קליטת השבים כלידה מחדש: מבט פסיכולוגי על תהליך החזרה מהשבי

קליטת השבים כלידה מחדש: מבט פסיכולוגי על תהליך החזרה מהשבי

דריה שלו, יעל שובל צוקרמן, רוית רובנשטיין, עוזי בכור, עליזה דולב, עינב דגן ולאה שלף

סא"ל (מיל') דריה שלו, עובדת סוציאלית קלינית מדריכה; מרצה בבי״ס לעבודה סוציאלית אוניברסיטת בר אילן; היחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.

רס"ן (מיל') ד"ר יעל שובל-צוקרמן, עובדת סוציאלית קלינית מדריכה; ראש שתי תוכניות, בי״ס לעבודה סוציאלית אוניברסיטת בר אילן; היחידה לתגובות קרב, מחלקת בריאות הגוף והנפש, צה"ל.

סא"ל (מיל') ד"ר רוית רובינשטיין, פסיכולוגית קלינית מדריכה; מנהלת טיפול יום "שחר", בית חולים מזור; היחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.

סא"ל עוזי בכור, פסיכולוג קליני מדריך; מפקד היחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.

סא"ל (מיל') עליזה דולב, עובדת סוציאלית קלינית מדריכה; מנהלת "מפנה" – מערך הסיוע לרופאים (הר״י); היחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.

רס"ן עינב דגן, פסיכולוגית קלינית; היחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.

סא"ל (מיל') ד"ר לאה שלף, עובדת סוציאלית קלינית מדריכה; דקן בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר; יועצת מחקר ביחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.

מבוא

הרגעים של היציאה מהשבי אל החירות לוו במנעד רגשות רחב, שנע בין שמחה לעצב וחרדה, בין ידיעת הבאות לבין אי-ידיעתן. כבר ב-1926 כתב פרויד (1988) כי הוא רואה בחרדת הלידה את החרדה הקדומה ביותר, המהווה אב-טיפוס לכל חרדה עתידית. המעבר הפתאומי מהרחם המוגן והבטוח אל העולם החיצון, המוצף בגירויים, מהווה נקודת ציון מכוננת בחיי האדם. אלא שבמקרה של השבי, השב לא הגיח לעולמו החדש ממקום מוגן ובטוח, אלא ממקום מאיים, לא בטוח ולא צפוי. כך, באופן דומה, המעבר הפתאומי מהשבי אל החופש, על אף היותו מיוחל, היווה עבורו זעזוע מבני, שחייב התארגנות נפשית מחודשת (מיטשל, 2009).

במקרא, תהליך הלידה כרוך במילה "משבר"." משבר" מתייחס לצוואר הרחם, שבו התינוק "שובר" את המסך כדי לצאת: "מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (מלכים ב יט, ג), המילה מתארת את שיא הסבל והקושי, אך מתוך המשבר הזה אמור להגיע המוצא. ניתן לומר כי המקרא מציג את הלידה כאירוע משברי במובן של "נקודת שבירה" חיובית ופורצת דרך, שבה היילוד יוצא לעולם מתוך הרחם, מה שמשנה את משמעות המילה "משבר" מאסון להתחלה חדשה. מעניין לחשוב על התפתחות משמעות המונח בימינו לכזה הכרוך בשבר וקושי, ועל הקשר שלו ללידה ואולי גם ללידה מחדש, כפי שנציג כאן.

ה"היריון": ההכנה וההמתנה לקראת השחרור

ציפייה וחרדה
בדומה לתקופת ההיריון, המלווה בציפייה מהולה בחרדה, כך הייתה גם תקופת ההמתנה לשחרור השבים. במסגרת ההסכם הראשון שנחתם בין ארגון הטרור חמאס למדינת ישראל שוחררו נשים וילדים, לאחר כ-52 ימים בשבי, חטופים אחדים נוספים שוחררו הודות למאמצים דיפלומטיים, וכן יצאו לפועל כמה מבצעי חילוץ מוצלחים. בהמשך, לאחר כ-477 ימים, במסגרת הסכם נוסף, שוחררו הנשים, החיילות, גברים מעל גיל 50, גברים צעירים שהוגדרו כנמצאים במצב רפואי מסכן חיים (הומניטרי) וכן מספר חללים. על פי מתווה שחרור החטופים בעסקה השנייה, שוחררו מדי שבוע בין שלושה לארבעה חטופים, רובם המכריע נחטפו במתקפת החמאס ב-7 באוקטובר. במסגרת ההסכם, שמות המשתחררים פורסמו כ-24 שעות טרם מועד המסירה.

ברגעים אלה, ואולי עוד קודם, התחילו ה"צירים" המשמעותיים, אלו המבשרים כי השיבה הביתה, הנחווית כלידה, מתקרבת והופכת ממשית. במקרה שלנו ניתן לדבר על "צירי לידה" קולקטיביים, גם בקרב אותן משפחות אשר שמות יקיריהן לא פורסמו, ואלו "צירים" שבישרו כי הפעם לא תהיה זו ה"לידה" שלהן. אולם בקרב המשפחות אשר התבשרו על שחרור יקיריהן, הציפייה לקראת הרשימה דמתה להכנות שנעשות לקראת הלידה – החל בהכנת התיק ועד להכנה הפיזית והמנטלית, שכן היה ברור שהספירה לאחור לקראת ה"לידה" החלה. בריאיון עם אור לוי, הוא סיפר כי הם היו ארבעה ביחד בשבי, כשהודיעו שרק שלושה ייצאו: אלי שרעבי, עומר ונקרט והוא עצמו, ואילו אלון אוהל יישאר מאחור. כששאלה אותו המראיינת אם אלון אוהל הבין שהוא לא משתחרר, הוא ענה: "הוא מבין, אין לו תאריך לידה" (שמם, 27.3.2025).

אנו, כצוות גורמי בריאות הנפש שליווה את התהליך, חווינו את ההמתנה לקבלת השמות כסמל להפיכת המשימה מרעיון מופשט לרגע מוחשי ואישי, שבמהלכו כל אחת מאיתנו תקבל את שם השב שאותו תלווה מרגע הגעתו ועד מסירתו לצוות בית החולים. גם אנחנו התחלנו בהכנות, כמו מיילדות שעושות הכנות ללידה ומספקות ליווי צמוד ליולדת. הכנה זו החלה בהיכרות עם עץ המשפחה של השב ועם שאר הפרטים החיוניים בדקות הראשונות לקבלתו. עם קבלת השמות והצימודים, בצד ההתארגנות מקצועית, חשנו כיצד אנו נמלאות ברגש אימהי – רצון ללמוד ולהכיר את השב ולהיערך לבואו.

ההכנות המעשיות והרגשיות
כמיילדת הנערכת ללידה, החלו ההכנות – קבלת זהותו של השב המיועד והעמקת ההיכרות עם הפרטים עליו ועל משפחתו. המחשבות רצו לכל עבר, הרצון להכירו ככל הניתן, לדייק את המפגש, להיערך לכל תרחיש ולעשות עבורו את המיטב ברגע השחרור.

תקופה זו מקבילה לתהליך ההכנה הפסיכולוגי והפיזי ללידה; כשם שההורים חושבים על ילדם העתיד להיוולד ומכינים עבורו את הדברים שיזדקק להם לדעתם, כך גם אנו התכוננו לקבל את השב, מתוך ההכרה שככל שהמעטפת תהיה מדויקת יותר, כך יגדלו הסיכויים לקבלו בצורה המיטבית. מעטפת זו הייתה אבן היסוד לתהליך המנטליזציה והקליטה בחזרה לחיים. בתהליך מקביל גם משפחות השבים התחילו להיערך לקבלה, ובהדרגה, כל אחת מהן גם חשבה על צורכי ילדה הפרטי והכינה עבורו את הדברים שרצתה שיהיו לו עם הגעתו למקום בטוח.

רצון המשפחות להיטיב את קבלת השבים זלג גם למידע שרצו שיקבל מיד עם הגעתו, שייחרט ויירשם בזיכרון הקליטה. אי-לכך קיבלנו מהן מסרים על דברים שחשוב להן שיהיו ברגע הקבלה ומאפיינים את ייחודם של היקרים להן. כחלק מלקחי ההחזרה הראשונה, על מנת להיות מכווננות לצורכי השבים, התקשורת עם המשפחות נערכה על ידי גורם מתווך מהיחידה לתגובות קרב. מהלך זה אפשר לנו קרבה לבקשות המשפחות, ובמקביל – מרחב מספיק כדי לזהות ולספק את צרכיהם של השבים בעת הגעתם חזרה לשטח מדינת ישראל.

"חדר הלידה": בניית מרחב בטוח לקבלת השבים

ארגון המרחב הפיזי
בוקר הקליטה התחיל כמעט תמיד בחשכה, בשעה שמרבית האנשים ישנים עדיין, כמו תהליכי לידה רבים המתחילים בשעות הקטנות של הלילה, ומחייבים את מרב הריכוז והשקט.

הגענו בנסיעה שקטה לנקודה שממנה היו צפויים השבים להגיח בעוד שעות ספורות. שטח חול, שעד לפני רגע נראה תמים, הפך בדקות למתחם קליטה מאורגן, שהכיל בתוכו את כל מה שהשבים היו עשויים להזדקק לו בדקות הראשונות של הגעתם.

קו המחשבה שהנחה אותנו התבסס על פירמידת הצרכים של מאסלו (Maslow, 1968) – אלא שבסדר הפוך: יצירת ביטחון ומבט מקבל, תומך ומכיל, ואחר כך מזון ושירותים. בדומה לחדר לידה המוכן לקבל חיים חדשים, המתחם נערך לקבל אנשים שעוברים במהירות ממצב הישרדותי של שבי לחירות שעליה חלמו מאות ימים.

החרדה וההתרגשות לקראת הרגע
בחלוף השעות, בזמן שבצד השני התקדמה העסקה, התחושה הייתה כשל חדר לידה. בצד הקשב לקצב ה"מוניטור" – שבמקרה זה התבטא בדיווחים מחדר המבצעים – המרחב הפך למעין חדר הנערך לקבלת חיים חדשים – כל אחד ידע את תפקידו ואת מקומו והכין את כלי העבודה שלהם יזדקק. זו לא הייתה עבודה של איש אחד, אלא של צוות שלם, שהכין את עצמו לקליטת השבים.

כנשים בוגרות וכנשות מקצוע, ידענו שגם לידה בריאה ומוצלחת איננה דבר מובן מאליו, ובהקבלה לתהליך זה, נערכנו גם לסיבוכים אפשריים ב"לידה" הנוכחית.

האתגר היה מורכב: בניגוד לחדר הטיפול הרגיל, המוכר והיציב, שבו נוכחים רק שני אנשים, המתחם היה פתוח, והשב – ה"מטופל" – היה ידוע למטפל, בעוד המטפל לא היה ידוע לשב. ההיערכות התנהלה על ציר הידוע והלא ידוע.

מתוך הלא ידוע על מצבו הנפשי והבריאותי של השב, חלק מההיערכות באה לידי ביטוי במוכנות למענה רפואי ופיזי רחב וכולל, מתוך רצון להיות ערוכים לכל צורך. מורכבות זו חייבה אותנו להכיר את כלל המענים, ועם קבלת השב, לזהות את צרכיו ולהתאים מענה לכל צורך, ובכך למנוע הצפה של מענים שיקשו עליו ולא ייטיבו עימו. עידית, אימו של אלון אוהל, אמרה לעמליה דואק ועופר חדד (12.5.2025), בריאיון על חזרתו של עידן אלכסנדר: "אני בטוחה שיש עוד אימהות כמוני שרוצות לחבק את הילדים שלהם. היום הייתי קונה את מה שאימא של עידן עוברת. [...] כשמתקשרים אליה: "בואי תיקחי את הילד שלך", זו מתנה מדהימה, כמו לידה מחדש, פשוט לידה מחדש".

