תקשורת בין אישית: אמפתיה

אמפתיה היא עמוד תווך של איכות המגע בין אדם לחברו, זוהי התנסות חווייתית, שבה אדם פתוח ורגיש למתחולל בעולמו הרגשי- הנעתי של האחר. דייויס (Davis, 2004), טוען כי מאמצי כל החוקרים להגדיר מהי אמפתיה מובילים למכנה משותף זהה- אמפתיה מופיעה בהקשר בין אישי חברתי, בו תגובה של אדם אחד קשורה לחוויה של אדם אחר.

בפסיכולוגיה ההתפתחותית אמפתיה מוגדרת כתגובה רגשית למצב רגשי של האחר. הגרעין המרכזי בהתנהגות אמפתית הוא היכולת לחוש את האחר. התהליך האמפתי הוא אינטואיטיבי ומבוסס בעיקרו על שימוש מבוקר במנגנון ההשלכה. בעל האמפתיה "מגייס" את מלוא טווח התנסויותיו, חוויותיו ועולם דמיונו כדי להתקרב למה שמתחולל בפנימיותו של האחר (רוזנהיים, 1992). האמפתיה מורכבת הן מרגישות לרגשות שמבטא האחר והן מהיכולת המילולית להפגין כלפי הזולת את קיומן של ההבנה והרגישות האלה (קלינגמן ואייזן, 1990). הקשר האמפתי מחייב הפרדה ברורה בין העצמי שלי לעצמי של הזולת (בנימין, 1990).

המושג אמפתיה מכיל היבטים קוגניטיביים, רגשיים ואפיוני תקשורת. המרכיב הקוגניטיבי משמעו היכולת לאמץ את נקודת מבטו של האחר. המרכיב הרגשי מדגיש את ההשתתפות בחוויות הרגשיות של הזולת, והמרכיב התקשורתי מדגיש מסרים לא מילוליים המועברים בתקשורת הבין- אישית (עדן-אלמוגי, 2000).

גיל (2002), טוען כי ניתן לראות את האמפתיה כתהליך של בדיקת השערות ביחס לחוויה הפנימית של האחר. השערות אלו נתונות לאימות או להפרכה דרך הדיאלוג שנוצר, כל צעד כזה מגביר את דיוקן ואת עומקן. אמפתיה, אינה זהה לסובייקטיביות, שרירותיות אינטואיטיביות או טלפתיה. זה תהליך של הבנה לעומק, אשר משתמש בתקשורת רגשית. עומר (1997) מוסיף כי האמפתיה אינה רק לסבלו של האחר אלא גם להגיון הרגשי הפנימי, העומד מאחורי התנהגותו הבעייתית של הזולת.

האמפתיה היא פונקציה של מרכיבים חברתיים, סביבתיים, תרבותיים ובעיקר משפחתיים. וכך, למרות שהפוטנציאל לחוש אמפתיה קיים, עליו להתפתח בתוך מערכת יחסים קרובה ובתוך תהליך סוציאליזציה תקין. מבחינה התפתחותית בשנה הראשונה לחייו חווה הילד מיזוג בין העצמי לאחר. התגובה האמפתית של הפעוט היא גלובלית ומערבת בין רגשות לא נעימים שלו ושל האחר, כיוון שאין הוא מבחין בין העצמי והאחר. בגיל שנה לערך מושגת קביעות אובייקט. התינוק מסוגל לראשונה לחוות מצוקה אמפתית, כשהוא מודע לכך שהזולת ולא העצמי במצוקה. עם זאת, הוא עדיין עשוי לבלבל בין מצבים פנימיים של האחר לשלו, מה שמתבטא בנתינה לאחר של מה שהוא מוצא כמרגיע. בגיל 3-2 יש לילדים תחושה של האחרים כבעלי מצבים פנימיים בלתי תלויים בשלהם, אף שעדיין אין הם מסוגלים לזהות את שלל המצבים האלו. בגיל זה הילדים הופכים להיות מודעים לכך שתחושותיהם של אחרים עשויות להיות שונות משלהם, ושנקודת הראות שלהם מבוססת על צרכיהם ועל הפירוש שהם נותנים למאורעות. בגיל 4-3 ילדים יכולים להכיר ולהגיב אמפתית על שמחה או על עצב אצל אחרים, במצבים פשוטים. המגוון והמורכבות של המצבים עליהם הם יכולים להגיב אמפתית מתרחבים עם התפתחות השפה והיכולות הקוגניטיביות.

בתאוריות מרכזיות בתחומי הטיפול והייעוץ נתפסת האמפתיה ככלי חשוב המאפשר להבין נכון יותר את עולמו של המטופל ובכך להשיג באופן אפקטיבי יותר את מטרות הטיפול, בתנאי שאין המטפל מאבד את זהותו הוא (עדן-אלמוגי, 2000). רוזנהיים (1990) מדמה את מלאכת האמפתיה לחשיפתו של סרט צילום: ככל שהמטפל רגיש יותר, כן יקלוט רשמים עדינים יותר. המטפל "מפתח" סרט זה על מנת שהמטופל והוא עצמו יוכלו לחזות בו בצוותא- אך מתוך ידיעה מראש, כי לעולם אין סרט מעתיק מציאות במלוא עומקם ודיוקם של ממדיה במלואם.

קיימת חשיבות לשמירת הגבול שבין בעל האמפתיה והאובייקט. כאשר בעל האמפתיה גולש להתמזגות עם השני ועם חוויותיו זהו תהליך של הזדהות. סכנה נוספת בשימוש באמפתיה מתקיימת כאשר המטפל הופך למעורב מאד בטיפול, עד כדי כך שהוא מגלה דאגה הורית כלפי המטופל. הוא עלול לכוון אותו לפי קריטריונים שיפוטיים שנכונים בתפיסתו, ולא לעמוד על צרכיו השונים של המטופל. בנוסף, קושי אפשרי בטיפול במתבגרים קשור בהיבטים הנרקיסיסטיים של המתבגר. המטפל מקשיב למטופל ומנסה להבין אותו באופן אמפתי, המתבגר חווה בתוכו את חוויית המיוחדות אך גם עלול לחוש חסר הגנה ומאוים מהחודרנות שהאמפתיה יוצרת (עדן-אלמוגי, 2000).

היכולת האמפתית היא אחד הגורמים החשובים ביותר במערכות יחסים בין אישיות. היכולת לזהות ולהבין צורך של האחר, ולגלות אכפתיות ואמפתיה חיונית לאינטראקציה הדדית. בכדי לפתח אצל ילדים ומתבגרים אמפתיה ניתן לפעול במישורים קוגניטיביים- התנהגותיים ורגשיים. במישור בקוגניטיבי- ניתן ללמד ערכים של התחשבות, כבוד וסיוע לזולת. במישור ההתנהגותי- לימוד באמצעות הדגמה והמחשה כיצד מדברים בכבוד, מסייעים לחבר במצוקה, ממתינים בתור למשחק, פותרים קונפליקטים במשפחה בדרך אמפתית בה לכל צד יש מקום וקיימת חשיבות לדיאלוג המשותף. במישור הרגשי- חשוב לספק אהבה ותמיכה, כדי שירגישו אהובים ורצויים ובכדי שדרך זו תשמש חיקוי עבורם ותסייע להם לפתח רגישות לזולת.



ענבר לבקוביץ
טנטולוגית ומנחת קבוצות