על הספה - פורומי מומחים

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט

פורום פסיכולוגיית ספורט מנהל הפורום גבי זקס
פסיכולוג מורשה המתמחה בתחום של פסיכולוגית ספורט בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות פורום פסיכולוגיית ספורט
מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ותואר שני בפסיכולוגיה של המצוינות מאוניברסיטת לודוויג מקסימילאן שבמינכן, גרמניה.

גבי בעל ניסיון עשיר בתחום פסיכולוגיית הספורט, תחילה תחת מכון לעוף לפסיכולוגיית ספורט, וכיום בעל קליניקה פרטית. שימש כמרצה בתחום פסיכולוגיית הספורט במכון ווינגייט ומכללת אוהלו, בקורסי הכשרה למדריכים ומאמנים ספורטיביים.


ברוכים הבאים לפורום פסיכולוגית ספורט- הינכם מוזמנים להעלות כל שאלה ולהתייעץ בתחום פסיכולוגיית הספורט.

הפורום נועד לספורטאים, הורים ומאמנים.

היעד העיקרי של פסיכולוגיית הספורט הינו לעזור לספורטאי למצות את הפוטנציאל הטבוע בו ולהיות הספורטאי הטוב ביותר שהוא יכול להיות. פסיכולוג ספורט עוזר לספורטאי להתגבר על אתגרים פסיכולוגיים ולשפר כישורים מנטאליים כגון:

התמודדות עם לחץ וחרדה, הגברת הביטחון העצמי, שיפור יכולות ריכוז, התמודדות עם טעויות וכישלונות, הגברת המוטיבציה ושמירה על קונסיסטנטיות, שיקום מפציעות ועוד.


 X

תודה על הפניה וסליחה על העיכוב בתשובה. הייתי מציע לנסות להבין אם יש סיבות נוספות מעבר לקושי בנסיעות. או כמו שאנו הפסיכולוגים אומרים, האם הקושי בנסיעות פוגש סוגיות אחרות? ציינתם שהוא אומר שנמאס לו מהחוג. כדאי לנסות להבין מה יש מאחורי האמירה הזו. הסיבות לירידה במוטיבציה או רצון לעזוב את הספורט בגילאים הללו יכולות להיות רבות, אך בד"כ ניתן לצמצם אותן למספר תחומים: א. התחום החברתי-השפעות בתוך החוג ומחוצה לו- למשל כיצד מרגיש שם מבחינה חברתית? ב. החוויה הספורטיבית- התאמה בין תרבות החוג/חווית החוג ובין הספורטאי (וכאן יש חשיבות למאמן, לחוויה שהוא מייצר ולהתאמה בינו לבין הילד). למשלן, ילד בחוג ששמים דגש ערכים או התנהגויות שאינם מתאימות לו ואינם רוצה בהם. האם מרגיש לחץ גבוה מדי שגורם לסטרס/חרדה/פחד מכישלון שמאפילים על החוויה החיובית מהטניס ושוחקים את ההנאה ותחושת המסוגלות? בסופו של דבר ילדים בגיל הזה צריכים בעיקר דני דברים- כיף ותחושת מסוגלות. אם אחד מאלה נפגעים באופן קונסיסטנטי נראה ירידה במוטיבציה ואף רצון לעזוב. ג. קשר עם המאמן- האם הקשר בריא/תורם לילד? האם הילד חווה שמעריכים ומאמינים בו? אם לא, הסימפטום יכול להיות ירידה במוטיבציה. מציע לנסות לייצר עימו מרחב שיח שיאפשר לחקור יחד את המתרחש, ללא שיפוט ובלי שהילד ירגיש שאולי מאכזב את אחד ההורים ברצונו לעזוב. מעורבות הורית טובה בספורט היא כזאת שכן תתערב כדי לעזור לילד לקבל החלטות משמעותיות, כגון עזיבה, מתוך שיקולים נכונים והבנה טובה של המתרחש. מצד שני, יש לדעת לא לערב את הרגשות והרצונות שלנו בתור הורים. לפעמים זה לא כ"כ קל וברור. אם אתם מרגישים שאתם מתקשים בכך, אפשר לפנות לפסיכולוג ספורט כדי לייצר את המרחב הזה לשיח ולהתבוננות ומתוכו לקבל החלטות. בברכה, גבי


