על הספה - פורומי מומחים

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט מנהל הפורום גבי זקס
פסיכולוג מורשה המתמחה בתחום של פסיכולוגית ספורט בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות פורום פסיכולוגיית ספורט
מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותואר שני בפסיכולוגיה של המצוינות מאוניברסיטת לודוויג מקסימילאן שבמינכן, גרמניה.

גבי בעל ניסיון עשיר בתחום פסיכולוגיית הספורט, תחילה תחת מכון לעוף לפסיכולוגיית ספורט, וכיום בעל קליניקה פרטית. שימש כמרצה בתחום פסיכולוגיית הספורט במכון ווינגייט ומכללת אוהלו, בקורסי הכשרה למדריכים ומאמנים ספורטיביים.


ברוכים הבאים לפורום פסיכולוגית ספורט- הינכם מוזמנים להעלות כל שאלה ולהתייעץ בתחום פסיכולוגיית הספורט.

הפורום נועד לספורטאים, הורים ומאמנים.

היעד העיקרי של פסיכולוגיית הספורט הינו לעזור לספורטאי למצות את הפוטנציאל הטבוע בו ולהיות הספורטאי הטוב ביותר שהוא יכול להיות. פסיכולוג ספורט עוזר לספורטאי להתגבר על אתגרים פסיכולוגיים ולשפר כישורים מנטאליים כגון:

התמודדות עם לחץ וחרדה, הגברת הביטחון העצמי, שיפור יכולות ריכוז, התמודדות עם טעויות וכישלונות, הגברת המוטיבציה ושמירה על קונסיסטנטיות, שיקום מפציעות ועוד.


 X

היי יוחנן, לצערי הרב, אין תהליך התמחות המוכר על ידי מדינת ישראל בפסיכולוגיית ספורט. המדינה לא מכשירה פסיכולוגים של הספורט ולכן גם לא מנהלת רישום ומעקב. בבחירה של פסיכולוג בתחום הספורט מציע לך את הדברים הבאים: 1. חפש באתר משרד הבריאות את פנקס הפסיכולוגים וראה שהפסיכולוג שבחרת רשום שם. זה אומר שהמדינה הכירה בתואר השני שלו כפסיכולוג מבין תחומי ההתמחות השונים (קלינית, חינוכית, תעסוקתית/ארגונית ושיקומית). 2. שאל לגבי הרקע וההכשרה שלו, וכמובן הניסיון שלו בתחום. 3. בעיני חשוב מאוד שהפסיכולוג יחזיק בהתמחות טיפולית (קלינית או חינוכית) או חניה בתהליך התמחות.שכן פסיכולוגיית ספורט הינה לרוב מפגש שמצריך ידע, הכשרה וניסיון בתחום הטיפול. כרגע בגלל העדר ההתמחות פסיכולוג בעל התמחות שאינה טיפולית יכול לעבוד בתחום, למשל פסיכולוג קוגנטיבי או ארגוני, וזה בעיני פחות רצוי. בברכה גבי


