לחץ חברתי איך ומתי זה מתחיל?
הילה שבורון
המונח "לחץ חברתי" מעלה אצל רוב ההורים אסוציאציה של דברים חריגים ורעים- השתתפות בחרם חברתי או מעשי אלימות, עישון וכו הלאה. מרבית ההורים גם מניחים שלחץ חברתי הוא אחד המכשולים הקשים של גיל ההתבגרות. זה נכון. רק שגיל ההתבגרות הולך ומקדים וילדים בגיל בית הספר היסודי, כבר בכיתה ג' ד' חווים לחץ חברתי.
זה מתחיל בדברים הקטנים כמו הבגדים שבוחרים (שמלה חגיגית ביום שישי או קניית ציוד בי"ס עם דמויות מותגים) אבל משנה את פניו די מהר להפעלת שיקול דעת ברגעים מבלבלים מאוד עבור הילדים. בסביבות כיתה ד' מתחיל הלחץ החברתי גם לעוור ולעוות את המחשבה של הילדים שהם עדיין צעירים מאוד בגילם אבל עסוקים כבר בתכנים ובסוגיות של גיל ההתבגרות מבלי שלרובם כלים וחוסן נפשי להתמודדויות אלו.
לחץ חברתי יכול להופיע גם סביב כוונות טובות או אקט חברתי שגרתי- ואז הבלבול כפול כי גם ההורים לא בהכרח מזהים שזה גורם הלחץ. כשחזרתי הביתה בני סיפר לי שבין שיחה לשיחה איתי היו בין ארבע לחמש שיחות טלפון מאת החברים בכיתה שהפעילו עליו לחץ גדול להגיע. הוא התקשה לעצור ולנהל את גורם הלחץ, למצוא את התשובה שלו לסדרי העדיפות. מה חשוב לי באמת? מה דחוף? למה התחייבתי והאם באמת אני חייב להספיק ולהשתתף בכל אלו? והאמת? גם אני הייתי מאוד מאוד קרובה להתבלבל ולומר לו עזוב את השיעורים, לך לחברים. אני לא אהרוס לך. גם אני חוויתי את הלחץ שהוא הפעיל עלי כבלתי אפשרי. בדיעבד, ברור שהוא היה צריך את דמות המבוגר האחראי שיעשה עבורו סדר בעולם, יעשה עבורו סדר בדברים ויגדיר עדיפויות. עבורו אין אופציה לוותר על אימון בנסיבות כאלו. גם חשוב לו והוא יודע שהתחייב להשלים שיעורים כאשר ביקש להצטרף לטיול בבוקר בזמן שכיתתו למדה כרגיל. הוא ידע וראה לנגד עיניו מול הלחץ החברתי את חובותיו. הוא יודע שבהסכמים צריך לעמוד. מבחינתי, היכולת לעמוד על דעתי כי יש לנו הסכם היתה בבחינת א"ב של דוגמה אישית.
רק כאשר סיפר על הטלפונים מהחברים הבנתי שהלחץ העיקרי היה הלחץ החברתי. ברגע האמת – לא תמיד קל לזהות אותו. אנחנו נכנסים למערבולת עם הילד, רוצים שיהיה מקובל, שירגיש כמו כולם, שלא ירגיש שונה. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה להוות עבורו מכשול חברתי. שבגללנו יוקיעו אותו מ"החבר'ה". היום זה קרה סביב איסוף קרשים. מחר זה יקרה סביב שעת החזרה הביתה מבילוי. בעוד כמה חודשים הסיטואציה תחזור על עצמה סביב מעשה קונדס שעשו למישהו ומשם בקלות נמצא את עצמנו מנסים להסביר לילד שלנו שאם מישהו גונב או מעשן- הוא צריך לדעת לעמוד על שלו... בפרספקטיבה של "רגע לפני", היינו רוצים שעד אז כבר יהיה מצויד בכלים לעשות זאת. כבר ילמד לזהות את הרגעים האלו ולהפעיל חשיבה בקורתית ואחראית. שהסמכות שלנו תהיה מבוססת היטב בעיקר לרגעים האלו.
כדי שזה יקרה עלינו לשאול את עצמינו האם אנחנו מאמינים שלילד שלנו מספיק כישורים חברתיים וביטחון עצמי , האם הוא מספיק חזק חברתית כדי שגם אם ילך "נגד הזרם" הוא לא יוקע ושהישגיו החברתיים לא יהרסו בגלל שאמר "לא". האם אנחנו מסייעים לילדים שלנו לטפח חברויות איכותיות שסביר שיהיו עמידות ברגעים אלו?
