גמילה ממוצץ וגמילה מבקבוק
צוות אתר על הספה
המוצץ שהיווה עבור הילד אמצעי להרגעה מיומו הראשון, ממשיך להוות חפץ מעבר, אובייקט מרגיע, המסמל את הצורך בהתכנסות, הצורך בגירוי המשקיט את הסערה או הקונפליקטים הפנימיים או החיצוניים. לכן כאשר גומלים ילד ממוצץ או מבקבוק צריך לתת לו משהו חלופי ולוודא שיש לו אמצעי הרגעה אחרים, מותאמים לגילו.
מדוע בכלל לגמול ממוצץ ומבקבוק?
ראשית, המציצה של פטמת הבקבוק או המוצץ היא פעולה המתאימה לפה ללא שיניים. רופאים רבים טוענים כי כאשר הילד גדל, המציצה עלולה ליצור נזק לשיניים ולמבנה הפה. שנית, המציצה איננה אסטתית. היא גורמת לריור, היוצר לפעמים יובש מסביב לפה, חוסר מובנות בדיבור ואצל חלק מהילדים אפילו המנעות מדיבור כי מקבלים פידבק שלא מבינים אתם עם מוצץ בפה אז בשביל מה להתאמץ ולדבר. שלישית, לכל גיל יש את ההתמודדויות שלו ואת טקסי המעבר שלו, וכדי לגדל ילד עם תחושת מסוגלות ועצמאות, עם בטחון שהוא יכול להתמודד עם העולם, גם מעבר זה צריך להגיע. אצל רוב הילדים על ההורים ליזום אותו. יש משפחות בהן ההורים לא יוזמים את תהליך הגמילה ממוצץ או מבקבוק והילד מסתובב עם מוצץ או תלוי בבקבוק עד גיל 6 ובגן חובה, לקראת כיתה א' כבר חווה הצקות ולגלוג מהילדים האחרים. רצוי, מן הסתם, שלא להגיע לזה.
תהליכי גמילה של ילדים, הם טקסים של התבגרות ומעבר.
המוצץ שהיווה עבור הילד אמצעי להרגעה מיומו הראשון, ממשיך להוות חפץ מעבר, אובייקט מרגיע, המסמל את הצורך בהתכנסות, הצורך בגירוי המשקיט את הסערה או הקונפליקטים הפנימיים או החיצוניים. לכן כאשר גומלים ילד ממוצץ או מבקבוק צריך לתת לו משהו חלופי ולוודא שיש לו אמצעי הרגעה אחרים, מותאמים לגילו.
חפצי מעבר ככלל, הם חפצים אשר מסמלים עבור הילד בטחון, מסמלים את הבית ואת המקום הבטוח. כאשר הילד עובר ממקום למקום (נכנס למסגרת חדשה) עובר מעירות לשינה, ועובר מתקופה או משלב התפתחותי אחד לשלב הבא, חפץ המעבר עוזר לו לעשות את המעבר בשלום, בתחושה בטוחה. ניתן לדמות את חפץ המעבר ליד של אמא או אבא ההולכת על הילד לכל מקום. מכיון וההורים לא יכולים להיות עם ילדם בכל רגע נתון, וטוב שכך, על הילד להתמודד עם רגעי הדאגה בעצמו, ולהאמין בעצמו שהוא מסוגל ושכל רע לא יקרה לו גם ללא נוכחותכם של הוריו. חפץ המעבר משמש לו הבטחון הזה. אנחנו רוצים שילד ירגיש מספיק בטוח בגן ויוכל להנות וללמוד ולא ידאג כל הזמן מה יהיה איתו ומתי אמא תבוא לקחת אותו. אנחנו רוצים שיהיה פנוי להנאה, למשחק וללמידה. בשלב מסויים, חפץ המעבר תופס מקום (פיזית ביד אך בעיקר במחשבתו ובנפשו של הילד) שגם אותו יש לפנותו לתחושה מופנמת של בטחון ולהעביר את התחושה מהחפץ הפיזי לאובייקט מופנם. כשם שידה של האם התחלפה במוצץ או בסמרטוטי, סמרטוטי יתחלף בשלב מאוחר יותר בדיבור הפנימי של הילד עם עצמו ש"אני מסוגל להתגבר", "אני אהנה בגן ובסוף היום אבא יבוא לקחת אותי".
כך גם המוצץ והבקבוק. כשילד עובר למזון מוצק ועיקר תזונתו היא מוצקה ולא חלב, את השתיה והנוזלים יכול לשתות מכוס סגורה וכבר אינו זקוק לבקבוק. ילדים מסויימים עוד ממשיכים לצרוך בקבוק כדי להירדם (עם המעבר לשינה הוא מעבר) והבקבוק משמש להם חפץ מעבר.