היי אבינועם, סליחה על התשובה המאוחרת. שאלה טובה ומעניינת מאוד. לצערי אינני אוטוריטה בתחום המחוננות אז לא אוכל לענות לך תשובה מקיפה ומבוססת דיה. יחד עם את, אני כן מחזיק בידע מסוים בתחום ולכן ארשה לעצמי לענות תשובה ראשונית. מצד אחד חשוב להדגיש שאין שני ילדים מחוננים דומים, מצד שני, בוצעו המון מחקרים על המחונן שמצאו באופן כללי, מאפיינים אישיותיים והתנהגותיים שיכולים להיות משותפים. למשל, מחוננים נוטים להיות סקרניים ובעלי זיכרון טוב. כמו כן, בדברים שמעניינים אותם ניתן לראות השקעה ואנרגיה רבה מאוד. מאפיינים נוספים שקשורים יותר לספורט יכולים להיות: 1. נטייה לעצמאות חשיבתית- אוהבים להחליט ולעשות בעצמם. 2. קשיים באינטראקציות חברתיות וקשיים בוויסות רגשי- לעיתים על רקע הפער בין האינטליגנציה בינו לבין בני גילו, ולעיתים על רקע הפער ההתפתחותי בינו לבין עצמו. כלומר, לעיתים הילד המחונן אינטליגנטי מעל לגילו אך מבחינת ההתפתחות הרגשית הוא כבני גילו או מתחת. הפער יכול להוביל למורכבות ביחסים בינו לבין בני גילו ובינו לבין המבוגרים. גם הנטייה לעצמאות וגם הסוגיות בתחום החברתי יכולות להיות פקטור בספורט קבוצתי וביחסים עם המאמן. אם כך הדבר, יעזור למאמן ולהורים להבין את הקושי על רקע המחוננות ולעזור לילד להתמודד עם האתגרים בצורה גמישה ומותאמת (לעומת למשל מאמן שינקוט רק יד קשה כלפי הילד). בתחום הללו של מערכות יחסים, שיתוף פעולה ואוטונומיה, ספורט יכול להיות זירה נהדרת לעבודה על הסוגיות הללו. 3. קשיים בתחום המוטורי- ילדים מחוננים לעיתים יכולים להראות "קלמזיות". לעיתים על רקע דיספרקציה שמשפיעה על המוטוריקה העדינה ויכולות התכנון. 4. פרפקציוניזם- ילדים מחוננים נוטים יותר להציג פרפקציוניזם. בקצרה פרפקציוניזם מתאפיין בשאיפה בלתי מתפרשת לשלמות, או דרישות ביצועיות גבוהות (לרוב בתחומים שחשובים להם, לא בכל התחומים) ותגובה רגשית שלילית חזקה לאי עמידה בסטנדרטים הללו. הטוב: התוצרים יכולים להיות מצוינים, השאפתנות גבוהה, יכולת לעבודה קשה וטכניקה גבוהה מאוד. הרע: יכולה להיות חרדה תחרותית גבוהה, קושי בהתמודדות עם כישלונות וטעויות ואימון יתר (מצב שבו הספורטאי מתאמן מעבר למידה הנכונה כשכהשלכות יכולות להיות פציעות גופניות וסטרס גבוה ופוגעני). בעיני, ילד, בין עם ספורטאי או לא, בעל נטיות פרפקציוניסטיות גבוהות חייב לעבור תהליך פסיכולוגי בכדי ללמוד להתמודד טוב יותר עם המצב.. 5. הפרעת קשב- לפי המחקר מחוננים יכולים לסבול מהפרעת קשב באחוז גבוה יותר מהאוכלוסייה הכללית. גם כאן השפעות של הפרעת קשב בספורט יכולה להיות ברכה וקללה. ברכה יכולה לכלול: יכולת מצוינת בריכוז סימולטני (להקפיץ ולראות את המגרש), חשיבה מהירה וגמישה, יצירתיות גבוהה. קללה יכולה לכלול- קשיים בוויסות רגשי, אימפולסיביות, קשיי ריכוז כמובן ופערים בדימוי העצמי. 6. סוגיות הוריות- לעיתים הורים לילדים מחוננים יכולים להחזיק ולהעביר, באופן מודע או לא, ציפיות גבוהות מהילד. ציפיות ודרישות יכולות להיות דבר טוב כמובן, אך כשהדברים לא באיזון הנכון יכולים לגרום ללחץ שיכול לפגוע בתפקוד הספורטיבי. לגבי מה שתיארת: "האם מחוננים "מסבכים" מהלכים וקבלת החלטות ומתקשים יותר להתנהל בעקבית ולמצות בתחרויות את היכולות האמתיות שהם מפגינים באימונים כי הם מתבדרים במקום להיות מפוקסים." אינני יודע מה מתרחש כאן ומה בדיוק אתה מתאר. יכול היות שהסיבוך בקבלת החלטות קשור לפרפקציוניזם או הנטייה לחשיבה העצמאית שתיארתי? אולי ההתבדרות ביטוי לחרדה תחרותית? כדרך התמודדות... אם הפער בין האימונים לתחרויות גבוה וקונסיסטנטי, והפוטנציאל לא מצליח להיות ממומש, ממליץ כמובן על התערבות פסיכולוגית. אנא ראה זאת כתשובה ראשונית. לבטח תמצא לא מעט מידע באינטרנט בנושא. כאן לכל התייעצות נוספת