היי נלה, כשישנו פער מתמשך בין היכולת הפוטנציאלית לבין היכולת שבאה לידי ביטוי בתחרויות, שאינה מוסברת על ידי פציעות, ההמלצה שלי היא לראות פסיכולוג ספורט, ולו לשם התייעצות ובדיקה. לצערי, רוב הפניות לפסיכולוג ספורט נעשות באיחור רב, לאחר תקופה ממושכת של אי הצלחות בהן הספורטאי צבר חוויות רגשיות שליליות שבד"כ פגעו בדימוי העצמי הספורטיבי ובמוטיבציה, לעיתים עד כדי רצון לפרוש. יחד עם זאת, לעיתים, אי ההצלחה בתחרויות יכולה לנבוע בעיקר מהיכולת המקצועית. גילאי הנערים והנוער בספורט הן תקופות שבהן פועלת מעין מסננת מקצועית שמקשה על הספורטאים הפחות מוכשרים להישאר בספורט. לספורטאים שלא מצליחים לעמוד בעלייה ברמה ובתחרות תקופה זו יכולה להיות מורכבת מאוד, ואף משברית של ממש עבורו ו/או הוריו. ספורטאי, יכול לחוות אבדן של תחושת הזהות (מי אני?), וגם של המצע המרכזי סביבו ארגן את אישיותו, ובפרט את דימויו העצמי. להורה זה יכול להיות אבדן של חלום שבחלקו היה שלו. לעיתים רעיון הפרישה יכול לעורר חששות אצל ההורים שמא הנער ילך לאיבוד או יפנה לדרכים פחות רצויות. אגב, אם החלום הוא יותר מדי שלו זה בד"כ מרמז על מעורבות הורית לא בריאה שמחייבת התבוננות פסיכולוגית. בפרט במצב שבו יש לשקול פרישה. שכן תפקיד ההורה במצב זה היא לעזור לנער המתבגר להתגבר על האבדן, ולבצע לעיתים תהליך של אבל של ממש. בסופו של תהליך אבל נכון הנער יוכל להצמיח זהות חדשה ולמצוא אפיק אחר להתפתחות פסיכולוגית וחברתית. אינני יודע באיזה מן המקרים מדובר, אך מקווה לעורר חשיבה שתעזור. גבי


היי אור, לא אתיימר שאוכל להסיק מתוך התיאור מה בדיוק הסוגיות שפועלות בנושא הריצה אצלך. אז אנא קחי את מה שאכתוב כהשערות ואפשרות לחשיבה. את מעידה שהתמכרת לריצה. הרבה אנשים היום אומרים אני מכור לכך וכך. ואכן מצד אחד, כולנו קצת מכורים או מפתחים תלות בדברים מסוימים והתמכרות כמו רוב הדברים מתקיימת בספקטרום. יחד עם זאת, התמכרות שהיא נאמר באמצע ומעלה על הספקטרום לרוב מעידה על מורכבות פסיכולוגית, או סוגיות פסיכולוגיות בעלות עוצמה שאנו לא ממש במגע עימם או לא מעובדות דיו. לכן, כשיש התמכרות הכרחי לבצע תהליך פסיכולוגי להבנת העומד מאחוריה ולא רק לנסות להיגמל או להוריד במינונים. אם רק נפסיק את ההתמכרות, ברוב המקרים הניסיון יכשל ונחזור אליה, או במקרה הטוב נחליף התמכרות בהתמכרות. אינני יודע מה עומד מאחורי ההתמכרות לריצה אצלך, אך לפי תיאורך אפשרי שסוגיות של מראה או אולי דימוי עצמי, ו/או חרדות סביב הבריאות משחקות תפקיד? תמיד קשה מאוד להיגמל ואפילו להוריד מינונים בהתמכרות, לבטח בהתחלה. האמביוולנטיות (רצונות מנוגדים חוגגת במקרה הטוב. קודם כל, וכמו שאת מתארת, כי זה מאוד מפחיד, שהרי כאמור להתמכרות יכולים להיות תפקידים פסיכולוגים משמעותיים (כגון, לשמור על הדימוי העצמי, להרגיע חרדות, לווסת מצבי רוח ורגשות ועוד). ובעצם, אם לא היינו חשים שאנו תלויים בפעילות לא היינו מתמכרים לה. אך כל מי שהתגבר על התמכרות יספר על חוויה מעצימה וחיובית ביותר במובנים ורבדים רבים, לעיתים מעין לידה מחדש או התחלה של חיים חדשים. נראה שאת נמצאת במקום מצוין להתחיל תהליך שכזה וכל הכבוד! את מודעת שיש כנראה התמכרות. יש אמביוולנטיות שצד אחד בה הוא כמובן המוטיבציה לשנות/להשתחרר (לעומת שימוש עיקרי במנגנוני הגנה כגון הכחשה, הדחקה או רציונליזציה). אם צדקתי ואכן מדובר בהתמכרות לריצה. מציע בחום לפנות לטיפול מהסיבות שתיארתי לעיל, ומתוך העובדה שקשה לעשות תהליך פסיכולוגי שכזה לבד. פסיכולוג ספורט בעל אוריינטציה טיפולית יכול להיות האיש (אך הכרחי שתהיה לו התמחות טיפולית כגון פסיכולוגיה קלינית או חינוכית וניסיון בעבודה עם התמכרויות). באותה המידה ניתן כמובן לפנות לפסיכולוג שמתמחה בנושא התמכרויות. בברכה, גבי


