אתגרים רגשיים וחברתיים של גיל ההתבגרות

אריק אריקסון, כאשר תיאר את שלבי התפתחותו הרגשית והחברתית של האדם תיאר את גיל ההתבגרות כתקופה בה מתמודד האדם עם קונפליקט בין גיבוש זהות עצמית ובין טשטוש זהות. בתקופה זו, על פי אריקסון המתבגר נפרד מזהותו הילדית ועליו לגבש זהות אישית, מינית, וחברתית ולענות על שאלת "מי אני" בפני עצמו. שלב זה אמור להכין אותו להתמודדות עם חייו הבוגרים ולקבלת החלטות לגבי כיווניו ומטרותיו העתידיות. בשלב זה נסמך המתבגר על קבוצת השווים אשר הופכת מאוד משמעותית עבורו בשלב זה. בני הנוער שסביבו מהווים עבורו מודל לחיקוי ואף מראה ומשוב על התנהגותו ומקומו בחברה. הנער/ה מורדים בדמויות הסמכות- ההורים והמורים- ובודקים כיוונים שונים של תפיסת העצמי ומקומי החברתי. נקודות יחס והשוואה שונות. זה השלב האחרון בו יוכל המתבגר למרוד, ללכת "על הקצה" ולהתנסות, ללא מחויבות וללא מחיר או במחיר קטן יחסית כיון והחברה מתיחסת בסלחנות למרד הנעורים.

על פי אריקסון, פתרון מוצלח של הקונפליקט המאפיין שלב זה יהיה גבוש זהות עצמית, ידיעה פנימית של מה טוב מה רע, מי אני ומה אני שווה ומה אני רוצה בחיים. גיבוש נאמנות לעצמי ויכולת בחירה תוך תחושת שליטה טובה על חיי. יכולתו של המתבגר להגיע לפתרון הקונפליקט תלויה כמובן בכוחות האגו שגיבש, באופן בו התמודד עם הקונפליקטים של שלבי ההתפתחות הקודמים, ובתמיכתה של סביבתו של המתבגר.

בחברה המודרנית, האתגרים הרגשיים והחברתיים הולכים וגדלים. מצד אחד, האפשרויות, הפיתויים, המידע, חופש האדם לבחור את עיסוקו והמגוון הגדול של מקצועות, עיסוקים ותחומי עניין, עשויים לבלבל חלק מהמתבגרים. מצד שני, הם הרבה פחות מוגנים מבעבר בשל עומס המידע ונגישותו, התחרותיות ההולכת וגדלה בין בני נוער כמו ההישגיות המאפיינת את החברה המערבית- כל אלו אינם מקלים עליהם.

אם בעבר היה צריך המתבגר למצוא בעצמו תשובות לשינויים של גופו, או פשוט לחכות שיסתיים תהליך ההתבגרות הגופני, להבין את מעמדה של משפחתו בתוך החברה המסורתית ולהחליט אם לקבל על עצמו את השידוך, העיסוק ואורח החיים שיעדה לו משפחתו, כיום עליו לבחור תחומי פנאי ועניין, כיצד יתלבש, מה יאכל, לאן יצא לבלות עם חבריו, באיזו מגמה רוצה ללמוד בבית הספר, באיזה אתר ממיליוני האתרים המוצעים לגלוש יעדיף לבלות? איזה מידע יעלה לדף הפייסבוק שלו? מתי ילמד לנהוג? האם יעבוד ויחסוך כסף ולאיזו מטרה? כמה יבדוק את הגבולות שמציבים לו הוריו ועוד ועוד. הפיתויים זמינים וקלים להשגה והלחץ ההישגי מעלה את רמת הלחץ ודוחף בני נוער רבים לבריחה.