היי דניאל, לגבי השאלה הראשונה, " מה האפשריות שלי מבחינה תעסוקתית"? קשה לי לענות על שאלה זו כי אין בידי נתונים אובייקטיבים, למשל של הלשכה לסטטיסטיקה לגבי רמות שכר, אחוזי תעסוקה וכו'. אומר לך שלדעתי, בגלל שאין הרבה משרות קבועות לפסיכולוגים של הספורט, עבודה בתחום נוטה יותר להיות כעוסק עצמאי, לבטח במידה מסוימת. לכן, ככל עוסק עצמאי בישראל ההצלחה קשורה לא מעט בדרייב שלך, ביצירתיות ובגמישות, ביכולת לייצר קשרים ולשווק, וכמובן בתשוקה ובאהבה שלך למקצוע. אתה לא חייב את כל אלו כמובן אך לפחות חלק. בנוסף אומר שמהחוויה שלי בשנים האחרונות, נראה שהתחום בצמיחה גדולה. יש יותר ויותר שימוש באנשי מקצוע בתחום וזה פותח הרבה אפשרויות תעסוקתיות. בכלל ניתן לאמר שהתחום של טיפול פסיכולוגי זכה בשנים האחרונות לקבלה ולגיטימציה כשאוכלוסיות רבות שפעם נרתעו מלפנות עושות זאת היום. לגבי השאלה השניה, " האם כדי להתחיל מסלול למידה בארץ או בארהב?" חושב שכדאי שתתייעץ עם אנשי אקדמיה, כגון דר. איריס אורבך, פרופ. סימה זך ודר. רועי סמואל. האחרון למד בארה"ב. אישית, בתפיסה שלי בלבד, אם אתה רוצה לחיות ולעבוד בישראל ואינך מחפש קריירה אקדמית בתחום, ואתה מתעניין בתחום הטיפולי, אני נוטה להמליץ לבצע לאחר הלימודים התמחות טיפולית כגון התמחות בפסיכולוגיה חינוכית. או לחלופין אם יקבלו אותך ללמוד בבית ספר טוב לפסיכותרפיה. אני יודע שזה בהחלט תוספת למסלול, אך יש לכך שני יתרונות משמעותיים. זה יאפשר לך להיות פסיכולוג ספורט הרבה יותר טוב כי בתפיסה שלי פסיכולוגיית ספורט הינה טיפול לכל דבר. ב. זה יכול לאפשר לך להתפרנס גם מטיפול כללי ולא רק בתחום הספורט ובכך להגביר את הביטחון התעסוקתי/כלכלי. הבחירה בתחום לימודי היא בהחלט בחירה בעלת השלכות ולכן מציע שתמשיך לשאול שאלות ולחקור כמה שיותר לפני קבלת ההחלטה. בברכה, גבי