היי, שמח מאוד שפנית. נשמע שעברת תקופה לא פשוטה. יש לי תחשה שיש סוגיות מעבר לאיבוד ביטחון/פריקת כתף וכו שמשחקות תפקיד'. משהו עוצמתי ושאת לא כ"כ במגע איתו (שאגב זה בסדר גמור-תגובה נורמטיבית לחלוטין). יש לי תחושה שאני יודע במה מדובר, או לפחות בחלק מהעניין, אך לא הייתי רוצה לכתוב כאן. תזמון זה דבר קריטי בפסיכולוגיה. מאוד ממליץ שתפני לפסיכולוג ספורט, אך כזה שמחזיק ביכולת ובאוריינטציה טיפולית. או לפסיכולוג רגיל שיעזור להבין את המתרחש. אגב, כשיש משהו ספציפי שבו עוסקים, זה יכול להיות גם תהליך קצר. לפעמים אפילו כמה פגישות. אני אומר את זה כי לפעמים אנשים נרתעים מלפנות לפסיכולוג כי הם חושבים שזה חייב להיות שנה או שנים של מפגשים, ולעיתים לא כך הדבר. כאן לכל שאלה נוספת, גבי


היי, אני מניח שהוא לא רוצה ללכת כי רואה את עצמו כשחקן מקצועני ולכן אינו רואה טעם בבית הספר? בכל זאת, אשמח אם תוכלו לספר קצת יותר. האם יש קשיים לימודיים, חברתיים או התנהגותיים? מה מצבו הרגשי לדעתכם? האם קרה משהו משמעותי לאחרונה? איך הגישה שלו לכדורסל? מתאמן הרבה? האם הייתם מתארים אותו כאובססיבי לכדורסל? או אובססיבי בכלל? אם כן, כיצד זה בא לידי ביטוי בכדורסל או בחייו? תודה, גבי


טוב שכתבת סובייקטיבית. כי חשוב שתיקח את דברי בהקשר זה בלבד. זוהי החוויה שלי, ואינני יודע עד כמה היא מייצגת. בשנים האחרונות אני עובד לרוב בקליניקה. מדי פעם מרצה בקורסים להכשרת מאמנים או להורים. מדי פעם מבצע סדנאות או נקרא "להציל" קבוצות במשבר. הטוב שבמקצוע בשבילי הוא כדלקמן: • בשבילי אופי העבודה צריך, ברוב המקרים, להיות טיפולי. כלומר, טיפול פסיכולוגי לכל דבר, שתחום לספורט. זהו דבר שאני מאוד אוהב לעשות ומרתק אותי יותר ויותר ככל שאני מעמיק ומרחיב את ידיעותיי בתחום. • לרוב, פסיכולוג ספורט עובד עם אוכלוסייה בעלת מוטיבציה גבוהה, שלמרות קשיים משמעותיים עימם יכולה להגיע, בגלל המוטיבציה והרצון לשתף פעולה ניתן לבצע שינויים של ממש. זה כמובן דבר מאוד מרגש ומתגמל. • אצלי חלק ניכר מהעבודה היא עם ילדים ובני נוער. זה דבר מאתגר ומתמגל שאני מאוד אוהב. • כל ספורט וכל ספורטאי הוא עולם שונה, ולמרות 9 שנים בתפקיד בכל פעם שאני נחשף לספורט חדש זה נחווה כהרפתקה מרגשת. אתה עובר את החוויות עם הספורטאי או הקבוצה- השמחה והאקסטזה של הניצחון והתוגה שבהפסד. • התחום יכול להיות רחב אם תרצה שיהיה. למשל, עבודה עם רקדנים, מוזיקאים ומבצעים אחרים, ואפילו עם עסקים. הגבול היחידי הוא היצירתיות והדרייב. • העבודה אינה רק בקליניקה. ההליכה למגרשים ולמשחקים, במיוחד ברמות הגבוהות היא דבר סופר מרגש ומעניין. זה מאוד מאתגר ודורש ממך להיות גמיש ויצירתי בהתערבויות שלך. כל זאת דורש ממך להמשיך ללמוד ולהתפתח, דבר שאני מאוד אוהב. החסרונות בעיני כוללים: • העומס והשחיקה שיכולה להיות בעבודה טיפולית- בסופו של דבר אתה עוסק בדיספונקציונליות וקשיים פסיכולוגיים על בסיס יום יומי. ולכן ככל פסיכולוג מטפל אתה עלול לסבול מעומס רגשי. לטפל זה יכול להיות דבר מאוד לא פשוט. • זה תלוי בך אך להתפרנס מהתחום בישראל יכול להיות מאתגר. אני עברתי לשמחתי את השלב הזה אך בהתחלה לא היה קל בכלל. נדרשתי לסבלנות והתמדה רבה. • עבודה עם הורים ועם ילדים- אני מנסה לעבוד כמה שיותר עם הורים, אך בתקפותנו ובמדינתנו זה יכול להיות מאוד מאתגר. ההורים הישראלים בימינו מתקשים לראות את עצמם כחלק מהתהליך, ואם כן, סבלנותם לתהליך לרוב נמוכה. כמו כן, כמו רוב ההורים יכולים להגיע למפגש עם המון הגנות עוצמתיות שמצריכות סבלנות יכולת הכלה רבה. נראה לי שבפסיכולוגיית ספורט הקושי בעבודה עם הורים יכול להיות רווח יותר שכן שכיח שההורים שמביאים את ילדם לפסיכולוג ספורט מגיעים עם איזושהיא אמביוולנטיות לטיפול פסיכולוגי. הם נוטים לראות בפסיכולוג ספורט כמאמן מנטאלי, או פסיכולוג שתחום עבודתו צריכה להיות רק בספורט. התפיסה יכולה להיות משהו כזה: לילד או לנער אין קושי פסיכולוגי. הוא רק צריך שתגביר לו את הביטחון. בטח שאני כהורה לא קשור לחוסר הביטחון. לרוב, זה לא המקרה ואתה נדרש להפגיש את ההורה עם דברים שהוא מתקשה ו/או לא רוצה לראות. חשוב לציין שהלקוח הוא הילד והוריו (בסדר הזה), והם אלו שקובעים את אופי וגבולות ההתערבות. אך כשיש קושי משמעותי שאתה מרגיש שחוסמים אותך מלטפל בו, כאיש טיפול זה יכול לתסכל ולצער מאוד. בפרט כשמדובר בילדים. • עבודה עם ילדים יכולה להיות מרגשת וקסומה אך בעיני יותר מאתגרת מעבודה עם בוגרים. שכן לבוגרים יכולות אינטרוספקציה ויכולות הבנה והפשטה גבוהות יותר שמקלות על התהליך. עבודה עם מתבגרים יכולה להיות גם מאוד מאתגרת ומצריכה סבלנות רבה.


