אני אוהב אותה. אז למה אני רוצה לעזוב? תיאוריית הקווים המקבילים - על הספה

---

תקציר - אציע במאמר כי פעמים רבות המבוכה שאנו חשים שגורמת לנו מבוכה, בלבול, תקיעות, ולעיתים גם עצבות ודכדוך, היא שאנו מנסים להבין את עצמנו כבעלי אינטואציה מלאה, בעוד שברוב הפעמים אנחנו כבני אדם, לא לגמרי בהירים עם עצמינו. למעשה קיימים בנו וקטורים שונים שמושכים לעיתים קרובות, למקומות מנוגדים.

כך שאם אנחנו מנסים להבין בפשטות אם רוצים משהו, או לא. זה די נדון לאי הצלחה. היות והמציאות בתוכנו מורכבת ואף מקוטבת.

"אני לא יודע מה אני רוצה": תיאוריית הקווים המקבילים

אולי הבעיה אינה שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. אולי אנחנו יודעים כמה דברים שונים בעת ובעונה אחת.

אורי, בן 43, הגיע לטיפול כשהוא עסוק בשאלה אחת: האם להישאר בנישואים שלו או לעזוב. כבר חודשים הוא מסתובב סביב אותה שאלה. יום אחד הוא בטוח שהוא רוצה להתגרש. יומיים אחר כך הוא אומר שאולי הוא עושה טעות איומה. לפעמים הוא מתאר בכעס את כל הדברים שאינם עובדים בקשר. בפעמים אחרות הוא מדבר על אשתו בחום, נזכר בדברים שעברו יחד ואומר שאינו מסוגל לדמיין את חייו בלעדיה.

"אני פשוט לא יודע מה אני רוצה", הוא אומר. אבל ככל שאנחנו מדברים, מתברר דבר מעניין: אורי דווקא יודע הרבה מאוד. הוא יודע שהוא אוהב את אשתו, והוא גם יודע שהוא כועס עליה. הוא יודע שהוא עייף מהקשר כפי שהוא נראה היום, והוא גם מפחד מאוד לפרק את המשפחה. חלק ממנו רוצה לקום וללכת. חלק אחר מקווה שמשהו ביניהם עוד יכול להשתנות. הוא חושב שהקשר במתכונתו הנוכחית אינו טוב לו, ובאותו זמן המחשבה על חיים בלעדיה מכאיבה לו מאוד.

אז האם אורי באמת אינו יודע מה הוא רוצה? אולי הבעיה היא אחרת לגמרי. אחת הטעויות הבסיסיות שאנחנו עושים כשאנחנו מנסים להבין את עצמנו היא שאנחנו מדברים על עצמנו כאילו אנחנו דבר אחד. אנחנו אומרים: אני רוצה. אני לא רוצה. אני אוהב. אני מפחד. נמאס לי. אני יודע שזה לא נכון בשבילי. אני חייב לעשות את זה. בכל המשפטים האלה מופיעה המילה "אני", כאילו מאחוריה עומד קול אחד, רצון אחד וכיוון אחד. אבל זו כמעט אף פעם לא התמונה האמיתית.




בתוכנו פועלים במקביל כמה קווים. לכל קו יש שפה משלו, היגיון משלו וכיוון משלו. יש לנו מחשבות, רגשות, פחדים, תקוות, דחפים, צרכים, אהבות וערכים. יש לנו גם תפיסה של המציאות ותפיסה של מה שאנחנו חושבים שנכון לעשות.

לפעמים הקווים האלה מסכימים ביניהם, ואז החיים פשוטים יחסית. אני רוצה לעזוב, אני חושב שנכון לעזוב, אני מרגיש שהקשר הסתיים ואני מאמין שאסתדר אחרי שאעזוב. הקווים מצביעים פחות או יותר לאותו כיוון. אבל החיים נעשים מורכבים יותר כשהם אינם מסכימים. אני אוהב אותה, אבל חושב שהקשר אינו טוב לי. אני רוצה לעזוב, אבל מפחד להיות לבד. אני כועס עליה, אבל רוצה את קרבתה. אני יודע שמשהו צריך להשתנות, אבל מקווה שאולי לא אצטרך לשנות דבר. כל אחד מהמשפטים האלה יכול להיות נכון.