כל ילד מגיע למוכנות רגשית לפרידה מהמוצץ בגיל שונה במקצת. עם זאת, חשוב להתחיל בתהליך לפני שהמציצה הופכת להרגל שקשה עוד יותר לשנותו. כאשר מחליטים להתחיל בתהליך הגמילה ממוצץ או מבקבוק, צריך לקבל החלטה מוסכמת בבית ולרתום את הילד.
התהליך חייב להיות עם הכנה: כשלב ראשון לדבר עם הילד על משמעותו של המוצץ עבורו, על המוצץ כחפץ המזוהה עם שלב מסויים בחיים ועל המעבר של הילד לשלב בוגר יותר. נתינת משמעות חיובית "אתה בוגר" היא חשובה מאוד ויש להזהר מלהשתמש בביטויים שליליים כמו "מוצץ זה לתינוקות ואתה לא תינוק". המסר צריך להיות של כוחות ומסוגלות ולא של שיקולים מהמנעות ממשהו רע. אם הילד מוצץ מוצץ או זקוק לבקבוק הוא לא עושה משהו רע ולא כדאי לעורר בו רגשות אשמה. חשוב לתת לתהליך ההתבגרות והפרידה משמעויות חיוביות ורווחים משניים- אם אתה בוגר אתה יכול לשבת כבר מסביב לשולחן עם הגדולים ולהכין מושב מגביהה במקום כסא הילדים הנפרד, את יכולה לסייע בבית במטלה מסויימת, יש לך תפקיד במשפחה... את יכולה לבחור בעצמך את בגדייך... וכן הלאה.
עוד לפני הגמילה חשוב לנסות ולהפחית את השימוש בבקבוק ובמוצץ למינימום. אם הילד מצליח להסתדר בלי המוצץ כל היום וזקוק לו רק לשינה, עדיף שלא יהיה צמוד למוצץ כל היום והמוצץ ישאר אצל הגננת או אצל ההורים. הילד ידע לבקש כאשר יצטרך. לבקש מהילד להוציא את המוצץ מהפה כאשר מדבר. להאיר את המוצץ בבית ולא לקחתו לכל מקום. כאשר יושבים לאכול - את המוצץ לא משאירים על השולחן אלא במקום מרוחק יותר. הילד יתרגל "פרידות קצרות" מהמוצץ וכך ילמד שיכול להסתדר בלעדיו. בהתחלה לפרקי זמן מסויימים ואחר כך בכלל. את הבקבוק יש לצמצם כמה שניתן ברגע שעוברים לתזונה מוצקה. ילד שאוכל חמש ארוחות במשך היום אינו זקוק לבקבוק חלב בצהרים ומהר מאוד אינו זקוק לבקבוק חלב בלילה. בודאי שאינו זקוק לחלב באמצע הלילה (כבר מ8 ק"ג תינוק אינו זקוק לארוחה לילית). ילד שמבקש בקבוק, הצורך הוא רגשי ולא תזונתי. כמובן שילדים שיש קושי מאובחן באכילה בשל פגות או קושי אחר, חשוב להתייעץ עם רופא מומחה ו/או תזונאית לגבי הפסקת התזונה מבקבוק.
ברגע שתוכלו לעשות את ההפרדה בין צורך רגשי לצורך בתזונה ובקלוריות, תוכלו לתת לילד מענה נכון בתהליך הגמילה מבקבוק. ילד שהצורך שלו בבקבוק הוא צרך רגשי, בתהליך הגמילה וההתבגרות צריך לתווך את הקושי, לתת לו מילים ולמצוא מענים אחרים מותאמים לשלב ההתפתחותי החדש. כאשר הורים מתבלבלים בין צורך תזוני לצורך רגשי הילדים לומדים להשתמש בבלבול זה כדי להמשיך לדרוש את הבקבוק. הם יפתחו בשביתות רעב, לא יאכלו כלום כל היום, כדי שבערב ההורים ישברו מרוב דאגה יציעו שוב את הבקבוק המנחם.
אבל כך המסר שנשאר אצל הילד הוא שאינו יכול התמודד עם ההתבגרות והשינוי ושאין לו כוחות ויכולות.
יש לשאול את הילד מתי נעזר במוצץ, מה הם המצבים בהם מרגיש שאינו יכול בלי המוצץ. ואז לחשוב איתו מה עוד יכול לעזור לו. מה יכול לעזור לו להירגע במקום המוצץ. תופתעו עד כמה ילדים רבים יודעים למצוא תשובה לשאלה זו. הם יכולים לומר שיפנו למבוגר ויבקשו חיבוק, ילכו למגירה שלהם בגן ויוציאו תמונה של המשפחה. אתם יכולים להציע להם הצעות נוספות ולסכם ביחד עם הילד כיצד תנחמו אותו בפעם הבאה שירצה את המוצץ.