אני יודע שפתחו תואר שני במכללה למינהל. מעניין לראות אם זה יוביל להסדרת התחום מבחינת משרד הבריאות. כלומר, הקמה של התמחות מוכרת בפסיכולוגיית ספורט. כל עוד זה לא קורה, המשמעות לתואר שלמדת אינו כה גבוה, אלא מבחינת הידע שעימו תתחיל את המקצוע ואולי גם בהיבט שיווקי. אם התחום יוסדר בעתיד, מי שלמד פסיכולוגיית ספורט בתואר שני לבטח יחזיק ביתרון מבחינת הכרה ורישוי. שווה לברר עם פסיכולוגיים של הספורט וותיקים, (למשל גילי גולדצווייג מהקריה האקדמית אונו) לאן לדעתם נושא ההסדרה ילך. לגבי חו"ל אינני האיש לייעץ לך. יש במיאמי אוניברסיטה מפורסמת. בזמנו בראשות פרופ. טטנבאום. יש בבריטניה מקומות ידועים, בגרמניה ובאוסטרליה. שווה לך לבדוק עם פסיכולוגים של הספורט שבאקדמיה. הם יוכלו לייעץ לך היטב בנושא זה.


שלום יהודה, תודה על הפנייה. ברגרסיה אתה מתכוון שההתנהגויות הללו אפיינו אותו פעם וכעת הם חוזרות? אם כן, אז תמיד חשוב לבדוק מדוע מתרחשת הרגרסיה, שכן ילדים מבטאים את מצבם הרגשי דרך התנהגויות, ורגרסיה מתמשכת היא ביטוי למצוקה פסיכולוגית בעלת עוצמה. ובכל מקרה, אם זו לא רגרסיה, אז גם צריך לבדוק מפאת משך המצב. אפשר לומר שהכותרת שנתת: "חיזוק מנטאלי ובטחון עצמי של ילד טניסאי", הינה בעצם האבחנה שלך של הבעיה והמטרה של ההתערבות? אלו בהחלט יכולים להיות נכונים, אך לא בטוח שזוהי כל התמונה וההתערבות היחידה שמתבקשת. זוהי הסיבה שברוב המקרים, אני נוטה להמליץ על פניה לפסיכולוג לעומת מאמן מנטאלי. לפסיכולוג ההכשרה המתאימה לראות, בהינתן הצורך, תמונה רחבה או עמוקה יותר ולהתאים את ההתערבות אל מעבר לסימפטומים (אם תרצה, במקום אקמול לכאב ראש של חצי שנה, לבדוק מה גורם לכאב ראש). יכול להיות שהמקרה שלכם מצריך התבוננות כזו. שאלות שהייתי שואל בתור פסיכולוג שלו: • האם התרחשו או מתרחשים דברים בחייו מחוץ לטניס שמשפיעים על מצבו הרגשי הכללי? (כגון שינויים משפחתיים, או קשיים משפחתיים, מצב בית ספרי וחברתי...) • האם לקשר עם המאמן או עם חברי הקבוצה השפעה? • האם המעורבות ההורית שלכם מצריכה התבוננות? בברכה, גבי זקס


שלום רב, מתנצל על העיכוב בתשובה. טוב לשמוע שהיא בעלת מוסר עבודה ומוטיבציה גבוהים. מאוד חשוב בשחייה כמובן. המצב שתיארת יכול להיות לא קל לכל אחד בקבוצה תחרותית. יחד עם זאת, הפסיכולוגיה תמיד מנסה להרחיב ו/או להעמיק את המבט. במקרה הזה ניתן לשאול, מהו האקלים הפסיכולוגי הקבוצתי בקבוצה? ברור שזהו אקלים תחרותי מאוד, אך האם תחרותי מדי? כמו כן, האם הלכידות הקבוצתית נמוכה? אם זהו המצב כדי לשוחח עם המאמן לנסות לגרום לו לשפר את האקלים/התרבות הקבוצתית ואת הלכידות. זהו אחד מתפקידיו החשובים ביותר. אם נראה שתהיה הגנתיות מצדו, כדאי לשקול לגייס הורים אחרים לעניין. אפשר לשאול גם, איך המצב הנתון "פוגש" את הפסיכולוגיה של בתך? או, מה האקלים הפסיכולוגי שהיא מגיעה איתו? האם גם הוא תחרותי מדי? האם הביטחון העצמי שלה בתור שחיינית היה נמוך והמצב הנתון רק מגביר משהו קיים? האם הדימוי העצמי הכללי שלה היה לפעמים נמוך? האם יש נטייה לפרפקציוניזם? אם נראה לך שהתשובות לשאלות הללו חיוביות כדאי לפנות לפסיכולוג ספורט. עבודה אידיאלית שלו תהיה בשני התחומים, האישי והמערכתי (הקבוצה/המאמן), בהתאם למה שהוא רואה. אם נראה לך שהמצוקה נובעת בעיקר מהמצב הנוכחי, כדאי, בעזרת המאמן, להכווין אותה להתמקד במטרות שלה, ולהגדיר הצלחה בהתאם להן בלבד. חשוב לזכור שבגילאים הללו תפקיד ההורים והמאמנים לאזן את האקלים הספורטיבי האישי והקבוצתי של הספורטאים, וזאת על מנת לתרום לחוויה ספורטיבית בריאה, שבסופו של דבר גם תתרום להישגים. כאן לכל שאלה נוספת, גבי


