טראומה – להדחיק או לפגוש?

סיגל ( שם בדוי ) היא אישה בסוף שנות ה30 לחייה, אימא לשני ילדים, נשואה, עובדת בחצי משרה בתפקיד אדמיניסטרטיבי. בתחילת הטיפול היא מבקשת שלא אתן לחיוך על פניה להטעות אותי. כבר שנים שהיא לא מצליחה להרגיש שמחה, כבר שנים שהיא חשה שאף אחד לא יכול להבין מה עובר עליה, וגם היא לא ממש מבינה. היא זוכרת שהיו שנים שהיא הרגישה יחסית טוב, אך מאז הלידה הראשונה הכל הולך ומתדרדר. הרגש משתלט עליה ולא משאיר מקום למחשבות הגיוניות. ברגע אחד הבכי מתפרץ ומציף ללא סיבה ברורה וברגע אחר היא אדישה ולא מצליחה להרגיש דבר... הרגש החזק והברור ביותר שלא משתנה כל הזמן, הוא חרדה. החרדה מנהלת אותה. תחושת סכנה תמידית ופחד, בעיקר שמשהו יקרה לילדיה...

סיגל זוכרת שעברה טראומה מינית בילדותה. נער מבוגר ממנה בחמש שנים , אח של חברתה הטובה, פגע בה מינית מספר פעמים. היא לא מייחסת לכך חשיבות וגם לא חושבת שצריך לעשות מזה עניין. היא אישה בוגרת ומתפקדת ולא חושבת שיש קשר בין החרדות ומצב הרוח הירוד, לבין האירוע הטראומתי שעברה.

סיגל מנסה לא לחשוב יותר מדי, להמשיך, להסתכל קדימה. היא מנסה לעודד את עצמה שזה פשוט החיים, ההורות, הזוגיות. אז אומנם היא לא יכולה לשהות במקומות סגורים, והיא ממעטת בקשרים עם אנשים כי הם עלולים לפגוע או לא להבין, והיא מתחמקת מיחסי המין עם בן זוג כי שם עולים פתאום פלאשבקים, או פשוט ניתוק מהגוף, והיא קופאת במקום כשהבוס שלה בעבודה פונה אליה ובלילה – בלילה היא לא מצליחה להירדם. אבל לא יכול להיות שזה קשור לטראומה שהתרחשה לפני שנים כה רבות. הרי הדחיקה הכל והיא כמעט לא חושבת על זה היום...
בסופו של דבר סיגל פונה לטיפול. היא מבקשת להתמקד בחרדות ובמצב רוח הירוד ושם מספרת לראשונה על הפגיעה המינית שעברה בילדותה. לפתע היא מבינה כי למרות שהמשיכה בחייה, גדלה , התבגרה, התחתנה והפכה לאימא, חלק אחד בתוכה נשאר שם, בפגיעה. שם היא שוב אותה ילדה מפוחדת , המומה וחסרת אונים...

נפגעי טראומה רבים מעדיפים להימנע מלעסוק בטראומה שעברו. הם מאמינים כי אם רק ימשיכו הלאה כאילו זה לא באמת קרה, אולי הטראומה תתפוגג ותעלם. רבים מהם אינם מקשרים בין הסימפטומים השונים שהם חווים לבין האירוע עצמו. יתר על כן, הפחד לדבר על אירוע הטראומה הופך לסוג של פוביה. בבחינת, אם אדבר על הטראומה אחווה אותה מחדש והדבר יהיה בלתי נסבל ויוביל להרעה במצבי, אולי אפילו להתמוטטות נפשית.

בפועל הניסיונות להימנע ולהדחיק גורמים להחמרה בסימפטומים הפוסט טראומתיים. הטראומה מכבידה על הגוף והנפש ומחפשת דרכים לביטוי. היא זולגת החוצה ומשתלטת על כל חלקה טובה בחיים.

בטיפול ממוקד בטראומה אנו מבינים קודם כל כי אי אפשר לשנות את מה שאתה מסרב לפגוש. המפגש עם הטראומה בטיפול תוך רכישת מיומנויות לוויסות רגשי, תוך זיהוי והשגת שליטה הדרגתית בסימפטומים, ובשילוב טכניקות המאפשרות את עיבוד הטראומה מבלי לחוותה מחדש, עשויות להביא לרגיעה, הפחתת החרדה וחזרה למסלול חיים תקין.

סיגל מכירה בכך שהגיעה השעה לטפל בטראומה כדי שתוכל להחזיר לעצמה את השליטה, כדי שהיא עצמה תנהל את חייה ולא הפגיעה שעברה. היא לומדת מהי פוסט טראומה ואיך ניתן בהדרגה לשחרר את המקומות התקועים, שקפאו בזמן, ולהתחיל להניע את המערכת. היא מתחילה לזהות סכמות חשיבה שהתקבעו בעקבות הטראומה (כמו אסור לסמוך על אנשים, כל אחד הוא סוטה בפוטנציה ) ועובדת על שינוי בדפוסי התנהגות שנוצרו בעיקר מתוך אותה חרדה תמידית לעצמה ולקרובים אליה. סיגל מצליחה להרגיש הקלה ומגלה שיש בחוץ חיים שרק חיכו להזדמנות לחיות אותם.