הילד שלי לא סופר אותי

א | א | א | א | (שנה גודל אות)

לעיתים זה נראה כאילו הכל עומד להיחרב. כל ההשקעה, העבודה החינוך, לילות ללא שינה, ריצות למציאת הדבר שהכי ישמח אותו, שיחות עם הגננת ואחר כך עם המורה- כל אלו ירדו לטימון ונעלמו כאילו לא היו. הילד בו השקענו כל כך הרבה עבודה ומחשבה, נטל את מושכות חייו בידיו ורץ אל האופק מבלי לשים לב שהוא עדין קטין שהשאיר את הוריו המודאגים מאחור.

לחלק מההורים התחושה הזו מחלחלת כאשר הילד פורש כנפיו לעבר העצמאות- הולך וחוזר לבד מבית הספר ולחברים, אבל אז אנחנו מוכרחים להודות שמתגנבות לרוב גם תחושות גאוה והקלה המתלוות לדאגה ולפחד. התחושה הרבה יותר קשה כאשר היא מתעוררת כאשר הילד הטוב, מושא גאוותינו שואג עלינו, מתריס, ואף פולט מילים שלא חשבנו שאי פעם נשמע יוצאות מפיו. כמובן שזה עוד יותר גרוע כאשר הוא פשוט עושה מה שהוא רוצה, מתעלם מבקשותינו ומנוכחותינו ונראה ששום דבר לא מאיים עליו, שום דבר לא מרתיע אותו- הוא בשלו.

זה יכול לקרות כבר בגיל הגן. הורים פונים ושואלים: מה עושים עם ילדה שלא מקשיבה למה שמבקשים ממנה? מה לעשות כאשר אני מבקשת מהילד לאסוף את הצעצועים והוא בתגובה משליך אותם רחוק או זורק אותם עלי? כל בוקר הילדה שלי מתווכחת איתי על מה לובשים לגן ולא מוכנה ללבוש אף בגד שאני מציעה לבסוף אחרי ויכוחים רבים היא הולכת עם שמלות יקרות ועדינות, לא נוח לה, ואני מאחרת לעבודה.

זה בא בגלים. יש גל של התנהגות מדאיגה שמגייס את ההורים ואחרי שחולף, תחושת ההקלה עלולה להביא לשאננות. אחריה מגיע גל גדול יותר, עוצמותיו גדולות יותר, הוא דרמטי יותר ושוב תופס אותנו לא מוכנים. וכך זה ממשיך, בתקופות של גאות ותקופות של שפל ומבלי שנשים לב נכנסנו לגיל ההתבגרות (המתחיל היום, אגב, כבר בגיל תשע אצל בנות ואפילו אצל חלק מהבנים). ואז מגיע הצונאמי. כל הגלים הקודמים נראים לנו כמו שפל במי האיים המלדיביים. פתאום אנחנו עומדים מול ילד המתחיל להתבגר, אשר בין ביטויי החוצפה המרתיחים שלו יש גם טיעונים ודברי טעם המבלבלים אותנו. הורים מוצאים עצמם עומדים מול ילדיהם ומפקפקים בכל מה שהאמינו בו. מכנסים את הילד הסורר לשיחה חריפה ובמהלכה כבר לא בטוחים מה רצו לומר ומה היה המסר חוצב הלהבות עליו התאמנו יומיים קודם לכן.

אז נכון, חשוב מאוד ואפילו קריטי שילד ידע לקבל סמכות. שיהיה בו איזה פחד, קל , חשש, מפני מה שיקרה אם יעבור על הקווים האדומים. ילדים שלא יודעים לקבל סמכות עלולים בגיל ההתבגרות לחמוק לתוך בדיקות אינסופיות של גבולות. נכון שרוב הילדים שקיבלו חינוך טוב, חום וביטחון ידעו להבחין בין טוב לרע. אבל הלחצים החברתיים הם עצומים וכמעט בלתי ניתן להתנגד להם. על הלחצים החברתיים מתווספים הגירויים הרבים, התקשורת והאינטרנט המשאירים את ילדינו חשופים כל כך לכל מה שאנחנו רוצים להגן עליהם כל כך. והם חשופים מגיל מאוד צעיר. הרבה יותר צעיר מהשלב שבו יש להם יכולות רגשיות מספקות להתמודד עם התכנים הללו.