וזאת בדיוק הנקודה. אנחנו רגילים לחשוב שאם שני דברים בתוכנו סותרים זה את זה, אחד מהם חייב להיות פחות אמיתי. אבל בנפש האנושית סתירה איננה בהכרח טעות. הקווים אינם מבטלים זה את זה. הם מתקיימים במקביל.

חזרתי עם אורי למשפט שאמר בתחילת הפגישה: "אני לא יודע מה אני רוצה". במקום לנסות

לענות עליו, ניסינו לפרק אותו. "מה אתה מרגיש?"

"אני עדיין אוהב אותה."

"ממה אתה מפחד?"

"להישאר לבד. וגם ממה שזה יעשה לילדים."

"למה אתה מקווה?"

"שהיא תשתנה. שאולי נחזור להיות מה שהיינו."

"ומה הדחף שלך כשאתם שוב רבים?"

"לקחת תיק ולעוף מהבית."

"ומה אתה חושב, כשאתה מסתכל על הדברים מהצד?"

אורי שתק לרגע. "אני חושב שאנחנו חיים ככה כבר שנים ושזה כנראה לא ישתנה."

"ומה היית רוצה שיקרה אילו לא היית צריך לשלם שום מחיר?"

הפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "שהכול יהיה אחרת ושלא אצטרך לעזוב."

פתאום המשפט "אני לא יודע מה אני רוצה" נראה אחרת. אורי לא ידע מעט מדי. הוא ידע הרבה דברים בבת אחת.

הקושי לא היה היעדר תשובה. הקושי היה שהוא חיפש תשובה אחת במקום שבו התקיימו כמה תשובות שונות.

מכאן מגיעה אחת היכולות החשובות ביותר להבנה עצמית: להפריד לפני שמכריעים. במקום למהר ולשאול "מה אני באמת רוצה?", אפשר לעצור ולשאול שאלות מדויקות יותר.

מה אני חושב? מה אני מרגיש? ממה אני מפחד? למה אני מקווה? מה הדחף שלי כרגע? מה אני אוהב? למה אני זקוק? מה חשוב לי? ומה אני חושב שנכון לעשות, גם אם אינני רוצה לעשות אותו?

אלה אינן דרכים שונות לשאול את אותה שאלה. אלה שאלות שונות לחלוטין.

כל אחת מהן פונה לקו אחר. כאשר אנחנו מערבבים ביניהן, אנחנו מאבדים מידע על עצמנו. כאשר אנחנו מפרידים ביניהן, מתחילה להיווצר מפה.

רגש, למשל, הוא מידע, אבל הוא אינו בהכרח הוראה.

כעס יכול לומר לי שמשהו נחווה אצלי כחציית גבול, אבל הוא אינו אומר בהכרח שעליי לתקוף.

פחד יכול לומר לי שאני מזהה סכנה או אי־ודאות, אבל הוא אינו מוכיח שאסור לי להתקדם.

אהבה יכולה לומר לי שאדם יקר לי מאוד, אבל היא אינה מוכיחה שהקשר טוב עבורי. דחף חזק לעזוב אינו בהכרח מסקנה שצריך לעזוב.

ומצד שני, גם השכל אינו מלך שצריך לשלוט בכל הקווים האחרים.

אדם יכול להסביר לעצמו באופן מושלם מדוע משהו "הגיוני", ובכל זאת להתעלם מפחד עמוק, מעלבון, מתשוקה, מצורך או מאהבה שממשיכים לפעול בו.

המטרה איננה להחליט שהשכל צודק והרגש טועה, או שהרגש אותנטי והשכל קר ומנותק. המטרה הראשונה היא לראות את שניהם.

אלא שכאן מופיעה בעיה נוספת. לא תמיד אנחנו יודעים איזה קו מדבר. אנחנו אוהבים לחשוב שהמחשבה שלנו בוחנת את המציאות באופן ניטרלי, אבל פעמים רבות המחשבה עובדת בשירותו של קו אחר.

הפחד מגייס טיעונים. הכעס מגייס עובדות. הקנאה הופכת לחקירה. הדחף מקים לעצמו פילוסופיה. התקווה הופכת לעורכת דין מבריקה. האהבה מסבירה לנו מדוע צריך לתת "רק עוד הזדמנות אחת". הגאווה משכנעת אותנו שמדובר בכלל בעקרונות.