רגע ה"לידה": המפגש הראשון עם החופש

בין הצירים (תרתי משמע) והציפייה הגוברת
ה"צירים" בצד העזתי כאבו והגבירו את החרדה. אך טרם ה"לידה", כמו בבדיקת אולטרסאונד מקדימה, רצינו לוודא את מצבו של השב – איך הוא נראה, כדי שנזהה אותו, כמה קילוגרמים איבד ממשקלו, ועם אלו שבויים נוספים הוא מגיע – כדי שנוכל לתכנן טוב יותר את הקליטה.

מידע רב יכולנו לקבל דרך הצפייה באמצעי התקשורת הזרה, ששידרה את טקסי ה"פרידה" והשחרור של השבים שערך החמאס, טקסים כפויים, אלימים ומאיימים. הידיים אחזו בשבים בגסות. יכולנו להרגיש את התחושה הלא נעימה בגוף, חשנו בחילה וחרדה שמא משהו בתהליך ישתבש, והצורך להגן על השבים היה כה חזק, ועם זאת כה בלתי מושג. הציפייה לבאות הלכה וגברה, ואיתה ההתרגשות, שהגיעה לשיאה כשהתקבלה הבשורה על מעבר השבים לידי הצלב האדום. תחושת רווחה מילאה את כולם מעצם הידיעה שהשבים בידיים בטוחות בדרכם אלינו.

הדקות שבהן הצלב האדום עשה את דרכו לנקודת הקליטה נחוו על ידינו כדקות קסומות, שבמהלכן המתחם נמלא בשלל רגשות ובקדושת הרגע. כל אחד ואחת מבעלי התפקידים התמקמו במקומם, וכולם וידאו בדממה שכל מה שצריך להיות נגיש ומוכן אכן נמצא. המשאלה של הצוות כולו הייתה לצאת בידיים מלאות, כלומר לקבל מידי הצלב האדום את כל מי שיום קודם הוכרזו כצפויים להשתחרר (שובל-צוקרמן ואחרים, 2024), לאחר שעברו את כל התהליך בצד העזתי. טל שהם ציין בריאיון עימו: "היציאה שלי מהמנהרה שבה הוחזקתי הייתה כמו לידה מחדש" (בר יוסף, 15.3.2025).

רגע ה"יציאה לעולם"
רגע ההגעה של רכבי הצלב האדום דמה לרגע שבו המיילדת מצהירה בפני האם שהיא רואה את ראש העובר.

הדלת נפתחה, וכמו בלידה, כשבנקודה זו מבקשים מהיולדת לעצור רגע ולא ללחוץ – לאפשר לגוף לפעול בקצב הייחודי לו, כל אחת מאיתנו התקרבה בעדינות לשב שיועדה ללוות, פנתה אליו בשמו, ונוצר קשר עין, נוצר מפגש ייחודי בין שני זרים שחלמו על הרגע שהתרחש כעת.

במבט ובהחלפת המילים הראשונות של היכרות נוצר קשר. זהו רגע שכל מהותו יצירת ביטחון ואמון. בהקדמתו לספר "ה׳אני-עור׳" של אנזייה (2004), כתב גרנק על שימושו של אנזייה במונח "אני-עור", שמראה את החשיבות הרבה שהוא ייחס לחושיות ומתאר כיצד הווי התינוק הוא קודם כול חוויה חושית, שרק מאוחר יותר תהפוך בהדרגה לתהליכים מנטליים. הדבר דומה להתבוננות על השב כמגיח מן השבי חזרה לחיים וזקוק למעטפת חושית שתאפשר מעבריות מיטיבה. מבחינת הקבלה, מעטפת זו הייתה דינמית והייתה יכולה להתבטא באופנים רבים, החל מלקרוא לשבים בשמותיהם – לחלקם, אחרי חודשים רבים שלא שמעו מילה בעברית, לתת חיבוק, אחרי שזמן רב לא חוו מגע ידידותי, לאפשר לעמוד רגע באוויר הצח ולחוש את הרוח, אחרי חודשים במנהרה. ההכרה בצרכים אלו ומתן האפשרות לספקם יצרו את המעטפת.

ה"תינוק החדש": חיבור השבים למציאות החדשה

מושקעות ראשונית וחיבור מחדש
כפי שוויניקוט (2009) תיאר את ה"מושקעות האימהית הראשונית" (primary maternal preoccupation) – האנרגייה האימהית המופנית לתינוק ולטיפול בו – כך גם כל אחת מאיתנו הפנתה את כל משאביה הרגשיים והמקצועיים כדי להכיל את חוויית השיבה המורכבת ברגישות ותוך התמקדות בצורכי השב בלבד.

האם, כפי שתיאר ויניקוט , "משהה באופן זמני את התעניינותה בעולם החיצון ומשתוקקת לפנות פנימה, כשליבה נתון אך ורק לפנים המעגל הנוצר בין זרועותיה, שבמרכזו ניצב התינוק". באופן דומה, התמקדנו באופן בלעדי בכל שב ושב, יצרנו סביבו מעגל מגן והקדשנו את כל תשומת הלב לצרכיו הייחודיים (ויניקוט, 2009).

קוהוט (2007) הרחיב ופיתח רעיון זה למונח "אמפתיה מיוחדת" (specialized empathy) – היכולת להתחבר לעולמו הפנימי של האחר באופן מוחלט. בהקשר של קליטת השבים, ניסינו ככל יכולתנו לכוון את האמפתיה המיוחדת בדקות הללו על מנת לנסות ולהתחבר ברגעים הראשונים לחוויה הסובייקטיבית שלהם, אף שזו הייתה עשויה להיות קשה ואף בלתי נתפסת. היה זה ניסיון לחקות את האמפתיה שהאם מפתחת כלפי תינוקה, שהרי היא אינה נוצרת ברגע אחד, אלא זהו תהליך שבבסיסו התכווננות, המאפשר לאם להתחיל להבין את צרכיו של התינוק אף שהוא נעדר יכולת מילולית.