כדי לנסות ולמנוע הדרדרות ואובדן שליטה, חשוב להשאר עירניים וקשובים להתפתחויות החברתיות והרגשיות של הילד כבר מגיל צעיר. כבר בגיל שלוש ילד צריך לדעת לקבל גבולות, לדעת שהוריו יודעים מה טוב ומה רע, מהם הקווים האדומים שאסור לעבור, שברור להם מהי התנהגות נאותה וכי הם מנהיגים בית ובו עולם ערכים ונורמות ברור. תחושת חוסר האונים המתלווה לילד המתעלם מהוריו היא קשה. אבל כהורים, אנחנו חייבים להתמודד עם החלק בקושי ששייך לנו, לפחדים שלנו ומול הילד להפגין ביטחון.

ילד שמתוורים לו הוא ילד שמוותרים עליו.

ילד המתעלם מהוריו, ואחר כך גם מתחצף ולא מבין מהו כיבוד הורים, ילד שהוריו עומדים מולו חסרי אונים או אפילו מתבדחים על חוצפתו של הילד כי 'הוא כל כך קטן שזה מצחיק', לומד שהעולם הוא כיאוטי. הוא לומד כי התנהגות מכבדת איננה חשובה מספיק. אבל בעיקר הוא לומד באופן לא מודע, כי זה לא מספיק חשוב שההורים ילחמו בהתנהגות זו ומפנים כי התנהגות זו איננה בעייתית. במקרים רבים הילד גם מפנים כי הוא איננו מספיק חשוב כדי שילחמו על החינוך שלו וזה כר נפלא להתפוררות של הבטחון העצמי והשליטה של הילד בדחפיו ובבטחונו בהוריו ובעולם.

כאשר הורים מרגישים כי הם מאבדים שליטה ומתגייסים למציאת פתרונות, טווים תכנית פעולה, מתייעצים עם אנשי מקצוע או אפילו עם חברים, חלק גדול מהעבודה כבר נעשה ותוצאות יראו מהר מאוד. לפחות בגיל הרך, זה עובד מאוד מהר כאשר מתקיימת עקביות מצד ההורים. אבל הורים צריכים גם לעשות חושבים וחשבון נפש עם עצמם. לבחון בצורה שקופה את התנהלותם מול הילד, את תגובותיהם להתנהגויות שונות. להבין מאיפה הילד לומד התנהגות זו או אחרת, מה מפנים מהתנהגותם של הוריו, עד כמה הם באמת קשובים לו, למצוקותיו, מהי הדוגמה האישית אשר הם מפגינים בבית.

החשוב ביותר, בכל גיל, הוא לשמור כל הזמן על ערוץ תקשורת פתוח. גם אם מחליטים על ענישה או שלילת זכויות כזו או אחרת, אל תסגרו את הדלת לשיחה, לשיתוף, לבירור עם הילדים מה עובר עליהם. למדו אותם לדבר על המצוקות, לתת שם לרגשות המסעירים אותם.

גם כאשר הילד מתחצף, בועט וכועס, גם כאשר סוגר את הדלת או מסובב את הראש, אתם תמיד נשארים ההורים שלו. גם כשהוא אומר דברים איומים, אתם בעלי הפרספקטיבה, אתם עברתם את גיל ההתבגרות ואתם יודעים שהוא קשה, לפעמים איום ונורא אבל הוא עובר. החזקה של אמונות אלו תעזור לכם לעבור את השנים הקשות, להתמודד עם הפגיעה והעלבון מהילד ולשים אותם בצד, לטפל בהם ביניכם אבל לא מול הילד. מולו תפגינו את הבטחון שלכם כי זה יעבור, כי אתם תמיד ההורים שלו ותמיד תדאגו לו.