במקום לומר "אני מפחד", אני אומר "זה פשוט לא הגיוני". במקום לומר "אני רוצה שיעריכו אותי", אני אומר "חשוב לי שהסטנדרטים המקצועיים יישמרו". במקום לומר "נפגעתי", אני אומר "הוא אדם נורא". במקום לומר "אני מקנא", אני אומר "אני רק רואה את המציאות כפי שהיא". במקום לומר "אני רוצה מאוד שזה יהיה נכון", אני אומר "אני יודע שזה נכון".

המשפט השני אינו בהכרח שקרי. אדם יכול להיות גם פגוע וגם צודק. הוא יכול לפחד ובאותו זמן לזהות סכנה אמיתית. הוא יכול לקנא ובכל זאת לראות משהו שמתרחש באמת. הבעיה מתחילה כאשר הוא אינו יודע שהפגיעה, הפחד, הקנאה או התקווה משתתפים בדיון. אחרי כמה פגישות אורי עדיין לא ידע אם יתגרש.

לכאורה אפשר היה לחשוב שלא התקדמנו. אבל משהו משמעותי השתנה. הוא כבר לא אמר "אני לא יודע מה אני רוצה". במקום זה הוא אמר: "אני יודע שאני אוהב אותה. אני יודע שאני גם מאוד כועס עליה. אני יודע שאני מפחד לעזוב. אני יודע שאני רוצה שהמשפחה שלי תישאר שלמה. ואני גם חושב שאם שום דבר בינינו לא ישתנה, אני לא רוצה לחיות ככה עוד עשר שנים." זו אינה בהכרח מבוכה. זו יכולה להיות בהירות יוצאת מן הכלל.

אנחנו נוטים לחשוב שאדם בהיר הוא אדם שאין בתוכו סתירות. אני מציע כמעט את ההפך. אדם בעל בהירות פנימית הוא אדם שמסוגל לראות את הסתירות שלו בלי למהר למחוק אותן. הוא מסוגל לומר: אני אוהב אותה, ואני גם כועס עליה. אני רוצה שהקשר יצליח, ואני גם עייף ממנו. אני מפחד להיות לבד, ואני גם חושב שמשהו יסודי בינינו אינו עובד. אני זקוק לקרבה, ובאותו זמן זקוק לחופש. וחלק ממני עדיין מקווה שמחר בבוקר הכול יסתדר.

אפשר לדמיין את הנפש כשולחן שסביבו יושבים נציגים. השכל יושב שם. הפחד יושב שם. הכעס, האהבה, התקווה, הבושה, הגאווה, הדחף, הצרכים, הערכים, הזיכרון והגוף נמצאים גם הם סביב השולחן. אף אחד מהם אינו צריך להיזרק מהחדר, אבל גם אף אחד מהם אינו צריך להיות הדיקטטור. הבעיה מתחילה כאשר אחד מהם משתלט על המיקרופון ומכריז: "אני זה אתה".

לא. אתה החדר. הקול שמדבר עכשיו הוא אחד המשתתפים בו. בסופו של דבר, מטרת הקווים המקבילים אינה לייצר עוד ועוד ניתוח עצמי. המטרה היא לאפשר בחירה טובה יותר. אנחנו לא שולטים בכל הקווים שעולים בתוכנו. איננו מחליטים במי להתאהב. איננו מזמינים פחד. איננו מצביעים בעד עלבון. לעיתים איננו בוחרים אפילו את המחשבה הראשונה שקופצת לנו לראש. אבל אנחנו יכולים ללמוד לראות, לקרוא לדברים בשמם, להפריד ביניהם ולהבין מי מושך לאן. ואז, בתוך כל הרעש הזה, לבחור.

לפעמים בהירות אינה הרגע שבו כל הקווים מתיישרים לאותו כיוון. לפעמים בהירות היא הרגע שבו, בפעם הראשונה, אנחנו מצליחים לראות אותם בנפרד, ורק אז לבחור את הדרך שלנו ביניהם.


נתי רוזנבלום
פסיכותרפיסט ומטפל זוגי ומשפחתי מוסמך ומנהל מכון בהיר