זולתעצמי והעברת מראה בתהליך הקליטה
בתאוריה של קוהוט על פסיכולוגיית העצמי (קוהוט, 2005), המונח "זולתעצמי" (selfobject) מתייחס לאנשים בסביבתנו הנחווים כהרחבה או חלק מהעצמי שלנו ומספקים פונקציות חיוניות לביסוסו ושימורו. בילדות המוקדמת, ההורים משמשים כזולתעצמי מרכזיים, המספקים לילד שלושה סוגים עיקריים של חוויות: שיקוף והתפעלות (mirroring), אידיאליזציה ותאומות (twinship).

תאוריית העצמי של קוהוט אופטימית ביסודה באשר לאדם ויכולותיו, כולל יכולת הריפוי הנפשי שלו. קוהוט תפס את העצמי כאינטגרציה של התנסויות שונות של זולתעצמי – אינטראקציות שונות שהאדם חווה עם אנשים המגיבים בהתאם לתחושות שלהן הוא זקוק, בזמן ובמינון הנכון ובהתאם להתפתחותו. דרך הפנמה של תפקודי זולתעצמי אלו, האדם מפתח עצמי מגובש, יציב ובעל חוסן נפשי.

בהקשר של קליטת השבים, אנו שימשנו כזולתעצמי מכריע בשלב הראשוני של השיבה לחופש. אם קודם לכן החוויה בשבי הייתה של אובייקט, אשר מוחפץ ונלקח מביתו על מנת לשרת את צרכיו של השובה, הקליטה הראשונית חפצה לתת תחושה של זולתעצמי ולהתייחס אל השב כאל סובייקט. פונקציית השיקוף (mirroring) הייתה בעלת חשיבות מכרעת. השב, בדומה לילד, היה זקוק לתיקוף של קיומו וחווייתו ולהתפעלות ממנו – לא כשיקוף פסיבי, אלא כמראה, האומרת: "אני רואה אותך, אתה קיים, והאופן שבו הצלחת לשרוד בשבי מעוררת התפעלות".

קוהוט גרס כי תפקידו של המטפל (ובמקרה שלנו – אנו, צוות הקליטה) הוא להוות עבור המטופל פונקצייה מעודדת, המתפעלת מהישגי ההישרדות שלו ומספקת חיזוק חיובי והכרה ביכולותיו ובכל המנגנונים שבהם השתמש בשבי על מנת לשרוד. חלק מהותי מהליווי היה חיזוק הזהות העצמית, אם התערערה במהלך השבי. תפקידו של השיקוף בין היתר היה לסייע בפיתוח עצמי לכיד (cohesive self) – מאורגן, מתפקד ובריא, שיהיה מסוגל להשקיע את עצמו בהתפתחות על בסיס מציאותי ברור.

לאחר תקופה ממושכת של שבי, שבה העצמי עבר מצבים קיצוניים של השפלה, חוסר אונים וניתוק מהעולם החיצון, תהליך של הבניית חלקים של העצמי מחדש הוא חיוני לגיבוש זהות של שורד שבי. השב עשוי להיות רגיש במיוחד לתגובות הסביבה ולחפש באופן לא מודע אישור ותיקוף להווייתו, לחוויותיו ולתחושותיו. הוא עלול לבטא תחושות של חוסר ערך ושל ייאוש או רגישות יתר לביקורת ואי-הבנה. במקרה של השבים שלנו, נחשפנו לכאלו שהיו מנותקים מכל תקשורת, ועל כן נשארו עם שאלות רבות, גם קונקרטיות – על המצב, וגם סובייקטיביות – על האופן שבו נתפסו על ידי האחרים ועל העולם והחברה שאליהם הם שבים.

המענה ההולם, לפי קוהוט (2005), הוא היענות לצורך זה בהקשבה אמפתית, שיקוף של המצב ותיקוף של הרגשות או החוויה והימנעות ככל הניתן מלהביע עמדה ביקורתית וכן התפעלות מהחלקים שהיו מרכיב משמעותי בהישרדות. המטפל, בדומה להורה, עשוי, לעיתים באופן בלתי נמנע ולעיתים באופן לא מודע, לתסכל את השב, אך עליו להיות ער לכך ולהתייחס לצרכים ולרגעי התסכול; כל זאת בשאיפה שתהליך זה יסייע לשב בהדרגה לפתח מחדש תחושת עצמי מגובשת וחיונית יותר, בעלת ערך עצמי מבוסס, ויאפשר לו להתאקלם במציאות החדשה. בהתאם לאמירה של קוהוט, היה עלינו, הצוות הקולט, כל אחת במפגש שלה, להיות בקשב פתוח ולזהות איפה נמצא הצורך של השב שמופנה אליה כזולתעצמי. היו סיטואציות שהצורך היה כלפי מי שדאג בארץ, אך פגשנו גם בסיטואציות שהצורך הופנה כלפי מי שנשאר מאחור. פגשנו אנשים שביקשו לדעת מה חושבים עליהם, ואם כועסים עליהם, והיו כאלו שדאגו לפרטיותם ורצו לדעת מה ידוע עליהם.

עמדתנו הייתה ממקום צנוע ובעיניים טובות, על מנת לספק את הצורך הראשוני ולאפשר לשבים להשיב לעצמם את תחושת העצמי המגובשת. שאול, סבה של נעמה לוי, תיאר מעמד זה: "הריאות חזרו לעבוד על מאה אחוז, הלחיים חזרו להיות ורודות והפנים מאירות אצל כל המשפחה. מרגיש כמו לידה מחדש" (חסון, 31.3.2025).

כשלים אמפתיים והתמודדות עם תסכול
בשלב זה של הליווי, בדומה לתהליך ההתפתחותי התקין שאותו תיאר קוהוט (2005), חשוב להכיר בכך שכשלים אמפתיים הם בלתי נמנעים. המטפלים, כמו ההורים, אינם יכולים להיות מדויקים ומותאמים בכל רגע. קוהוט טען כי דווקא כשלים אמפתיים אלה, כאשר הם מתוקנים בזמן ובאופן שמכיר בפגיעה שנגרמה, מאפשרים התפתחות והפנמה של יכולות ויסות ושימור העצמי.

