תיאוריית ההתקשרות

תיאורית ההתקשרות שעסקה בראשיתה בקשר הרגשי בין הפעוט למטפל בו (Bowlby, 1988), הורחבה כמתארת מאפיינים של קשרים בין אישיים בבגרות בכלל וקשרים אינטימיים בפרט, כנגזרים מדפוסי ההתקשרות (Mikulincer & Shaver, 2003). הקשר הראשוני עם המטפל העיקרי הוא אינסטינקטיבי, וחיוני לרכישת בסיס בטוח עבור הילד על מנת שיוכל לצאת ולחקור את הסביבה ואליו תמיד יהיה ניתן לחזור. על בסיס קשר זה יבנו קשרים אחרים בעתיד(Bowlby, 1980;1982;1988) .

הקשר שנוצר בין הפעוט לאמו מהווה בסיס לבנייה של "מודלי פעולה פנימיים" (Internal Working Models) באמצעות הפנמה של התנהגות האם והקשר בינה לבין הפעוט. מודלים אלו מסייעים לילד לפרש את הנעשה בסביבה החברתית שלו ולגבש ציפיות מהאחרים בחייו. מכאן, חשיבות רבה ניתנת ליכולתה ולנכונותה של האם להיענות לצרכי הילד. הדרך בה יחווה הפעוט את היענותה של האם לצרכיו, תשפיע על האמונות שלו כאדם ראוי (או לא) לאהבה, תשומת לב ודאגה, ועל הציפיות לגבי הקשר והזמינות של האחרים המשמעותיים כלפיו (Mikulincer & Shaver, 2003). אמונות אלו ממשיכות להתקיים לאורך החיים, גם בבגרות (Bowlby 1988;1982).

יחסי ההתקשרות השונים הנוצרים בין האם לתינוק יוצרים שלושה דפוסי התקשרות; האחד, בטוח ושניים בלתי בטוחים: הדפוסים הנמנע והחרד. הדפוס הבטוח, אלו תינוקות שאימותיהם הגיבו בצורה תואמת לאיתותיו של התינוק ויזמו יותר אינטראקציות התואמות את צרכיו. בעלי סגנון זה, הם אלו החשים ראויים לאהבה. השני, הנמנע, האימהות תוארו כמנוכרות, פולשניות או עוינות. אימהות אלו יוזמות פחות אינטראקציות, והאינטראקציות הללו הן בהתאם לצורכיהן ולמערכת ההגנתית שלהן. מתוך אינטראקציות אלו הילד ילמד כי עליו לסמוך על עצמו בלבד. הסגנון השלישי הוא החרד. התנהגותם של הילדים נעה בין היצמדות לאם לבין כעס כלפיה. אמותיהם נוטות להראות סימני חוסר אונים וחוסר היענות לאיתותיהם של ילדיהן; תגובותיהן בדרך כלל אינן צפויות מראש (Ainsworth et al., 1978).

Bartholomew (1990; 1997), הרחיבה את המודל לארבעה סגנונות התקשרות. בעל הסגנון הבטוח, הוא בעל תפיסה חיובית של עצמו ושל האחרים. מרגיש ראוי לאהבה והאחרים זמינים וראויים לאמון. לבעל הסגנון החרד, ערך עצמי נמוך, והערכה גבוהה של האחרים. הסגנון הנמנע מבטל, מתאר בעלי תפיסה נמוכה של האחרים אך תחושת ערך עצמי גבוהה ואילו הנמנע מפוחד, הוא בעל תפיסה שלילית של עצמו ושל האחרים (Finzi-Dottan, Cohen & Tyano, 2004).

המחקר העדכני בתחום ההתקשרות מציע בדיקתם של סגנונות ההתקשרות על שני צירים הנעים בין שני מימדי על רציפים: חרדה והימנעות (Mikulincer & Shaver, 2003 ). מימד ההימנעות מתייחס לנטייה של הפרט לחוש שלא בנוח עם קרבה ותלות ומימד החרדה מתייחס לפחד מנטישה. לפי מודל זה, מבוגרים המקבלים ציון נמוך בשני המימדים, הימנעות וחרדה, תואמים לדפוס הבטוח, ואילו אנשים המקבלים ציון נמוך בהימנעות אך גבוה בחרדה, תואמים לדפוס החרד. הדפוס הנמנע-מבטל מתאפיין בציון גבוה בהימנעות ונמוך בחרדה, בעוד שהדפוס הנמנע-מפוחד מקבל ציון גבוה הן בחרדה והן בהימנעות (Brennan, Clark & Shaver, 1998).

התקשרות בבגרות

בילדות ההורים מהווים דמויות ההתקשרות העיקריות, ואילו בבגרות בן הזוג מהווה דמות התקשרות המספק קרבה, 'בסיס בטוח' ו'מפלט בטוח' ומנחם בעת מצוקה ( Mikulincer & Shaver, 2003). נמצא קשר בין התקשרות בטוחה בילדות ובין יחסים בין אישיים מספקים בבגרות עם חברים ובמיוחד עם בני זוג. האינטראקציות השונות אותן אנשים חוו מגבשות ייצוגים פנימיים בעלי טבע שונה ויכולות עדכון לאור התנסויות בינאישיות חוזרות לאורך אירועי החיים Finzi-Dottan, Cohen & Tyano, 2004) ). התקשרות בטוחה בילדות המוקדמת מאפשרת אינדיבידואציה, שהיא תנאי הכרחי להתקשרות בבגרות, במיוחד יחסים אינטימיים עם בן זוג (Weisel & Kamara, 2005).

מערכת ההתקשרות מספקת לאדם ביטחון באמצעות הבטחה כי יקבל מענה לכשיפנה לחפש דאגה ועזרה אצל אחרים תומכים כאשר חש צורך להגנה ולתמיכה. בבגרות, מנגנון זה מפעיל ייצוגים פנימיים של השותפים ליחסים המספקים הגנה ודאגה ועל כן חשוב לשמירה על יציבות רגשית ובריאות נפשית, התפתחות דימוי עצמי חיובי, ועיצוב עמדות חיוביות כלפי בני זוג ביחסים קרובים (Bowlby, 1988). כמו כן, אסטרטגיות בטוחות של התקשרות מאפשרות אמונה ברצון הטוב של האחר, הוקרת תודה, וחיבה כלפי בן הזוג כמו גם סובלנות כלפי התנהגויות שליליות שלו ( Mikulincer, & Shaver, 2003).

מקורות: