חרדה חברתית אצל ילדים ובני נוער

מתי תכונות אופי, כגון ביישנות ומופנמות, מחביאות בתוכן חרדה חברתית? כיצד אני, כהורה, יכול להבחין בכך ולהבדיל בין סגנון אישיותי לבעיה? ומתי מומלץ לפנות לטיפול בדיכאון?

תמר לומדת בכיתה ד', היא תלמידה טובה ונעימה. המורים תמיד אומרים עליה שהיא "ביישנית" ו"נחבאת אל הכלים". תמר מגיעה כל יום לבית הספר, יושבת בשקט בשיעורים, וכאשר המורה שואלת שאלה, היא אף פעם לא מצביעה, למרות שהיא יודעת את התשובה. בהפסקה, תמר יוצאת לחצר, אך תמיד משחקת רק עם חברה אחת, ושתיהן עומדות מרוחקות משאר הבנות בכיתה. תמר לא מוכנה ללכת לאף מקום לבד, אלא רק בליווי של הוריה או אחותה הגדולה. היא נמנעת מלדבר או לבקש דבר מה מהמוכרת בחנות הבגדים או בסופר, לוחשת לאמה מה היא רוצה והיא מבקשת במקומה. השנה, תמר החלה גם ללכת לצופים, אך גם שם, תמר מעדיפה להקשיב ולא משתתפת פעילה בהפעלות.

בתוך תוכה, תמר התרגלה לחשוב "אולי אני אטעה? אולי אגיד איזו שטות? ואז כל הילדים יצחקו עליי?" ייתכן שהמחשבות הללו כל כך אוטומטיות ומופנמות, עד כי תמר לא שמה לב אליהן, היא כבר פשוט התרגלה להמנע מלדבר, להשתתף או ליזום.

בגיל ההתבגרות, חרדה חברתית יכולה לבוא לידי ביטוי באופן שונה: לירן הוא בחור בן 16. הוא לומד בכיתה י"א, אך בפועל, הוא מבלה את רוב ימיו בבית, בחדרו, ונעדר רבות מבית הספר. מאז שהוא זוכר את עצמו, נחשב לביישן, ותמיד כתבו לו המורים "מים שקטים חודרים עמוק". למרות שלירן אובחן כמחונן, ציוניו בשנה האחרונה התדרדרו מאוד, הוא מסרב להגיע לבית הספר, ויושב כמעט כל שעות היום (והלילה!) על המחשב.

הוריו כועסים עליו, מאוכזבים מאוד ודואגים לו, אך אינם מצליחים לשכנע אותו ללכת ללימודים. במשך שנות ילדותו, היו ללירן חברים בבית הספר, אך בשנים האחרונות, לירן מרגיש שהוא "לא מוצא את עצמו" כשלכולם יש חברות וידידות. בתוך תוכו, לירן מפחד שהוא משעמם ולא נראה טוב ושבנות בכיתתו מעדיפות לדבר עם חבריו. דווקא באינטרנט, ללירן יש חברים רבים, הוא מרגיש איתם בנוח ולא מבין למה בכלל הוא צריך ללכת לבית הספר.

מה המשותף לתמר וללירן? שניהם סובלים מחרדה חברתית.

חרדה חברתית עלולה לגרום לטווח רחב של קשיים ומגבלות, אך המשותף לכולם הוא שהם גורמים לפגיעה משמעותית בתפקוד. למרות דרגות החומרה השונות זו מזו, גם תמר וגם לירן אינם מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם, הן מבחינה חברתית והן מבחינה לימודית. הם הולכים ומסתגרים ובמשך הזמן יהפכו יותר ויותר חרדים מפני כל אינטראקציה חברתית. פעמים רבות, ההורים והחברות הקרובות הופכים ל"שליחים" ומדברים בשם תמר, החוששת לדבר. כך, תמר תמשיך להימנע ולא תתמודד עם הפחד לדבר עם אחרים וזרים.

הפיכת ההורים ל"שליחים" מהווה תמרור אזהרה עבורכם, ההורים. הדבר מעיד כי ילדכם חושש לבטא את עצמו מול אחרים וכי למעשה תפקודו העצמאי נפגע. כך גם לא מתאפשר לו ביטוי ייחודי אישי והוא מסתפק ב"שליחים", שידברו בשמו ויעשו במקומו.

חרדה חברתית מועצמת ומחמירה לרוב בגיל ההתבגרות, תקופה בה הפן החברתי הוא המשמעותי ביותר. בגיל ההתבגרות תמרורי ההאזהרה עלולים להיות בולטים יותר, כגון המנעות מהגעה סדירה לביה"ס, הסתגרות בבית ואף בחדר האישי שעות רבות, יצירת עולם חברתי באינטרנט, המהווה אלטרנטיבה להתמודדות פנים מול פנים עם הקשיים החברתיים בביה"ס.

החרדה החברתית נוטה לא להיעלם עם הזמן, אלא להתקבע בבגרות, ויש לה השלכות על מציאת עבודה, הגשמה עצמית בלימודים וכמובן בתהליך היכרות עם בן / בת זוג. אצל תמר ולירן מתפתח במשך הזמן אמונות שליליות לגבי עצמם ויכולותיהם, וככל שהם מסתגרים בתוך עצמם, תחושת הערך העצמי שלהם יורדת יותר ויותר.

כיצד ניתן לטפל ולהתמודד עם חרדה חברתית?

ראשית, כהורים חשוב מאוד לשים לב לקשיים אלו ולפנות לייעוץ והערכה מקצועית מוקדם ככל האפשר, על מנת שלא ליצור מעגל שלילי של כישלונות ותת הישגים.

טיפול מקצועי בחרדה חברתית, אינו מכוון להפוך את לירן ל"מסמר הערב", או את תמר ל"מלכת הכיתה", אך יאפשר להם לממש ולהגשים את יכולותיהם ושאיפותיהם. טיפול מסוג זה מתמקד בשיפור הדרגתי של התפקוד, ע"י יצירת "מדרג חשיפות" והתמודדויות עם האינטראקציות המלחיצות את הילד (מתחילים מהקל אל הכבד).

יצירת הקשר בין המטפל למטופל, יהווה דוגמא לקשרים אחרים בחייו של הילד, ויאפשר לילד אמצעי תרגול, להתמודדות עם קשייו בביטוי עצמי ובנקיטת יוזמה ועצמאות.

עם התקדמות הטיפול, האמון והקשר המיטיב שנוצר בין הילד למטופל והירידה ברמות החרדה, יביאו לכך שהילד יהיה מסוגל להתמודד טוב יותר עם סיטואציות חברתיות מחיי היומיום ולהמנע מהן פחות. במקביל, הטיפול יאפשר לילד להיות מודע יותר למחשבות והאמונות השליליות על עצמו, אשר מזינות את החרדה החברתית. ככל שייאספו חוויות של הצלחה במהלך הטיפול, כך אמונות שליליות אלה ישתנו לתחושה של מסוגלות ויכולת.

אין לתאר את תחושת הסיפוק של הילד, כאשר הוא מצליח ליזום פגישה עם חבר, לדבר בכיתה, להזמין קפה ממלצר ללא עזרת "שליחים", להתחיל ללמוד שיעורי נהיגה או לחזור להגעה סדירה לבית הספר.

מור גולן, פסיכולוגית M.A.