היי, סליחה על התשובה המאוחרת. אני חושב שאתה שואל 3 שאלות חשובות אך שונות. א. מדוע הביטחון העצמי כה חשוב להצלחה בפעילות ספורטיבית תחרותית? ב. כיצד הוא משפיע? מה המנגנון הפסיכולוגי שעובד כאן? ואולי? ג. מדוע הביטחון העצמי שלי יכול להיפגע באופן משמעותי? ואם הבנתי נכון גם מתמשך? במהלך המשחק. אני חושב שבניגוד למה שאנשים יחשבו, התשובה לשאלות אלו לא כ"כ פשוטות. אפשר להבין זאת כך: הסיטואציה התחרותית היא סיטואציה שבה הספורטאי עומד למבחן חיצוני ו/או פנימי. חיצוני- מהדרך שבה הוא חושב שרואים אותו, וממה שהוא חושב שאחרים מצפים ממנו , או מהדרך שיגיבו לאי ההצלחה. פנימי- עקב הסטנדרטים והציפיות של הספורטאי מעצמו. לספורטאים מסוימים, ולבטח בתחרויות מסוימות, התחרות עלולה לגרום ללחץ ולעיתים לחרדה (על ההבדל בהמשך). למשל פרפקציוניסטים, עקב ציפיותיהם הגבוהות מעצמם והתגובות הרגשיות העוצמתיות שלהם לאי עמידה בסטנדרטים האלה, נוטים לחוות חרדה תחרותית גבוהה יותר. ניתן להגדיר תגובת לחץ כנובעת מהפער בין הרצון או החשיבות של השגת משהו לעומת התפיסה של האדם לגבי היכולת להגיע להישג. כך למשל, אם במשחק כדורסל חשוב לי מאוד להצטיין במשחק (כאמור, אם בעקבות הציפיות של אחרים או שלי ,או מתוך שניהם), ואני מרגיש שאינני יכול לעשות זאת, סביר להניח שאחווה לחץ. ככל שהפער גדול יותר בין הרצון לבין תחושת המסוגלות סביר שהלחץ יגבר, ובעוצמה מסוימת יהפוך לחרדה. לעיתים, במצב שבו מתקיים הפער שתואר לעיל אנו יכולים לחוות בעצם איום פסיכולוגי. במקום דוב שרוצה לאכול אותנו, ניתן לאמר שהאיום הוא על העצמי שלנו (ניתן לאמר על התפיסה העצמית שלנו). במצב זה המוח האבולוציוני שלנו לא מבדיל בין האיומים ויפעיל את המערכת ה-fight or flight שלו (תחפש בגוגל אם אינך מכיר). וכשהיא מופעלת קורים דברים עוצמתיים לגוף ולנפש. מבחינה קוגניטיבית (מיקוד גבוה, חדות), מבחינה רגשית (רגשות שונים בעוצמה גבוהה), מבחינה התנהגותית (תוקפנות, בריחה או קיפאון) מבחינה ופיזיולוגית (טונוס שרירים גבוהה, הפרשת נוירו-אדרנלין ועוד). זה לא אומר שבמצב זה נהיה בחרדה. חרדה היא אחת מהתגובות הרגשיות של המערכת fight or flight. אז איך הביטחון קשור לכל זה? ככל שהביטחון גבוה יותר קטן הפער בין הרצון להשיג את ההישג לבין התפיסה שאני יכול להשיג אותו, ולכן פוחת הלחץ/החרדה. אני אוסיף, שכאשר אני מרגיש ביטחון אני גם מחובר לחלקי עצמי "חיוביים יותר" ולכן ה"אגרופים הפסיכולוגיים "לעצמי שאנו יכולים "לחטוף" במשחק עושים פחות נזק ואני יכול להמשיך לתפקד טוב למרות הטעויות. ראה זאת כך, אם אני מרגיש שאני שחקן כדורסל מצוין (מחובר לחלקי עצמי חיוביים), אז כשאני מחטיא זריקה לבטח ארגיש אכזבה מסוימת או תסכול מעצמי ("אגרוף "פסיכולוג לעצמי), אך לא ארגיש שאני לא שווה או שאני כישלון וכו, או שאחרים חושבים שאני לא שווה וכו'. אם כן אחווה זאת, גובר הסיכוי להרגיש לחץ/חרדה, שכן שוב יש איום על העצמי על רקע הסיטואציה התחרותית. מקווה שעניתי על שאלתך. אם הינך מרגיש שהתנודות בביטחון העצמי גבוהות מדי, א שהתגובות הרגשיות שלך לטעויות גבוהות מדי ואתה מתקשה לתפקד טוב אחרי טעויות, ככל הנראה יש מקום להתערבות פסיכולוגית. בברכה,