שלום, ממש מצטער על העיכוב בתשובה. שאלתך חשובה מאוד, אך לצערי לא נידונה באופן ראוי במחקר של פסיכולוגיית ספורט, וככל הנראה גם לא בפרקטיקה. השאלה חשובה כי יש במצב שתיארת סיכון לקשיים פסיכולוגיים עוצמתיים. תמיכה הורית טובה בספורטאי תחרותי דורשת משאבים רבים ומגוונים כגון זמן, כסף ולוגיסטיקה, אך לא רק. המשאב החשוב והמשפיע ביותר הוא המעורבות והנוכחות הרגשית של ההורה. למשל, באיזון המחשבתי והרגשי לאחר כישלונות והצלחות, או בהבנה של ההורים במתרחש בקבוצה או בקשר של הספורטאי עם המאמן, ומתוך אלו להתערב באופן שקול, אסרטיבי, רגיש ומותאם לילד ולסיטואציה. לא צריך להיות פסיכולוג בשביל להבין שמצב שבו מושקעים משאבים לוגיסטיים ורגשיים כה רבים בילד אחד לעומת האח/ים, הינו מצב שיכול להביא לקשיים במערכת המשפחתית. העניין הוא שמשפחה זה דבר מורכב יותר ממה שהורים רבים חושבים. פסיכולוגיים העוסקים בטיפול משפחתי מדגישים את החשיבות של ראיית המשפחה כמערכת, במספר מובנים. ראשית, בכך שהפרטים במערכת משפיעים פסיכולוגית אחד על השני באופן הדדי, עוצמתי ומורכב. מכאן נובע שההבנה של המתרחש במשפחה מחייב גם התבוננות על היער, ולא רק על המתרחש בין שניים או שלושה עצים. שנית, שבני המשפחה נוטים באופן לא מודע, לפעול לשמירת קיומה של המערכת, אך לא תמיד באופן המיטיב עימם רגשית, אלא על פי הדינמיקות המוכרות להם, ועל פי הרמה והאיכות של האינטימיות לה הם רגילים. לעיתים לשם כך, בני המשפחה לוקחים על עצמם מעין תפקידים לא פורמליים (וכאמור לרוב ללא מודעות) על מנת לשמר את המערכת המשפחתית כפי שהם מכירים אותה. למשל, על מנת למנוע גירושין, ילד עלול להתחיל או להגביר התנהגות שלילית, ובזאת לאחד את ההורים מול הבעיה. לאור זאת, ברור שהספורט התחרותי יכול להוות אתגר למשפחות, כאמור, בגלל הפוטנציאל לחוסר איזון משפחתי והמורכבות הפסיכולוגית שעלולה להופיע או להתגבר בעקבותיו. לעיתים, בכדי להתמודד עם האתגר והקונפליקט בין הרצון למעורבות הורית נכונה מחד, ושמירה על האיזון המשפחתי ועל הצרכים הרגשיים של כל הילדים מאידך, ההורים "יחלקו" ביניהם את התפקידים ההוריים. למשל, אבא מספק מעורבות ותמיכה נכונה לספורטאי ואימא מעורבת ונוכחת בחייו של הלא ספורטאי. אך כמובן שחלוקה שכזו יכולה להוביל למחנות/קליקות בתוך המשפחה, ולקנאה ומורכבות ביחסים בין האחים ובין ההורים. לעיתים, החלוקה עצמה אינה טריוויאלית, אלא מבטאת מערכות יחסים דיספונקציונליות או לא מאוזנות שהתקיימו לפני החלוקה, ובכך מגבירה אותם. בקיצור, מורכב ואינטראקטיבי מאוד. לסיכום, אין פתרונות פשוטים כאן. ראשית כל יש לשאוף להימנע מחלוקות נוקשות כדוגמה שלעיל. החלוקות לעיתים מתרחשות עקב מעורבות יתר או פתולוגית של אחד ההורים בילד הספורטאי, והניסיון של ההורה השני "לפצות" על כך. לעיתים הסיבות לחלוקה מבטאות סוגיות בין אישיות ופסיכולוגיות בין בני המשפחה. במצב הראשון רצוי מאוד לפנות לפסיכולוג ספורט ולעבוד על המערבות הספורטיבית של ההורים, ואולי בכך לפתור או לפחות לשפר מאוד את המצב. בסצנריו השני רצוי לפנות לטיפול משפחתי, שבעיני יכול להיות דבר נפלא ומתרים מאוד. בכל מקרה, מומלץ תמיד לקרוא ספרות על דינמיקה משפחתית מתוך האסכולה של הטיפול המשפחתי. זאת על מנת לשפר את היכולת להבין טוב יותר את המתרחש בתוך המשפחה, ומתוך כך לפעול. כאן לכל שאלה נוספת, גבי