השאלות שעל בני הנוער לשאול את עצמם מתרבות- איזה סוג של זוגיות ירצו? היכן ירצו לגור? מה רוצים ללמוד? באילו תחומי פנאי רוצים וכדאי להשפיע ? מהם חלומותיהם ומה יהיו מוכנים לעשות בכדי להגשימם? אפילו ענפי הספורט הזמינים הכפילו עצמם. באילו סרטים אוהבים לצפות? איך יתלבשו?אילו תמונות יקשטו את חדרם? מי החברים שלהם? איזה זמר או להקה יעריצו? החופש לבחור הוא נפלא ומציף כאחד ונער שלא למד לקבל החלטות ולקחת אחריות על החלטות שלוקח יתקשה מאוד לצוף ולא לטבוע בהצפה הזו. אפילו אנחנו המבוגרים, כאשר פתאום נפתחות בפנינו אפשרויות חדשות- אם בשאלות כמו מה נבקש כמתנת יום הולדת וכיצד נבלה יום חופשי- אנחנו יכולים להתבלבל, להלחץ, ולא בטוח שנצליח להוציא את המיטב מהחופש הזה.

בני נוער רבים מדווחים כי בשל עומס הגירויים ונגישותם, הם משתעממים מהר ומחפשים תמיד את הריגוש הבא. זהו פרדוקס שחשוב להבינו. כיצד משתעממים כשיש כל כך הרבה גירויים? מכיון שהכל נגיש, מתרחש תהליך המקהה את הרגישות, את ההתלהבות ואת השמחה מדברים חדשים. הכל בהישג יד, הכל שכיח, מוכר נגיש, שגרתי. אם לנו כילדים ללכת עם ההורים למסעדה ולהזמין שתיה ממותקת היה צ'ופר הקורה אחת לתקופה, עבור המתבגרים של היום, לאכול בחוץ או להזמין אוכל ממסעדה, זה עניין של מה בכך. שלא נדבר על מגוון המוצרים הנמצאים בבית בשגרה. ההצפה מביאה לידי כך שכל הזמן מחפשים את הדבר הבא. עוד לא מספיקים למצות את הווי וכבר עוברים לקינקט. המתבגרים מתקשים להתעמק בדבר אחד, ממהרים תמיד אל הדבר הבא. הדפוס הזה ממשיך לעיתים גם לאיכות הקשרים החברתיים שלהם. אבל אפשר להבין איך זה קורה להם. גם החברה לא תמיד מאפשרת העמקה ולא מספקת מודלינג של העמקה. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים במקביל שחדוות העשייה נחטפת ונעלמת.

בתוך כל בליל הגירויים על הנער בגיל ההתבגרות לגבש זהות עצמית יחודית לו. איך יהיה מיוחד? איך ידע מה שייך לו ובא ממנו, ומה הועתק מהסביבה ואומץ מאחרים? איפה הייחוד שלו? במה הוא אחר? והאם זה טוב בכלל להיות אחר או שפשוט עדיף להעתיק זהות מאחרים ולהיות כמו כולם? מתבגרים מסויימים, בשביל להתבלט, בשביל להרגיש מיוחדים, בשביל שיראו אותם, מרגישים שהם צריכים להמציא את הגלגל, לחדש ולהפתיע את חבריהם כדי לשמור על מעמדם החברתי. אחרים מעדיפים ללכת עם הזרם.

ככל שההורים יחזקו את ה"אני" של ילדם בגיל ההתבגרות ויתנו חיזוקים על מי שהוא ועל בחירותיו, יוכל לגבש זהות אותנטית ואמיתית משלו. מתבגרים אשר חווים ביקורת רבה על בחירותיהם והעדפותיהם, עשויים לאמץ זהות כוזבת, מזוייפת. כזו המרצה את ההורים או דוקא נותנת את תמונת המראה של מה שההורים רוצים בכדי להכעיס, אך גם זו אינה באמת הזהות האמיתית של אותו מתבגר.

נער המתבגר ומאמץ אני כוזב, או מזוייף יתקשה מאוד לחוש הנאה וסיפוק מחייו ויתקשה להיות בתוך זוגיות אינטימית ועמוקה כיוון ועליו לשמור על המסיכה שאימץ לעצמו ולהזהר כל העת מלהיחשף.

איפה החלק שלנו, ההורים?