אחד הממצאים החזקים ביותר שנמצאו בפסיכולוגיה הוא בתחום חקר מטרות. לפי המחקר נמצא שלמטרות השפעה חזקה על רמת ההנעה, הריכוז, המאמץ וההתמדה של האדם, לעומת מצב שלאדם אין מטרה ספציפית. ניתן אולי להבין את ההבדל בין יכולת ההתמדה בין שני התנאים על פי ממצאים אלו. בתנאי שבו נשארו כך וכך קילומטרים או תרגילים, ככל הנראה מוצבת מטרה בראשך באופן ספונטני (להגיע למספר התרגילים/קילומטרים) ולכן מקל על היכולת להתמיד מול הקושי. בהמשך לרעיון זה מציע לך לחשוב אלו מחשבות מופיעות בזמן שאתה מבצע פעילות גופנית ומתחיל להיות קשה. או כמו שאנחנו הפסיכולוגים אוהבים לשאול, כיצד מצב זה פוגש אותך? או מה מצב/טריגר זה פוגש? האם פוגש דפוסי חשיבה שליליים/פסימיים שמאפיינים אותך באופן כללי? או שמופיעים רק בזמן זה? אם כן מדוע מופיעים? האם זה קשור לרמת מוטיבציה שלך לפעילות הגופנית או משמעות הפעילות בשבילך? דפוסי חשיבה שחוזרים על עצמם יכולים לספק הצצה למשהו משמעותי/עמוק או כללי יותר לגביך או לחייך. רצוי כמובן לאחר הגברת המודעות לנסות לעבדם בכדי להגיע יותר לשורש העניין, אם יש כזה, ולעמדה פסיכולוגית שתאפשר לך להתמודד עם הקושי העולה בפעילות גופנית. לעיתים כמובן אין שורש של עניין וזה פשוט הקושי שפוגש נטייה טבעית חזקה להימנע מכאב ?. בברכה, גבי


לפני שאגש לתשובה לשאלתך, ברשותך הקדמה קצרה שיכולה להיות רלוונטית. רבים מהספורטאים לא מודעים מספיק לעוצמה ולמורכבות של ההשפעות הפסיכולוגיות שיכולות להופיע בתהליך שפתיעה ושיקום. מחקרים למשל הראו שלעיתים ספורטאים החווים פציעה משמעותית יכולים לעבור תהליך שדומה לאבל וכולל תגובות כגון זעם, הכחשה, דיכאון וחרדה. במחקר וגם בקליניקה נתקלתי במקרים של טראומה לאחר פציעה שהקשתה על החזרה לפעילות באופן שהצריך התערבות פסיכולוגית. מאידך, לא מעט ספורטאים מצליחים לצלוח את תקופת השיקום ולחזור לפעילות, גם אם בסבל נפשי (שלדעתי מיותר) לאורך הדרך. לשאלתך, אישית אינני מכיר מחקרים שבדקו את הקשר בין השפעות המצב הפסיכולוגי, ובפרט סטרס על תהליך השיקום ברמות הפיזיות, אך בטוחני שיש. בהחלט צפוי לראות השפעות של מצב פסיכולוגי על היכולת לבצע שיקום טוב. למשל, צפוי שספורטאי שמדוכא עקב פציעתו יתקשה לגייס את המשאבים הנדרים להתמיד בתהליך הסיזיפי של השיקום. או למשל ספורטאי שבחרדה יכול אולי להשקיע יתר על המידה ולפגוע בתהליך. בכל מקרה, לא יפתיע אותי כלל אם הממצאים יצביעו על השפעה שלילית של סטרס ומצב פסיכולוגי ירוד על השיקום גם ברמה הפיזית, שהרי כפי שכבר לבטח ידוע לך, ניתן לאמר שהוכח כבר קשר משמעותי בין הפסיכולוגיה למצבנו הגופני ובפרט הקשר בין מצב פסיכולוגי להצלחה בהתמודדות עם חולי. אם הינך מרגיש שמצבך הפסיכולוגי לאור הפציעה אינו כשורה אז א. זה נורמטיבי ולגיטימי. ב. ממליץ שלכל הפחות תתייעץ עם פסיכולוג לבדוק אם המצב מצריך ליווי פסיכולוגי ולפעול בהתאם להמלצה.


