגשית אמיתית היא יכולת מורכבת הרבה יותר מלהיות בשקט בזמן שהאדם השני מדבר. היא דורשת נוכחות, ויסות רגשי ויכולת לשאת כאב בלי למהר להרחיק אותו.

אנשים רבים מתקשים לעשות זאת, לא מתוך רוע אלא מתוך חוסר נוחות. כאב של אדם אחר מפגיש אותם עם חוסר האונים של עצמם. לכן הם ממהרים להרגיע, לפתור, לייעץ או להקטין את הסיטואציה.

משפטים כמו "אל תיקחי ללב", "יהיה בסדר", "כולם עוברים את זה" או "פשוט תחשבי חיובי" נאמרים בדרך כלל מתוך רצון טוב, אבל פעמים רבות הם יוצרים בדיוק את ההפך. במקום להרגיש מובנים, האדם מרגיש שלא באמת הצליחו לפגוש את החוויה שלו.

למה אנחנו לא באמת מחפשים פתרון

אחת ההבנות החשובות בעולם הטיפול היא שבמצבים רגשיים עמוקים אנשים לרוב לא מחפשים עצה. הם מחפשים ויסות.

כאשר אדם משתף כאב, המערכת הרגשית שלו מחפשת ביטחון וקשר לפני שהיא מחפשת פתרון מעשי. רק אחרי שהאדם מרגיש שמבינים אותו, שהוא לא לבד ושיש מקום לחוויה שלו, מתפנה מקום לחשיבה, לפרספקטיבה ולפתרונות.

זאת הסיבה לכך שלפעמים שיחה של שעה עם אדם קשוב באמת יכולה להקל יותר מעשר עצות טובות.

החוויה המרפאת היא לא רק התוכן של השיחה, אלא עצם התחושה שמישהו מסוגל להיות איתנו גם במקומות הלא נעימים שלנו.

הפחד להיות "יותר מדי"

מאחורי הרבה מאוד שיתופים חלקיים או פניות לאנשים הלא נכונים מסתתר פחד עמוק יותר. פחד להיות יותר מדי.

יותר מדי רגישים.

יותר מדי עצובים.

יותר מדי תלותיים.

יותר מדי זקוקים.

אנשים רבים מסתובבים בעולם עם תחושה לא מודעת שהרגשות שלהם מכבידים על אחרים. לכן הם מנסים "לצמצם" את עצמם גם כשהם פורקים. הם בוחרים אנשים שלא באמת קרובים אליהם, מספרים רק חלק מהסיפור או עוטפים את הכאב בהומור וציניות.

הקושי הזה נובע פעמים רבות מחוויות מוקדמות שבהן האדם למד באופן ישיר או עקיף שאין מספיק מקום לרגשות שלו.

איך נראית סביבה רגשית בטוחה?

אדם שמרגיש בטוח רגשית ליד מישהו אחר לא צריך לחשב כל משפט לפני שהוא מדבר. הוא לא מרגיש צורך להתנצל על מה שהוא מרגיש. הוא לא יוצא מהשיחה בתחושת מבוכה או חרטה.

סביבה רגשית בטוחה נוצרת כאשר יש תחושה שאפשר להיות מורכבים בלי לאבד את הקשר. שאפשר להיות עצובים בלי להלחיץ את הצד השני. שאפשר לדבר בלי לחשוש שיבטלו, ילעגו או יתרחקו.

אנשים שמצליחים לייצר תחושה כזאת אינם בהכרח אנשים שיודעים לומר את הדברים הכי חכמים. לרוב אלה אנשים שיודעים פשוט להיות נוכחים. להקשיב בלי להשתלט על השיחה. להכיל בלי למהר לסדר.

הבחירה למי להיפתח היא בחירה נפשית חשובה

לא כל אדם צריך לקבל גישה לעולם הפנימי שלנו. זאת לא סגירות רגשית אלא הבחנה בריאה.

חלק משמעותי מההתבגרות הרגשית הוא להבין שיש קשרים שמתאימים לחברות קלילה, ויש קשרים שאפשר באמת להישען עליהם ברגעים של כאב. ככל שאדם לומד לזהות מי מסוגל להכיל אותו באמת, כך פוחתת התחושה שהוא נשאר לבד גם בתוך קשרים.

לפעמים דווקא ההחלטה לא לשתף אדם מסוים היא צעד של שמירה עצמית.

אולי זאת הסיבה שאנשים מחפשים טיפול רגשי

לא מעט אנשים מגיעים לטיפול לא רק בגלל משבר, חרדה או קושי זוגי, אלא בגלל תחושת בדידות עמוקה בתוך מערכות היחסים שלהם. הם מוקפים באנשים, אבל לא מרגישים שיש באמת מקום לכל מה שהם מרגישים.

המרחב הטיפולי מאפשר לראשונה חוויה אחרת. חוויה שבה לא צריך להצטמצם, להתנצל או להיות "קלים לעיכול". מקום שבו אדם יכול לדבר בחופשיות בלי לחשוש שינסו מיד לתקן אותו.

ולפעמים, עבור אנשים רבים, זאת אולי הפעם הראשונה שבה הם באמת מרגישים שמקשיבים להם.