הצבת גבולות והבנת יחסי סמכות מגיל צעיר:

מתבגר שהפנים עוד כילד את ההכרח לעמוד בכללים המציבים לו והפנים דמויות סמכותיות היוצרות סדר וארגון בעולם, גם כאשר יתמרד בגיל ההתבגרות, יחסי הסמכות ישארו שם ויהוו סמן פנימי עבורו. בגיל ההתבגרות על הנער או הנערה להבין כי יש דברים שיעשו שלא בפני אמא ואבא יתנו את הדין ויענשו באיסור ממתקים אלא בפני רשויות החוק. ילדים אשר הפנימו יחסי סמכות ומרות, ימרדו בתקופת גיל ההתבגרות מתוך הפחד הנדרש מסמכות גבוהה יותר וידעו לשמור על עצמם ממצבים בהם גם ההורים לא יוכלו לעזור להם. חשוב להמשיך ולשמור על גבולות בגיל ההתבגרות יותר מתמיד. אם ההורים לא יהוו את הסמן החיצוני של מה טוב ומה רע, מה המינון הנכון, המתבגר ילך לאיבוד ויטבע בהצפה. הורים לא צריכים להיות חברים של ילדיהם ויחד עם הפנטזיה של כולנו כהורים להיות אנשי הסוד של ילדינו, המתבגרים צריכים קודם כל לדעת שיש מישהו שהוא בשליטה ויודע מה הוא עושה בזמן שהוא מחפש את האמת הפנימית שלו. אם מצליחים להיות אנשי סוד יחד עם הצבת גבולות מה טוב- אבל אסור שהסקרנות והצורך האישי שלנו יטשטשו את הצורך הראשון והעצום של המתבגר בסדר חיצוני מול הכאוס הגדול שבתוכו.

כמה זמן אנחנו משקיעים בקריירה והאם גיבשנו דפוסים של שיח פתוח עם הילדים ותיווכנו להם את העולם?

העולם המודרני גובה מחירים גם מאיתנו. כדי להתפרנס וכדי לממש את עצמנו עלינו להשקיע אנרגיות וזמן בלי סוף בעבודה שלנו. עד כמה אנחנו מוכנים באמת לפנות מקום לצורך של ילדינו המתבגרים בתקופה קריטית זו? עד כמה עד היום השקענו ביצירת יחסים בהם יש שיח פתוח ותקשורת. ילדים שעד גיל 14 מעולם לא ניהלו שיחה אינטימית עם הוריהם- על מה קורה להם בבית הספר? מה שימח אותם היום? ומי העליב אותם ביום אחר? – ילדים שאינם מכירים שיח כזה, יתקשו להתחיל וליישם אותו בגיל ההתבגרות כשכל מה שרוצים הוא לשמור מרחק מההורים ולא לחפש פתאום קירבה מחודשת. לאלו שהם הורים לילדים המתקרבים לגיל ההתבגרות או בפתחו, השקיעו את הזמן בליצור את השיחות האלו, השקיעו את הסבלנות – כי זה לוקח זמן וזה תהליך. וגם היו מוכנים להיות אלו שלוקחים את היוזמה ונחשפים ראשונים. אם אתם תספרו לילדים מה עבר עליכם היום (כמובן בבחירה מוקפדת של התכנים) הם ילמדו את המילים ואת הדרך ולאט לאט יפתחו. זה כל כך מרגש כשזה קורה- שווה את ההשקעה והסבלנות!

כמה אנחנו מעורבים ומוכנים להבין את מקומם והדילמות שלהם?

לפעמים על ההורים לשחק תפקיד של סוכן כפול. מצד אחד עליהם להיות "השוטר", הסמכות, הגבול ומצד שני על ההורים לעשות זאת תוך הבנה אמיתית ואמפתית של הקושי של המתבגרים לעמוד בגבולות אלו ואת הצורך שלהם לפעמים לבדוק ואף לעבור את הגבול. כולנו היינו מתבגרים. חלקנו עברנו את התקופה בצורה טובה יותר ואחרים מאיתנו היו מתבגרים קשים מאוד. ההבדל בין הזדהות שבה אדם קופץ לבור בו נמצא חברו ונתקע איתו בפנים, אמפתיה הינה היכולת להבין כמה קשה ומפחיד זה להיות בבור ולהשאר בחוץ, בפתח הבור עד שתמצא הדרך לחלץ את החבר מתוכו. היו על המשמר ושמרו על הגבול מתוך חיבור ואמפתיה. תווכו לילדכם המתבגר את העולם, את קשייו, את התסכול מהמשברים וחוסר האונים שבעיניהם נראה שימשך נצח. אתם כבר יודעים שזה עובר. אבל אתם גם ידעתם פעם כמה קשה זה להיות שם.