הוא הדגיש כי כשל אמפתי של המטפל עלול להוביל ל"זעם נרקיסיסטי" – תגובה שלילית גלויה או סמויה של המטופל. בהקשר של השבים, תגובה זו עשויה הייתה להתבטא באופנים שונים: התפרצויות זעם, התכנסות פנימה, תחושת בגידה או ביטויים עקיפים של כעס. השאלה המשמעותית שקוהוט העלה היא, כיצד המטפל מתמודד עם מצב זה? האם הוא עובד על הכשל האמפתי שלו? האם הוא מסוגל לתקן את הסיטואציה ולראות מה עומד מאחוריה, מבלי להתגונן (להיעלב או להימנע)?

עבודתו של המטפל היא להבין את הזעם ולחקור אותו – לא כביטוי של כפיות טובה או סרבנות, אלא כביטוי של צורך נפשי עמוק שלא קיבל מענה. קוהוט ראה בזעם זה את אחד הביטויים של מאמצי האדם לרפא את העצמי השבור שלו. הבנה זו הייתה חיונית בעבודה עם השבים, שעשויים היו לחוות תנודות קיצוניות ברגשותיהם כחלק מתהליך ההחלמה.

בהקשר זה, ברצוננו לציין כי אף שבאופן טבעי היו כשלים אמפתיים בהיווצרות הקשר, לא נתקלנו בזעם או באכזבה; זאת בניגוד לתגובות של חלק מהנשים והילדים במסגרת ההחזרה הראשונה, לאחר 54 ימים בשבי. בחזרה זו פגשנו, יחד עם ההתרגשות, גם תגובות כועסות וזעם על היעדרותו של הצבא בשבת השחורה, על השהות בשבי ועל הפחד מהתקיפות של צה״ל. לעומת זאת, בהחזרה השנייה, לאורך כל הפעימות, לא פגשנו, כאמור, תגובות זועמות או אכזבה. ייתכן שהיעדרן נבע מהימים הממושכים שעשו החטופים בשבי בתקווה להצלתם. עם זאת, היו מקרים אחדים שבהם נמסרו הודעות מרות כבר בעת המפגש הראשוני, דבר שכפה על המשתתפים מצב מורכב, כאב על האובדן והתמודדויות רגשיות נוספות כבר בדקות הראשונות של הקבלה.

קוהוט התייחס גם למנגנוני הגנה בסיסיים, כמו "פיצול אנכי" ו"פיצול אופקי". בהקשר של השבים, הייתה אפשרות שנראה ביטויים של "פיצול אנכי" – ניתוק דיסוציאטיבי בין חלקים שונים באישיות, לדוגמה בין חלק שמרגיש חסר ערך לחלק שמתפקד בצורה כמעט רגילה. פיצול זה יכול להתבטא בתנודות בין החלקים המנותקים באופן שעלול לגרום כאב נפשי וסבל. חלק מעבודת המטפל היא לסייע בהדרגה לאינטגרציה של חלקים אלה לכדי עצמי שלם ומאוחד יותר.

מתוך הכרה שלנו במנגנון זה, ברגעים שבהם תגובת השבים לא הייתה ברורה וקשה היה להבין איזה מענה נכון לתת ברגע מסוים, פעלנו על פי ההמלצה הקלינית, שהיא להגיב באמפתיה ורגישות לכאב ולתסכול, לא למהר לתת פרשנות, להציע פתרונות ולשהות באי-הידיעה. לפי קוהוט, בתהליך זה השב מפנים בהדרגה את הפונקציות שסיפק לו המטפל כזולתעצמי ולומד לספק אותן לעצמו, בדרך להשגת עצמאות ושלמות נפשית.

המרחב המעברי והגנה מפני "זמן מעשה ידי אדם"
ויניקוט (1995) תיאר את המרחב המעברי (transitional space) המתפתח בין מציאות לדמיון, בין פנים לחוץ, בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. בהקשר של השבים, המרחב המעברי הזה אפשר להם לעבור בהדרגה מהמציאות הקיצונית של השבי למציאות החדשה של החופש.

תומס אוגדן (2004) הרחיב את רעיון המרחב המעברי והדגיש את חשיבותו של "הזמן האסתטי" – זמן שאינו נמדד בשעון, אלא באיכות החוויה. לפי אוגדן, האם מגוננת על התינוק מפני "זמן מעשה ידי אדם" – הבניות של יום ולילה, שבוע וסוף שבוע, שעות עבודה – ומתחברת למקצבים הפנימיים והביולוגיים שלו. באופן דומה, אנו, שקיבלנו את השבים, הגנו עליהם מפני הלחץ והדרישות של המציאות החיצונית ואפשרנו להם להתחבר מחדש לקצב הפנימי שלהם ולהתאקלם בהדרגה במציאות החדשה.

במאמרה של ג׳ודי דייויס (Davies, 2005) על תהליך סיום, היא ביקשה לתת תוקף לכך שכל סיום, שהוא למעשה פרידה, מאפשר פוטנציאל גדילה, יציאה לחופשי ושחרור, אך גם תהליכי אבלות, ייאוש והתפרקות נרקיסיסטית. היא הדגישה את העובדה שפרידה איננה תהליך אחד לינארי, אלא תהליך בעל מורכבות וסתירות. בנקודה שבה השב נחלץ מידי החמאס ועבר לידיים הבטוחות של צה״ל, התחיל תהליך של פרידה מהעמדה שנקט כאסטרטגיה של שורד שבי לעמדה של אזרח בטוח וחופשי. תהליך זה לוקח זמן ומלווה במגוון רחב של תחושות. כחלק מהבנה דינמית של מעבר זה, כשם שבתום תהליך הלידה אם התינוק מצמידה את גופו העירום לגופה, במטרה לספק לו תחושת חום וביטחון, ובכך מאפשרת מעבריות בין החום ברחם לעולם החיצוני, זו מאיתנו שפגשה את השב הייתה צריכה לכבדו ולאפשר לו רגעי ערסול וחום מטפוריים, שבאמצעותם יוכל להתחיל תהליכי פרידה מעמדת השבוי ולחוש את הביטחון שבעמדת השב.

