פיתוח אוטונומיה בגיל ההתבגרות
אילת שחר דייטש
" השנה עושים את החג אצל דודה לאה"
"לא רוצה. זו נסיעה ארוכה וקבעתי עם חברים בערב אחרי הארוחה. אני לא נוסע אתכם."
"זה כבר הוחלט ויותר מדי אנשים כרוכים בהחלטה הזו. וממתי קובעים עם חברים בערב ראש השנה?!"
"מה הבעיה?? זה לא שהארוחה נמשכת עד הבוקר וזה חופש"
"ראש השנה חל פעם בשנה. זה חג משפחתי וכל המשפחה תהיה שם, גם בני הדודים שלך. יש לך מספיק ימים בחג להפגש עם חברים".
"אתם לא תכריחו אותי. תזמינו את כולם לפה. אני בטוח שכולם ישמחו לא לעמוד בפקקים. אני לא בא!" טריקת דלת.
מצבים כגון זה המתואר כאן מתרחשים בבתים רבים של מתבגרים ולא רק סביב החגים ואירועים מיוחדים. הורים רבים מוצאים עצמם חסרי אונים, מבולבלים, לא מבינים כיצד הדברים יצאו משליטתם והגיעו לכדי מריבות שכאלו. לפעמים שואלים עצמם איך זה קרה? האם זו אשמתי? אשמת בעלי? אשתי? הסבתא? האם כל כך טעינו כל השנים בחינוך הילד שלזה הגענו?
אז לכל ההורים המודאגים והחוששים, חשוב לומר שלא טעיתם. ויכוח מעין זה דווקא מסמל את הדרך הנכונה, והמכאיבה לעתים לנו ההורים, בפיתוח הזהות העצמית והעצמאות אצל המתבגר. המשימה העיקרית של המתבגר בשנות ההתבגרות שלו היא לפתח את זהותו העצמית והזירה המרכזית בה הוא מתנסה בפיתוח מיומנויות אלו היא המשפחה, וליתר דיוק, מול ההורים. בדיקת גבולות, הניסיון לשנות את החלטתכם ולהשפיע, לגרום לדברים לקרות כמו שהוא היה רוצה שיקרו- אלו הדרכים של מתבגרים לבדוק את השפעתם הגדלה על העולם.
אוטונומיה, היכולת לקבל החלטה, להיות ישות עצמאית ובלתי תלויה בפני עצמה, היא אתגר הליבה של גיל ההתבגרות. יחד עם הניסיון להשיג אוטונומיה – גיבוש הזהות העצמית המתרחש אף הוא בגיל זה, מושפע רבות מקבוצת השווים- החברים המתבגרים האחרים. מסיבה זו יעדיף המתבגר את חבריו וינסה לשמור מרחק מחברת הוריו.
עלינו לעודד רצון זה, כמובן בגבולות מסויימים ולאפשר לו את המרחב וההתנסות בחוויות האוטונומיות הראשונות שלו.
זה לא פשוט עבורנו, ההורים, לאפשר את המרחק הפיזי והרגשי שילדנו המתבגר זקוק לו, במיוחד כאשר אנחנו יודעים כי הוא נמצא בתקופת מעבר מבלבלת ולעתים אף משברית ומסכנת. לכל הורה לילד/ה בגיל ההתבגרות יכולה להוות תקופה זו "אימון" בהורות גמישה ומשתנה מחד, ומאידך מעוררת חרדות רבות ודאגות לשלומו הפיזי והנפשי של ילדם. כהורים, אנחנו פעמים רבות נקלעים לויכוחים ולמאבקי כוח שמקורם בדאגה לילד, בתחושת אובדן השליטה שלנו כהורים, ובקושי ל"שחרר", אל מול הצורך של הילד המתבגר שלנו להתנסות, להתווכח, להתעקש על רעיון, מה שנראה לנו כהתחצפות וזלזול, מעורר בנו תחושת עלבון, ומערער את כל מה שהיה לנו ברור כהורים לגבי חינוכו.
אכן התמונה מורכבת: חשוב ביותר שנעביר למתבגר שלנו מסר ברור כי איננו מתכוונים לוותר עליו. הוא חלק מאוד משמעותי מהמשפחה, אנחנו רוצים בחברתו, ויש מצבים בהם לא משנה כמה יבעט וימרוד, אנחנו נשאר איתנים במסר הזה. לכן לא נתייאש ונמשיך לשכנע, להסביר, נשים את עלבונותינו בצד מתוך הבנה כי אינם רלוונטיים כאן וזה חלק מהלך המחשבה של הגיל. אין אדם, אפילו אם הוא בגיל ההתבגרות, שאינו רוצה לדעת שהוא חשוב ושלא מוותרים עליו. יהיו מקרים בהם תאלצו לוותר בסופו של דבר כי לא תצליחו לשכנע. ויהיו מקרים בהם תצטרכו לעשות משא ומתן מתוך כבוד לאוטונומיה וצרכיו של בננו או בתנו המתבגרים. אבל אולי אם תעשו זאת בשיחה רגועה, בה לכל צד יש את המקום ואת הכבוד להציג את דבריו, תצליחו לשכנע ללא איומים ומבלי להכריח. לפעמים הם "יסכימו" אבל בתחושה קשה ובפרצוף כועס. זה בטוח לא נעים להורים, אבל תנו לזה מקום.
עלינו כהורים, לגבש את סגנון ההורות שלנו, למצוא איזון בסגנון התקשורת שלנו עם המתבגר בין נוקשות לוותרנות. אנחנו עדיין מחנכים, עדיין ההורים שלהם ואחראים לסייע להם למצוא את הדרך הנכונה. היכולת שלנו לשמור על תקשורת כזו שתאפשר דיאלוג, היא קריטית להתמודדות עם עימותים אלו. לכן יש למצוא זמנים של רגיעה לנהל את הדיון ולא כאשר כולם "בוערים" וכועסים ולא קשובים לצד השני. היכולת של ההורים לשמור על רגיעה היא חשובה ביותר.
עלינו למצוא פרשנות אחרת להתנהגות של המתבגר או המתבגרת שלנו: להזכיר לעצמנו כי הווכחנות, ההתנגדות לא מכוונים אישית נגדינו כי אם הכלים שלהם בשלב זה להגדיר עצמם כישות נפרדת מאתנו, להתבגר, והם זקוקים מאוד למשענת הרגשית שלנו, ולגבולות.
על ההורים לפתח רגישות לצרכים המשתנים של הנער המתבגר ולגלות גמישות בדרישות והציפיות שלנו ממנו. חשוב מאוד לאפשר למתבגר מרחק פיזי ונפשי כדי שיוכל להבנות את חייו החברתיים.
חשוב ביותר שבתוך הניסיון לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים, הורים לא יוותרו על עקרונות חינוך חשובים (ורצוי לברר מהם עקרונות אלו) כגון חוקי הבית, כבוד, מסורת משפחתית. אך גם על אלו חשוב לעמוד מתוך כבוד רב למתבגרים, מתוך מתן אוטונומיה והערכה.