אין לקחת את המוצץ מהילד בבת אחת. אפשר לומר לילד שזה השבוע האחרון שלו עם המוצץ, להכין טבלה וכל יום תמחקו יום וכך ידע מתי מתקרב מועד הפרידה. ביום הפרידה עושים טקס, והילד יכול להחליט מה יהיה בטקס (לקנות בלון הליום ולהפריח את המוצץ לשמים, להשליך לפח, לשלוח אותו בסירה קטנה בים ועוד. כאשר הילד מכין את הטבלה, מוחק את הימים, מחליט כיצד יפרד מהמוצץ, הוא מרגיש שיש לו שליטה על התהליך וזו תחושה הכרחית לגמילה מוצלחת וגם לעתיד- היכולת שלו לחוש שליטה על תחושותיו במצבים פחות נעימים ובמצבי תסכול.
לאחר שנפרדתם, והילד זרק את המוצצים- היו עקביים. זרקו באמת את כל המוצצים. הורים רבים חוששים שהילד יתחרט ואז יבכה נורא ולא יהיה מוצץ בבית. סביר שזה אכן יקרה. אבל אם תשלפו פתאום מוצץ, המסר שתתנו לילד הוא שלא באמת סמכתם עליו שיתמודד, שאתם לא מאמינים שהוא מסוגל. וגם שהפרידה איננה אמיתית שכל הטקס וההכנה היו זיוף והמוצץ תמיד יהיה שם. אם ילד שנפרד מהמוצץ או מהבקבוק בוכים נורא ורוצים אותו בחזרה, חבקו אותו חזק, החזיקו עבורו את כאב הפרידה את הכעס והתסכול, אבל גם תחזרו כמו מנטרה על האמירה "אני יודעת שזה קשה, שאת נורא רוצה את הבקבוק עכשיו אבל החלטנו ביחד שאת כבר גדולה, וביחד נתגבר, עוד מעט זה יעבור ואנחנו חזקות." הציעו לו את האסטרטגיות שחשבתם עליהן מראש ובעיקר חבקו אותו בכאבו עד שיחלוף כשהוא ירגע, תחושת ההצלחה והמסוגלות תהיה מדהימה ושווה את הכאב שבדרך.
אנשי מקצוע רלוונטים לתחום
פסיכותרפיסטית
התמחות: חרדה ודיכאון, פוסט טראומה, אבל ואובדן, משברי חיים, תקיעות, קושי בזוגיות ובהורות, טיפול בלהט''ב, דימו
אזור בארץ: רמת גן,בקעת אונו, גבעתיים
שפה: עברית
פסיכותרפיסטית בגישה פסיכואנליטית. מטפלת בגילאי 17-55 שחווים קושי בבניית זוגיות, בניית זהות אישית ומקצועית, משברי חיים, צורך בשינוי
עובדת סוציאלית קלינית
התמחות: נכויות ומחלות כרוניות, מחלות אוטואימנויות, משברים רפואיים, חרדה ופוביה, דיכאון, פוסט טראומה, התמודדו
אזור בארץ: תל אביב וגוש דן,אונליין
שפה: עברית
מטפלת במבוגרים ובני נוער. מומחית במחלות אוטואימוניות ומחלות כרוניות. מטפלת בחרדה, דיכאון וטראומה. עוסקת בחיבור גוף-נפש, משלבת את
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
מודעות קשובה לרגע הנוכחי - מיינדפולנס לילך וינטראוב, פסיכותרפיסטית
מיינדפולנס זוהי טכניקת התבוננות המכוונת והממקדת את האדם להעניק תשומת לב לחוויות המתרחשות ברגע ההווה, באופן מקבל, שאינו ביקורתי ואינו שיפוטי. מהמחקרים עולה שאימון של מיינדפולנס במשך מספר שבועות מביא לשינויים משמעותיים במגוון רחב של תחומים.
חמישה טיפים לקראת החזרה ללימודים צוות על הספה
החופש הגדול אוטוטו מסתיים והילדים עומדים לחזור ללימודים וכפי שכולנו יודעים, המעבר מחופש מוחלט למסגרת דורשנית ומחייבת איננו פשוט לאיש, בוודאי לא לצעירים שבינינו. איך תוכלו לעזור לילדים להתכונן ולהתארגן ואיך ניתן להקל עליהם ככל האפשר את המעבר?
בין חגים לשגרה צוות על הספה
המעברים הדחופים בין חופשה לחג, בין עבודה למשפחתיות, בין שגרה וסדר יום מובנה לבין ימים ארוכים של מנוחה יכולים להחוות אצל חלקנו כשבירת שגרה מבורכת אך בה בעת להיות גם אתגר רגשי לא פשוט.
חלוקת תעודות בבית הספר צוות אתר על הספה
הילד הלך היום לבית הספר בידיעה שיקבל תעודה. האם עשיתם איתו שיחת הכנה? בדקתם מהם חששותיו? הכנתם מתנה בהנחה ש"העיקר שירגיש טוב עם עצמו" לפני שבדקתם כיצד הוא באמת מרגיש?