מלאני קליין (2002) הדגישה את המעברים בין הפוזיציה הפרנואידית-סכיזואידית לפוזיציה הדיכאונית בתהליך ההתפתחות הנפשית. דימוי זה שימושי גם בהבנת מצבם של השבים, שנעו בין תפיסת עולם מפוצלת של "טוב" ו"רע" מוחלטים (מאפיין של הפוזיציה הפרנואידית-סכיזואידית), שאפיינה את מצב השבי, לעבר יכולת אינטגרציה של אובייקטים שלמים (מאפיין של הפוזיציה הדיכאונית) במציאות החדשה שאליה חזרו או יחזרו. ריבוי העמדות והמהירות שבה הנפש נדרשת לעבור בין עמדה אחת לשנייה חייבה אותנו להגיע עם המשגה תאורטית והכרה בכך שהתהליך דורש גמישות וצניעות וכן הכרה בשונות בין השבים, ולתת לכך תוקף בהדרגה בשיח עם כל שב באופן תואם לצרכיו. אלי שרעבי כתב בספרו:

אנחנו מתקרבים לנקודה הצה"לית [...] אנחנו יורדים מהרכב וניגשת אלי קצינה, היא עובדת סוציאלית או פסיכולוגית, אני לא יודע [...] אני אומר לה: "אני מזהה אותך, אני מכיר אותך". היא מביטה בי בחיוך, לא מגיבה להיכרות ביננו. היא אומרת: "אתה בידיים בטוחות עכשיו, אמא ואוסנת מחכות לך בנקודת המפגש במחנה רעים". אני מביט בה. "תביאו לי את אישתי והבנות", אני מבקש ממנה. היא שותקת רגע. ואז אומרת: "אמא ואוסנת יספרו לך". [...] אני מבין הכל, מבין עד העצם, מבין מכף רגל עד ראש, מבין ומרגיש איך לאורך הגוף השבור שלי עובר הכאב הזה שאין לו שם ואין לו צורה ולא צריך לומר לי שום דבר. אמא ואסנת פה. [...] אני מתמקד בשחרור, באמא ואסנת אחותי שמחכות לי [...] (שרעבי, 2025, עמ' 221–222).

תהליך הקבלה התרחש עם היציאה של השב מרכב הצלב האדום, בשטח הרצועה. הפנייה הראשונה של כל אחת מאיתנו לשבוי שיועדה ללוות הייתה בשמו. המבט, הקול והשם בהיגוי נכון, כשם שקראו לו הוריו, היווה נקודה ראשונה של יצירת קשר וקבלה.

כשם שניתן לשמוע פעמים רבות אימהות אומרות ליילוד שזה עתה נולד: ״ברוך הבא ילד שלי, כמה חיכינו לך״, כך גם קצינת בריאות הנפש ניגשה אל השב במילים: "ברוך הבא, ישראל [שם בדוי], אני נועה [שם בדוי]. אני פה איתך, אתה במקום בטוח. חיכינו לך, כמה טוב שחזרת הביתה״. באמירה זו היו עדות ותוקף למעבר שמגלם בתוכו את התנועה והקשר.

במסגרת המפגש, היה צורך לבדוק תחילה את שלמותו הפיזית של השב, והשאלה, איך הוא מרגיש, אפשרה לו לשוב ולתת מקום למתאר הפיזי של גבולות הגוף. הצורך לשוב ולבדוק את התחושה מתוך ידיעה שאם יש כאב הוא ייענה בטיפול, אפשר לשב לחוש את עצמו. בתום סיפוק צרכים בסיסיים, שגם אותם פעמים רבות היה צורך לשוב ולהציע, כדוגמה הצורך להתפנות, רצון לשתות או לאכול, ניתן היה להתחיל את הנסיעה למקום המפגש עם המשפחה.

הנסיעה הייתה המשך ישיר לתפיסת הקבלה, שבמהלכה התאפשר לכל אחת מאיתנו לסייע לשב "שלה" לאזן את כלל התחושות הנלוות למעבר. כשם שהאם מיניקה את היילוד עוד בחדר לידה, לצורך הזנה בקולוסטרום – החלב הראשוני, שעשיר בנוגדנים וחומרים תזונתיים הנחוצים לו בימיו הראשונים, כך גם הנסיעה אפשרה מתן נוגדנים לנפש, אפשרות לומר דברים, לשאול, לשחרר צחוק ובכי ולפרוק את בליל התחושות שנלווה לאירוע השחרור, ובכך לפנות מקום למפגש המרגש עם המשפחה.

חלק מתפקידה של המלווה היה לבחון את התגובות לסיטואציה, מתוך הכרה בכך שברגעים אלו השב לא תמיד יודע לווסת את הצרכים, ופעמים רבות ראינו שהמנעד היה בין קבלה מוחלטת לדחייה, ועל כן הייתה חשיבות לשיקוף והדהוד של הדברים, שיאפשרו לשב להגיע למינון הנכון על פני המנעד. מתן וסרמן (6.7.2024) ציטט את אלמוג מאיר ג'אן, שאמר: "זה שחזרתי זה כמו יום הולדת בשבילי, זה כמו לידה מחדש, שאני באמת מצפה שכל החטופים בעזה יחוו אותה לידה מחדש כמוני".

"ההורות" לאחר הלידה: תהליך הליווי המתמשך

התייצבות הקשר והמעבר להמשך טיפול
כמו לאחר לידה, גם לאחר השיבה מהשבי, תהליך ההתייצבות וההתאקלמות מחדש היה הדרגתי. המושקעות הראשונית והאינטנסיביות שלנו, הצוות המקבל, נטו להתאזן. אם ברגעי הקבלה הראשונים ההזדקקות מאיתנו הייתה מילים, מגע והזנה, בחלוף הדקות, עם התגברות תחושתם של השבים שהם יכולים לנשום ולחוש בטוחים, הזדקקות זו הלכה ופחתה, והתרחשה הבשלה לכדי המפגש עם ההורים ועם העולם שבחוץ.

כחלק מהכרה בצורך של המשפחות לראות כל אחד מהשלבים ולנכוח בהם, הועברו אליהם רגעי הקבלה ישירות, באמצעות צוותי צילום. את ההמשגה כ"לידה מחדש" שמענו מפי המשפחות עוד טרם הפגישה עם יקיריהן.