ילדים עם בעיית התארגנות-
ילדים אלו עלולים לחוות לחץ חברתי כגורם דחק גדול עוד יותר. זאת מכיון שבעיית ההתארגנות בחלקה אם לא ברובה היא הקושי לעשות סדר עדיפות למטלות השונות כמו כן לצרכים ולגורמי הלחץ השונים. אם קשה להם להתארגן עם החובות שלהם, גורם מסיח כמו לחץ חברתי מיד יסית אותם מהמסלול והם יתקשו מאוד להחזיר לראש השיקולים את המצפון, המחויבות וכל מה שנוגד את הדחף הרגעי "להיות כמו כולם". ילדים אלו זקוקים להרבה יותר תיווך, שיקוף, ותמלול של מהלכי החשיבה סביב סיטואציות חברתיות כאלו.
המוביל והמובל-
בכל סיטואציה של לחץ חברתי יש את אלו המובילים ואת המובלים. לכאורה כאשר הילד הוא המוביל יש לו יותר שליטה. בפועל, גם על המובילים יש לחץ לא קטן כי להם גם יש תפקיד וכולם רואים ומסתכלים ומושפעים מכל מילה שיאמרו ומכל מעשה שיעשו. שני המקרים, במיוחד בגיל בית הספר היסודי- כאשר יש עוד כל כך הרבה מה לעצב ומה ללמוד על מיומנויות חברתיות - מצריכים המון ליווי ותיווך של ההורים. אף אחד מהם אינו חסין מפני נזקים שעשויים להיות ללחץ חברתי.
הכל מתחיל מבפנים
כמו כל גורם לחץ, גם לחץ חברתי – למרות שהטריגר הוא חיצוני באופן מובהק- הלחץ הוא בפנים. כל ילד יחווה את אותה סיטואציה באופן שונה. אותו מצב בדיוק עשוי להוות גורם לחץ אדיר עבור ילד אחר ואילו על חברו לא ישפיע כלל. הורים מכירים אל ילדיהם וחשוב שיהיו רגישים מאוד לאופן בו ילדם חווה את המצבים החברתיים בסביבתו. ילדים רגישים מאוד מבחינה רגשית וחברתית נוטים מהר יותר ומוקדם יותר להגיע למצבי דחק בעקבות לחץ חברתי ויש להיות מכווננים לצרכים היחודיים שלהם בהכלה, הקשבה, הצבת גבולות מארגנים ("המבוגר האחראי") יחד עם מסר מרגיע ולא שיפוטי.
מה עושים?
תיווך- הדבר הראשון הוא לתת לילדים מילים שיסבירו את התחושות ואת המצב. כאשר למצב רגשי סוער יש שם, כאשר ניתנת מסגרת לדבר הנורא הזה שמרגישים- "זו תופעה ידועה, זה עוד יקרה הרבה, גם לי זה קרה ועדיין קורה..." זו כבר הקלה. לדבר את הדברים, להסביר לילד מה קרה לו כדי שבפעמים הבאות ידע לספר לכם ואח"כ לזהות את המקרה ולהסביר לעצמו מה קורה וכך יוכל להחליט איך עליו לנהוג.
מתן כלים- ניתוח של המקרה, חשיבה משותפת על אפשרויות תגובה שונות, של יתרונות וחסרונות של כל דרך תגובה או פעולה והבאתו של הילד להפנמה של מהלך מחשבה- איך מקבלים החלטה, הבנה כי תמיד יש אלטרנטיבה וכי לילד יש שליטה על מעשיו היא הקנייה של יכולת עצומה בחשיבותה.
גבולות- היותם של ההורים מציבי גבולות ואוכפי הגבולות היא זו אשר מייצרת עבורו את "הסמן הימני". הגבולות של ההורים הם הדבר שמארגן את ההצפה שחווה הילד כאשר אינו יודע מה לעשות ואיך להגיב - מישהו מחליט עבורו. הם מייצרים בסופו של דבר את הקול הפנימי של המוסר, המצפון, ההבחנה בין טוב לרע.
ללמד לעשות סדרי עדיפויות- סביב סיטואציות של לחץ חברתי אבל גם סביב כל נושא אחר. הגדרת סדר עדיפות היא מיומנות חשובה לחיים בכל תחום. ככל שהילד יתרגל אותה – יהיה לו קל יותר במצבים חברתיים מורכבים.
התלבטות משותפת- אל תמהרו לתת לילד את התשובה הנכונה בעיניכם. תנו לילד לתרגל, להתלבט, לגלות את גורם הלחץ ואז למצוא בעצמו את הכוח להתנגד או להחליט כיצד נכון בעיניו לפעול. ואז תנו לו פידבק. זכרו כי לילד מותר גם לטעות וחשוב גם להתנסות בהשלכות של החלטותיו. כל עוד אינו פוגע באחרים ואינו מייצר לעצמו נזק.
זכרו, הלחץ שחווים ההורים מהילדים שרוצים ורוצים ורוצים כל כך- מעוור פעמים רבות את יכולת קבלת ההחלטות של ההורים עצמם, דוקא במקומות בהם הילד הכי צריך את הוריו בעלי הראייה המפוכחת.