היי, לאורך השנים שואלים אותי על כך לא מעט, אנשים המעוניינים להיכנס לתחום. אני רק יכול לענות לך מהמבט האישי שלי על הדברים, ולכן חשוב שתיקח דברים אלו בהקשרם הצר הזה. לגבי השאלה הראשונה: אין לי היכרות מספקת עם התוכניות שציינת בכדי לענות לך היכן כדאי ללמוד. בכל מקרה, התואר הראשון בפסיכולוגיית ספורט בארץ לא קריטי בשביל ההתפתחות שלך בתחום. זה יכול להיות חשוב, מעשיר ותורם, אך התואר השני בפסיכולוגיה קובע את הבסיס לזהות המקצועית שלך. שאלה שניה: האם כדי להיות פסיכולוג ספורט חייבים תואר שני בתחום? לא, אך כדי להחזיק בתואר פסיכולוג בישראל חייבים תואר שני בפסיכולוגיה. הסיבה שאתה לא חייב תואר שני בפסיכולוגיית ספורט היא כי אין התמחות מוכרת בישראל. לכן, בהיעדר התמחות מוכרת ומוסדרת, כגון פסיכולוגיה קלינית חינוכית וכדומה, התחום בעצם פתוח מבחינה חוקית לכל פסיכולוג לעסוק בו. כמובן שזהו מצב מצער מאוד, שלבטח גובה את "קורבנותיו", ובסופו של דבר פוגע במידה כזו או אחרת באמינות המקצוע. מצד שני, מצב זה יאפשר לך לעסוק בתחום לאחר תואר שני כלשהו בפסיכולוגיה. בארה"ב למשל, אם לא למדת פסיכולוגיית ספורט לא תוכל לעסוק בתחום. אגב, למצב כמו בארה"ב גם יכולים להיות חסרונות. כגון הכשרת אנשי מקצוע בעלי רקע תיאורטי ומקצועי צר מדי. בכל מקרה, לאור המצב בארץ (בהקשר של התמחות מוכרת בפסיכולוגיית ספורט), שלא נראה שעומד להשתנות בשנים הקרובות, הייתי ממליץ לך לעשות תואר שני טיפולי, כגון פסיכולוגיה קלינית וחינוכית, ולאחריהם התמחות. זה אומנם מסלול ארוך ולא קל, אך לתפיסתי פסיכולוגיית ספורט הינו מקצוע טיפולי לכל דבר. לטעמי אפילו מקצוע טיפולי מאתגר ביותר, מסיבות שלא ניכנס להם כאן. על כן, השאלה שאולי אתה צריך לשאול היא: מה עלי לעשות כדי להיות פסיכולוג ספורט מקצועי ומוצלח בישראל. ותשובתי היא שעליך להחזיק גם בידע מקצועי רב בתחום פסיכולוגיית הספורט (תוכל לבנות אותו גם לבד וגם בהדרכות ובהשתלמויות), אך גם בבסיס מקצועי טיפולי רחב ומובנה היטב. גבי