בתום האיחוד עם משפחתו, השב הועבר להמשך טיפול בבית החולים. כחלק מהכרה בצורך של ביות מלא, כשם שהוא ניתן ליולדת ולרך הנולד, גם למשפחת השב ניתנה האפשרות לשהות במחלקה בצמוד אליו, על מנת לאפשר לו מגע איתם וקרבה אליהם בהתאם לצרכיו.

בבית החולים, לאחר איחוד השב עם המשפחה וכחלק מתהליך ההתמקמות שלו, נפתח מרחב נוסף שאפשר לו להיות עם עצמו בסביבה בטוחה ותומכת.

סטיבן מיטשל (2003) הדגיש את המונח "אינטרסובייקטיביות" בהתפתחות הנפשית – ההכרה בכך שהתפתחות העצמי מתרחשת בתוך יחסים ובאמצעותם. בהקשר של השבים, העיקרון האינטרסובייקטיבי מזכיר לנו כי תהליך ההחלמה והשיקום אינו מתרחש בחלל ריק, אלא בתוך מערכת יחסים מורכבת בין השב, הצוות המטפל, המשפחה והחברה הרחבה יותר. מערכת יחסים זו, כאשר היא מתאפיינת בהדדיות ובהכרה בסובייקטיביות של השב, מהווה את הבסיס להתפתחות תחושת עצמי יציבה ושלמה מחדש.

הרגישות והקשב הרדיקלי
הערוץ המרכזי בליווי השבים היה ערוץ הרגישות, שהתייחס לתגובה המקצועית לצרכיהם שהתעוררו בזמן המפגש. תגובה רגישה הייתה כזו שהגיבה מספיק – אך לא יותר מדי, איתרה במהירות וביעילות צרכים כאשר אלו התעוררו וסייעה לשבים לשמור על חוויית עצמי רציפה.

היכולת להגיב ברגישות, התלויה גם ביכולת לשמור על קשב מאוזן, הייתה מיומנות מקצועית חיונית בתהליך הקליטה והליווי. פעמים רבות, דרך התבוננות משותפת ועבודת צוות, התפתחה רגישות גבוהה יותר לאיתותי השבים ולצרכיהם הייחודיים.

הדבר דומה לתהליך שתיארה איינסוורת (Ainsworth, 1978) במחקריה על התקשרות – היכולת לזהות מצוקה בדקויות עדינות ולהגיב באופן מותאם היא המפתח ליצירת בסיס בטוח עבור התינוק. עבור השבים, היכולת של כל אחת מאיתנו להיות "אם טובה דייה", במונחים של ויניקוט (2009) – להגיב בדיוק, אך לא בשלמות – אפשרה להם לפתח יכולת ויסות עצמי הדרגתית ולהתמודד עם המציאות החדשה בקצב שמתאים להם. בחלוף הזמן, הצלחנו לדייק ואף לומר שלא אחת הכשלים שנעשו סייעו לשבים להרגיש את צרכיהם ולדייק את המענה שנזקקו לו מאיתנו.

הלידה מחדש כמטפורה להחלמה ולשיקום
דימוי הקליטה של השבים לתהליך הלידה מאפשר לנו להבין טוב יותר את המורכבות הרגשית של המעבר משבי לחופש. כמו בלידה, גם כאן מדובר במעבר ממצב אחד למצב אחר, בתהליך שיש בו פחד, כאב, אבל גם תקווה, שמחה והתחדשות.

פרויד (1988) ציטט את הפסוק מהתנ"ך, "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג, טז) – הלידה היא תהליך הכרוך בכאב וקושי, בחלק מהמקומות הוא אף מתואר כעבודה, אך בסופו של התהליך מתאפשרת התחדשות וצמיחה. זוהי ליבת הפרדוקס בחוויית השיבה מהשבי: הכאב והטראומה מהווים חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה והשיבה לחיים. הכרה בפרדוקס זה, כפי שתיאר אוגדן (2004), היא חיונית לעבודה הטיפולית עם השבים.

גישתו האופטימית של קוהוט ליכולת הריפוי הנפשי של האדם מציעה מסגרת תאורטית מעודדת לתהליך השיקום של השבים. היא מזכירה לנו כי האדם מסוגל להתפתח ולצמוח גם בעקבות טראומות קשות, וכי ניתן לבנות מחדש מבנה עצמי לכיד וחזק דרך אינטראקציות מיטיבות עם הסביבה. קוהוט הדגיש כי טיפול נפשי נסב סביב מתן מענה לחוסרים וחסכים שנוצרו כזולתעצמי, ויחסי ההעברה בטיפול מאפשרים חוויה מחודשת של תחושת העצמיות. יחסים אלה, שנרקמו בין השב לבינינו, הם המשמעותיים ביותר להתפתחות זולתעצמי באופן מיטיב ומאפשר.

המטפורה של הלידה מחדש משקפת את האפשרות להתחדשות ולצמיחה מתוך הטראומה. היא מזכירה לנו שכמו בלידה, גם בשיבה מהשבי, יש צורך במרחב בטוח, ביחסים תומכים ובקשב רגיש לצרכים הייחודיים של כל אדם. להלן דבריהם של אוהד ורז בן עמי בכתבתה של נריה קראוס (7.6.2023):

אוהד: "היא מבינה אותי, אני מבין אותה. לצערי חטפו את שנינו, ושנינו חווינו את זה. כן, אנחנו מבינים אחד את השנייה. ואנחנו אומרים לעצמנו: 'עברנו את עזה, אנחנו יכולים לעבור את הכול'. למזלי התברכתי באישה שאני כל יום מציע לה נישואים. כל בוקר, אני מבחינתי מרגיש צורך להציע לה מחדש, ומסתכלים על חצי הכוס המלאה".

רז: "האהבה שלנו התחזקה".

אוהד: "יש לנו זכות לחיות את החיים מחדש, נולדנו מחדש".

רז: "נולדנו מחדש".

אוהד: "לי לפחות מעכשיו יהיו שני ימי הולדת, התאריך האמיתי והתאריך של ה-8 בפברואר, כשהשתחררתי וקיבלתי את החיים שלי מחדש".

