אנחנו אוהבים, זקוקים, נוטים "לסגור מעגלים". בהמחשה התפיסתית שראינו זה עתה, מדובר בפן קונקרטי, תפיסתי, של נטייה נפשית קיומית: מוחנו "משלים מעגלים", כשהשלם, התמונה הכוללת, משתלטת על הפרטים, מבליעה אותם, משלימה אותם.
מרבית האנשים יראו כאן צורה/"קשקוש" והמהדרים יציינו שבאמצע חסר קטע קטן.
שימו לב: גם במעגל חסר קטע קטן, אך רבים מאיתנו כלל לא הבחנו בכך.
ומדוע זה כך? אנחנו אוהבים, זקוקים, נוטים "לסגור מעגלים". בהמחשה התפיסתית שראינו זה עתה, מדובר בפן קונקרטי, תפיסתי, של נטייה נפשית קיומית: מוחנו "משלים מעגלים", כשהשלם, התמונה הכוללת, משתלטת על הפרטים, מבליעה אותם, משלימה אותם.
בעולם הפסיכולוגיה נטיה זו נחקרת תחת הכותרת "חוקי הגשטאלט", כשנטייה ספציפית זו מכונה "pr?gnanz" : נטייתנו לחוות דברים כשלם (גשטאלט) "טוב". "טוב" עשוי להיות רגיל, מסודר, פשוט, סימטרי ועוד. נפשנו אוהבת שלימויות, סדר, "הגיון", ואלה כנראה כה חשובים להישרדותנו עד שאנו "משלימים מעגלים" גם כשהדבר לא לגמרי נכון עובדתית (לא ראינו את החתיכה החסרה במעגל הנ"ל) ולא תמיד נכון הישרדותית (נטייתנו להאמין שדברים רעים יחלפו, ייפתרו, שהטוב יינצח, שהרע מכל לא יקרה, שרוע הוא "לא הגיוני" ש"זה לא יכול להיות" וכו'). מה שעשוי לעורר מחשבות על האיזון העדין והמורכב בין הרוגע, השפיות, כן – הכח שיש בקונבנציונליות ה"נורמאלית" מחד, לבין אותם רגעים יוצאי דופן בחיינו בהם היכולת היצירתית לראות את העובדות במערומיהן, בלא "להלביש" עליהן את אמונותינו וצרכינו (בלא "להשלים מעגלים") עשויה לסייע לנו ולעיתים אפילו להציל את חיינו. אציין שבנוסף ל"חוק סגירת המעגלים" הגשטאלטי, "מסדרים" את עולמנו (ולעיתים מקבעים אותו) חוקים נוספים כמו "חוק הדמיון" (כמו בבדיחה שכשאיש סיני התעלף באניית נוסעים גדולה, רצו הנוסעים המודאגים והזעיקו סיני נוסף שהפליג באניה, כשזה נאלץ להסביר להם שלצערו אין לו כל קשר לאיש שהתעלף...), ובעולם המחקר התפיסתי: האם יש בשרטוט הבא עיגולים ה"שייכים" זה לזה?....
"חוק הסמיכות": האם שני אנשים הנכנסים בסמיכות זמנית או מרחבית למסעדה הם בהכרח זוג? נראה שבדרך כלל כן, וכאן חוקי הגשטאלט מסייעים (למשל למלצרית ה"מארחת") "לסדר" את העולם ולהסתדר איתו, אך האם בית משפט רשאי להרשיע אדם על סמך הנחה כזו? האם נטייתנו במקרה כזה לא עלולה לעוות דווקא את תפיסתנו ולהביאנו למסקנות מוטעות? אולי שני האנשים פשוט הגיעו בו בזמן למסעדה?
ומעולם התפיסה: אילו עיגולים "שייכים" לאילו?
ובכן, אנחנו אוהבים סדר, צורות "טובות", עד כדי כך שאנו נוטים אפילו "להשלים מעגלים" ו"לא לראות" את החתיכה החסרה, את יוצא הדופן, את היוצא מהכלל.
הסופר הנפלא פאולו קוואלו במסה המכונה "מעגלים" מעודד אותנו לסגור מעגלים, לחפש שלווה וסדר פנימיים:
"לסגור מעגלים, או דלתות, או פסוקים, איך שתרצה לכנותם, העיקר לסגור אותם, לתת לרגעים בחיים לחלוף כאשר הסתיימו.
אדם יכול לבלות זמן רב של ההווה שלו ב"התפלשות" בשאלת ה-למה. השחיקה תהיה אינסופית מפני שבחיים כולנו מכוונים להתקדם ולסגור פרקים, לעבור דף, לסיים תקופות, להמשיך הלאה.