היי יוחנן, לצערי הרב, אין תהליך התמחות המוכר על ידי מדינת ישראל בפסיכולוגיית ספורט. המדינה לא מכשירה פסיכולוגים של הספורט ולכן גם לא מנהלת רישום ומעקב. בבחירה של פסיכולוג בתחום הספורט מציע לך את הדברים הבאים: 1. חפש באתר משרד הבריאות את פנקס הפסיכולוגים וראה שהפסיכולוג שבחרת רשום שם. זה אומר שהמדינה הכירה בתואר השני שלו כפסיכולוג מבין תחומי ההתמחות השונים (קלינית, חינוכית, תעסוקתית/ארגונית ושיקומית). 2. שאל לגבי הרקע וההכשרה שלו, וכמובן הניסיון שלו בתחום. 3. בעיני חשוב מאוד שהפסיכולוג יחזיק בהתמחות טיפולית (קלינית או חינוכית) או חניה בתהליך התמחות.שכן פסיכולוגיית ספורט הינה לרוב מפגש שמצריך ידע, הכשרה וניסיון בתחום הטיפול. כרגע בגלל העדר ההתמחות פסיכולוג בעל התמחות שאינה טיפולית יכול לעבוד בתחום, למשל פסיכולוג קוגנטיבי או ארגוני, וזה בעיני פחות רצוי. בברכה גבי


היי נלה, כשישנו פער מתמשך בין היכולת הפוטנציאלית לבין היכולת שבאה לידי ביטוי בתחרויות, שאינה מוסברת על ידי פציעות, ההמלצה שלי היא לראות פסיכולוג ספורט, ולו לשם התייעצות ובדיקה. לצערי, רוב הפניות לפסיכולוג ספורט נעשות באיחור רב, לאחר תקופה ממושכת של אי הצלחות בהן הספורטאי צבר חוויות רגשיות שליליות שבד"כ פגעו בדימוי העצמי הספורטיבי ובמוטיבציה, לעיתים עד כדי רצון לפרוש. יחד עם זאת, לעיתים, אי ההצלחה בתחרויות יכולה לנבוע בעיקר מהיכולת המקצועית. גילאי הנערים והנוער בספורט הן תקופות שבהן פועלת מעין מסננת מקצועית שמקשה על הספורטאים הפחות מוכשרים להישאר בספורט. לספורטאים שלא מצליחים לעמוד בעלייה ברמה ובתחרות תקופה זו יכולה להיות מורכבת מאוד, ואף משברית של ממש עבורו ו/או הוריו. ספורטאי, יכול לחוות אבדן של תחושת הזהות (מי אני?), וגם של המצע המרכזי סביבו ארגן את אישיותו, ובפרט את דימויו העצמי. להורה זה יכול להיות אבדן של חלום שבחלקו היה שלו. לעיתים רעיון הפרישה יכול לעורר חששות אצל ההורים שמא הנער ילך לאיבוד או יפנה לדרכים פחות רצויות. אגב, אם החלום הוא יותר מדי שלו זה בד"כ מרמז על מעורבות הורית לא בריאה שמחייבת התבוננות פסיכולוגית. בפרט במצב שבו יש לשקול פרישה. שכן תפקיד ההורה במצב זה היא לעזור לנער המתבגר להתגבר על האבדן, ולבצע לעיתים תהליך של אבל של ממש. בסופו של תהליך אבל נכון הנער יוכל להצמיח זהות חדשה ולמצוא אפיק אחר להתפתחות פסיכולוגית וחברתית. אינני יודע באיזה מן המקרים מדובר, אך מקווה לעורר חשיבה שתעזור. גבי