מיטשל (2009) הדגיש כי תהליך זה מתאפשר דווקא בתוך מערכות יחסים משמעותיות, המהוות מצע להבניה מחדש של העצמי, ובאמצעותן. בליווי השבים לאורך תהליך השיקום וההחלמה, חשוב לזכור שכמו תינוק שנולד זה עתה, גם השב זקוק לזמן, לסבלנות, לתמיכה ולהתייחסות מותאמת אישית. רק כך יוכל, לאט ובבטחה, לצעוד בדרך חזרה לחיים מלאים ומשמעותיים. לדברי רומי גונן: "בעזרת השם העסקה תמשיך וכל החטופים יזכו להיוולד מחדש" (ישראל היום, 19.2.2025); "מודה על הזכות לחיות את החיים מחדש" (סלע, 19.2.2025).

אתגרי ההורות אל מול השב
בבסיס התפיסה ההורית יש עמדה של אי-ידיעה, המשותפת להתבוננות של ההורים על הרך הנולד זה עתה. בהמשך, בתהליך מקביל, התינוק לומד את צרכיו, ובו בזמן הוריו לומדים אותו.

האתגר של הורי השבויים היה להוות קול ליקיריהם ששהו בשבי מאות ימים, לזעוק ולהיאבק עבורם. בהיעדרם של החטופים, המשפחות נאבקו עבורם מתוך עמדה שידעה והגדירה את צרכיהם של יקיריהן.

עם קבלת הבשורה על חזרתו של השב, נדרשה המשפחה לבצע תהליך של תנועה מעמדה של "יודעת את השב" לעמדה שמאפשרת לשב לדעת את עצמו. תהליך זה חייב יכולת השתהות, שהופרעה על ידי ההתרגשות והרצון לדייק את הרגע, אל מול הספק של השב, שעוד טרם ידע את עצמו.

הדבר דרש לא אחת זמן לצורך הסנכרון. ברגעים אלו, ההמשגה והמילים שלנו אפשרו יצירת מרחב ובסיס לתקשורת מקרבת, שחידשה את ההיכרות ההדדית ואפשרה התמקמות לאחר הלידה מחדש.

במקביל לחוויית ההורים של לידה מחדש, במעקב אחר ראיונות עם חטופים ששבו, התחושה של לידה מחדש אפיינה גם את החוויה שלהם ואפשרה לנו להבין כיצד השהו משהו מהם בשבי כדי לשרוד.

"מאז השחרור מהשבי", מספרת ינאי, "החיים השתנו לגמרי, חזרתי למציאות אחרת. ב־29 בנובמבר 2023 נולדתי מחדש. בהתחלה כולם אמרו לי, 'אל תדאגי, השבי זה רק מעצור בדרך, עוד שנייה את על הרגליים'. אבל זה לא מעצור בדרך ואני לא מתכוונת להתנגד לזה. זה שלי וגם על זה אני אומרת תודה" (חלוץ, 28.4.2025).

סיכום

הצוות שלנו, שמונה לצורך קבלת השבים בנקודת החבירה, היה צוות שקם עבור משימה שהצריכה מחשבה ונכתבה במקביל להיווצרותה.

ההקבלה לתהליך הלידה נוצרה מתוך ההתנסות והצניעות שעימה הגענו למשימה.

כשם שאם שמגיעה ללידה ראשונה חווה חוויה ראשונית שלא ידעה כדוגמתה ופוגשת את עצמה במקום חדש, אך אין הדבר מצביע על כך שבלידה השנייה וגם בבאות אחריה לא תידרש כל פעם התאמה וחזרה לחשיבה על העצמי ההורי, כך גם אנו נדרשנו בכל פעימה לשוב ולעדכן את העמדה של הקבלה, מתוך למידה מהתנסות קודמת והתבוננות על הסיטואציה העכשווית, כשבמרכז תמיד צורכי השבים שהיו צפויים להגיע.

במאמר זה ביקשנו להציג את תהליכי החשיבה ואת השינויים שהתרחשו בין היווצרות המשימה וייחודיות הקבלה בכל פעם מחדש וכן את ההתבססות על התאוריות שסייעו לנו לדייק את תהליך הקבלה.

ציטוטים של החוזרים מהשבי ובני משפחותיהם באמצעי התקשורת

מקורות

אוגדן, ת' (2004). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד.
אנזייה, ד' (2004). ה'אני-עור' (פתח דבר ועריכה מדעית מישל גרנק). תולעת ספרים.
ויניקוט, ד"ו (1995). משחק ומציאות. עם עובד.
ויניקוט, ד"ו (2009). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך: הנ"ל, עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד.
מיטשל, ס' (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים.
מיטשל, ס' (2009). התייחסותיות: מהקשרות לאינטרסובייקטיביות. תולעת ספרים.
פרויד, ז' (1988). עכבה, סימפטום וחרדה. בתוך: הנ"ל, מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. דביר.
קוהוט, ה' (2005). העברות זולתעצמי ופירוש. כיצד מרפאת האנליזה? עם עובד. עמ' 251–269.
קוהוט, ה' (2007). אנליזה של העצמי. תולעת ספרים.
קליין, מ' (2002). הערות על מנגנונים סכיזואידיים. בתוך: הנ"ל, כתבים נבחרים. תולעת ספרים.
שובל-צוקרמן, י', בכור, ע', רובינשטיין, ר', שלו, ד', דולב, ע' ושלף ל' (2024). חוכמת המעשה: קליטה וטיפול קדמי בחוזרים מהשבי – חִִלוף במעיל רוח. חברה ורווחה, מד(2), 159–173.
שמם, ל' (27.3.2025). לראות את האור. ערוץ 13.
שרעבי, א' (2025). חטוף. סלע מאיר.

Ainsworth, M. (1978). Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Lawrence Erlbaum Associates.
Davies, J. M. (2005). Transformation of desire and despair: A relational reconceptualization of the termination process. Psychoanalytic Dialogues, 15(6), 779–805.
Maslow, A. (1968). Toward a psychology of being. Van Nostrand.