לא ניתן לחיות את ההווה עם געגועים לעבר, או בשאלת ה"למה" המתמדת. מה שקרה: קרה, ויש לעזוב, להתנתק. אי אפשר להיות ילדים לנצח, או מתבגרים מאוחרים, עובדים של חברות שלא קיימות, או לקיים קשרים עם מי שאינו מעוניין בכך. לפעמים אף חשוב להשמיד מזכרות, להיפתר ממתנות, לקרוע ניירות, להחליף מגורים, לתרום ספרים משומשים. השינויים החיצוניים יכולים לסמל תהליכים פנימיים של התעלות. to let go, לעזוב, להתנתק.
מי שנע בחייו ומשאיר מאחוריו דלתות פתוחות, אינו יוכל ליהנות אף פעם מן ההווה במלואו. האם נשארו קשרים רומנטיים או חבריים שלא נסגרו ונדמה שאפשר "לחזור" (להיכן?), צורך בהבהרות, מילים שלא נאמרו, בואו נתמודד עמם כעת, או נשכח מהם לעד. אמור לעצמך שאין לחזור - אך לא מתוך גאווה או התנשאות, אלה מפני שכבר אינך מתאים לאותו מקום, לאותו לב, לאותו חדר,לאותו מקצוע. אינך אותו אדם שעזב. על כן, אין לאן לחזור. לא אתה ולא הסביבה אליה חוזרים יהיו כפי שהייתם - בחיים דבר לא נשאר קפוא. להתנתק ממה שכבר לא קיים בחייך הוא מהלך של אהבה עצמית ובריאות נפשית".
סגירת מעגלים מרפה מתח, ומדובר בצורך אנושי כה בסיסי, עד כי קיים לה אפילו קורלאט (מתאם) ביולוגי: כשאנו חווים סגירת מעגל מוחנו מפריש סרוטונין הגורם לנו הנאה ורוגע, תחושה אליה ניתן אפילו להתמכר, מה שעלול ליצור אצל בני אדם למשל את "מעגל הדראמה": מעין "תסריט" נפשי, ולעיתים בין אישי, שמטרתו הלא מודעת היא להעלות מתח על מנת לחוות את הנאת הסגירה והרגיעה שבסופו (מאפיין לעיתים מצבים של מריבות חוזרות ונשנות בין בני זוג או הורים וילדים).
אנו שואפים "לדעת כיצד זה ייגמר/נגמר", להבין "מה קרה כאן", "כיצד נגמר הסיפור", המתח שאנו חווים בסרט אימה או ברכבת ההרים שואף לחווית הסיום בשלימות הגוף והנפש כשאנו מספרים בעיניים בורקות לחברנו כמה פחדנו ו"איזה כיף היה". מטרתו של מתח התשוקה היא השיא המיני (המכונה, לא במקרה, בלשון העממית "גמירה") כשלאחריה יכול האדם ליפול, ולו לרגע, לתהום של שלווה חסרת צרכים, מתחים או משאלות, לשינה מפוייסת. הצרפתים מכנים רגע זה ""le petit mort, המוות הקטן, וכן, לעיתים אפילו המוות "הגדול" עשוי להוות "סגירת מעגל" מבורכת לה ממתין הסובל או העייף.
טיפול נפשי עוסק במידה רבה בסגירת מעגלים. הפונים חשים לעתים קרובות שהם אינם מסוגלים לעזוב משהו, מישהו, להמשיך הלאה, להתקדם, להתפתח. הם חשים שעד שלא ייסגרו דלתות העבר, נמנע מהם לפתוח חלונות לעתיד. דלתות העבר אינן נסגרות כי משהו בעבר לא נהיר, לא נחשב, לא מובן, לא נרגע, לא דובר ולא נסלח. הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית מחזירה את הזוג הטיפולי, מטפל ומטופל, לקטע החסר במעגל, לפירצה, לפצע. באמצעות התופעה האנושית המדהימה אותה גילה פרויד, ההעברה, המתבססת על כפיית החזרה (נטייתנו לחוות שוב ושוב חוויות בלתי סגורות) עשויה נפשנו להתעופף כבמכונת זמן, אל העבר הלא סגור, לחוות אותו ולסגור אותו, וכשהכול מסודר ומקופל – ניתן לסגור את הארון, כשהמפתח אצלנו, ומידי פעם, בשליטה ובבחירה, ביכולתנו לשוב ולפתוח אותו, להיזכר, לדמיין, לקרוא מכתבים ולהביט בתמונות, לשוחח עם העבר ואף עם המתים. מעגלים שנסגרו בנפשנו אינם טורדים עוד את מנוחתנו. הם מעשירים את חיינו הפנימיים, ומאפשרים לנו להמשיך הלאה.