שלום, ממש מתנצל על העיכוב בתשובה. מהתיאור שסיפקת קשה לקבל תמונה שתאפשר להבין את הקשיים המונעים ממנו למצות את הפוטנציאל, אך אנסה לנחש מה שנקרא ניחושים מלומדים. ראשית, חשוב להבין שהפרעת קשב יכולה לספק יתרונות רבים בספורט, אך גם יכולה לפגוע בביצוע הספורטיבי באופן משמעותי. מעבר לקשיים הברורים של התארגנות וקשיי ריכוז שיכולים לפגוע באימונים ותחרויות, הפרעת קשב מקושרת לעיתים עם חרדות, ובמקרים רבים עם דימוי עצמי נמוך. מיותר לציין כיצד חרדות יכולות למנוע מיצוי הפוטנציאל הספורטיבי. באשר לדימוי עצמי, יש להבדיל בין דימוי עצמי כללי (אני יפה, חכם, טוב וכו') לבין התפיסה של העצמי הספורטיבי (איך אני רואה עצמי כשחיין). מכיוון הביטחון העצמי קריטי לתפקוד ספורטיבי, ובפרט לתפקוד בתחרויות, ומכיוון שהוא מושפע מהתפיסה העצמית הכללית (דהיינו הדימוי העצמי), בהחלט ניתן לצפות שבמצבי תחרות תגבר החרדה, שתפגע בתורה בביצועים. כאמור, אינני יודע אם זהו המקרה של בנך, אך אני מציע את אלו כנקודות חשיבה. התיאור של שחיין התאפיין בגישה ויכולת של עבודה קשה + טכניקה גבוהה, מעלה אצלי מחשבה על נטייה לפרפקציוניזם? אם כן, חשוב להבין שגם לפרפקציוניזם, לצד המעלות והיתרונות, "תופעות לוואי" פסיכולוגיות משמעותיות. אלו בד"כ כוללות חרדה תחרותית גבוהה, דרישות תפקוד גבוהות מאוד, ביקורת עצמית גבוהה ולא גמישה (חשיבת שחור או לבן). כמו כן, מבחינה רגשית, אצל הפרפקציוניסט החוויה של אי עמידה בדרישות שהציב לעצמו, או חושב שאחרים מצפים ממנו, הינה חוויה עוצמתית של כישלון בעל גוון אישי וכללי (נכשלתי כאדם לא כשחיין). כמו כן, ל"כישלון" נלוות לעיתים תחושות של בושה ואשמה (אכזבתי את המאמן, מה יחשבו...). תחושות אלו (שללא טיפול לרוב לא ממש מודעות) מעלות את רמת החרדה לפני התחרות ומקשות על ההתמודדות עם כישלונות ותסכולים. אם הדברים שתיארתי או חלקם מתקיימים אז מומלץ ביותר לפנות לפסיכולוג ספורט. שכן אלו סוגיות שלא יעברו עם הגיל ולא יושפעו רבות משיחות עמכם או עם המאמן. כאן לכל שאלה, גבי