היי אור, לא אתיימר שאוכל להסיק מתוך התיאור מה בדיוק הסוגיות שפועלות בנושא הריצה אצלך. אז אנא קחי את מה שאכתוב כהשערות ואפשרות לחשיבה. את מעידה שהתמכרת לריצה. הרבה אנשים היום אומרים אני מכור לכך וכך. ואכן מצד אחד, כולנו קצת מכורים או מפתחים תלות בדברים מסוימים והתמכרות כמו רוב הדברים מתקיימת בספקטרום. יחד עם זאת, התמכרות שהיא נאמר באמצע ומעלה על הספקטרום לרוב מעידה על מורכבות פסיכולוגית, או סוגיות פסיכולוגיות בעלות עוצמה שאנו לא ממש במגע עימם או לא מעובדות דיו. לכן, כשיש התמכרות הכרחי לבצע תהליך פסיכולוגי להבנת העומד מאחוריה ולא רק לנסות להיגמל או להוריד במינונים. אם רק נפסיק את ההתמכרות, ברוב המקרים הניסיון יכשל ונחזור אליה, או במקרה הטוב נחליף התמכרות בהתמכרות. אינני יודע מה עומד מאחורי ההתמכרות לריצה אצלך, אך לפי תיאורך אפשרי שסוגיות של מראה או אולי דימוי עצמי, ו/או חרדות סביב הבריאות משחקות תפקיד? תמיד קשה מאוד להיגמל ואפילו להוריד מינונים בהתמכרות, לבטח בהתחלה. האמביוולנטיות (רצונות מנוגדים חוגגת במקרה הטוב. קודם כל, וכמו שאת מתארת, כי זה מאוד מפחיד, שהרי כאמור להתמכרות יכולים להיות תפקידים פסיכולוגים משמעותיים (כגון, לשמור על הדימוי העצמי, להרגיע חרדות, לווסת מצבי רוח ורגשות ועוד). ובעצם, אם לא היינו חשים שאנו תלויים בפעילות לא היינו מתמכרים לה. אך כל מי שהתגבר על התמכרות יספר על חוויה מעצימה וחיובית ביותר במובנים ורבדים רבים, לעיתים מעין לידה מחדש או התחלה של חיים חדשים. נראה שאת נמצאת במקום מצוין להתחיל תהליך שכזה וכל הכבוד! את מודעת שיש כנראה התמכרות. יש אמביוולנטיות שצד אחד בה הוא כמובן המוטיבציה לשנות/להשתחרר (לעומת שימוש עיקרי במנגנוני הגנה כגון הכחשה, הדחקה או רציונליזציה). אם צדקתי ואכן מדובר בהתמכרות לריצה. מציע בחום לפנות לטיפול מהסיבות שתיארתי לעיל, ומתוך העובדה שקשה לעשות תהליך פסיכולוגי שכזה לבד. פסיכולוג ספורט בעל אוריינטציה טיפולית יכול להיות האיש (אך הכרחי שתהיה לו התמחות טיפולית כגון פסיכולוגיה קלינית או חינוכית וניסיון בעבודה עם התמכרויות). באותה המידה ניתן כמובן לפנות לפסיכולוג שמתמחה בנושא התמכרויות. בברכה, גבי


היי, שמח מאוד שפנית. נשמע שעברת תקופה לא פשוטה. יש לי תחשה שיש סוגיות מעבר לאיבוד ביטחון/פריקת כתף וכו שמשחקות תפקיד'. משהו עוצמתי ושאת לא כ"כ במגע איתו (שאגב זה בסדר גמור-תגובה נורמטיבית לחלוטין). יש לי תחושה שאני יודע במה מדובר, או לפחות בחלק מהעניין, אך לא הייתי רוצה לכתוב כאן. תזמון זה דבר קריטי בפסיכולוגיה. מאוד ממליץ שתפני לפסיכולוג ספורט, אך כזה שמחזיק ביכולת ובאוריינטציה טיפולית. או לפסיכולוג רגיל שיעזור להבין את המתרחש. אגב, כשיש משהו ספציפי שבו עוסקים, זה יכול להיות גם תהליך קצר. לפעמים אפילו כמה פגישות. אני אומר את זה כי לפעמים אנשים נרתעים מלפנות לפסיכולוג כי הם חושבים שזה חייב להיות שנה או שנים של מפגשים, ולעיתים לא כך הדבר. כאן לכל שאלה נוספת, גבי


היי, אני מניח שהוא לא רוצה ללכת כי רואה את עצמו כשחקן מקצועני ולכן אינו רואה טעם בבית הספר? בכל זאת, אשמח אם תוכלו לספר קצת יותר. האם יש קשיים לימודיים, חברתיים או התנהגותיים? מה מצבו הרגשי לדעתכם? האם קרה משהו משמעותי לאחרונה? איך הגישה שלו לכדורסל? מתאמן הרבה? האם הייתם מתארים אותו כאובססיבי לכדורסל? או אובססיבי בכלל? אם כן, כיצד זה בא לידי ביטוי בכדורסל או בחייו? תודה, גבי