ילדים לא מקובלים
הילה שבורון
אין ספק שזה נושא בוער המעסיק הורים רבים. כל הורה רוצה שילדו יהיה מקובל, פופולרי, מוקף חברים. מצד שני הורים רבים מוצאים עצמם אבודים בהתלבטות בין שמירה על פרטיותו של ילדם המתבגר, ובין מאבקי הכוח והרצון להיות בשליטה על מה שקורה לילדם.
ילדים בעידן הנוכחי חווים ביתר קלות את הכוח החברתי שהרשתות החברתיות ואפליקציות התקשורת במכשיר הסלולרי אליו צמודים מאפשרות להם. לפתוח קבוצה לחברי הכיתה ולהשאיר מחוץ לה רק ילד אחד זה קל הרבה יותר מאשר להזמין את כולם במהלך יום הלימודים למפגש חברתי אחה"צ ולומר לאותו ילד, תוך כדי עמידה מולו פנים אל פנים שרק הוא איננו מוזמן. הילדים גדלים עם מיומנויות חברתיות דלות הרבה יותר מצד אחד ומצד שני עם כוח הרבה יותר גדול. הם אינם רואים את ההשלכות של התנהגותם ולכן לא חווים מחיר כשהם בצד המקובל של הכיתה.
על כן להורים למתבגרים תפקיד הרבה יותר משמעותי וקשה. ההורות המודרנית קוראת להורים לכבד את רצונותיו של הילד, לתת ביטוי לאישיותו. זה יוצר נטייה, לעיתים מוגזמת, של הורים לקדש את הפרטיות של ילדם, גם כאשר היא גובלת בהמנעות של ההורים מלראות את המצוקה והסיכון שילדם נמצא בו.
פורומים ובלוגים ברשת מוצפים בשאלות של הורים שמתלבטים אם מותר להם להציץ בסלולרי של בתם, האם מותר להם ללחוץ על הילד שיספר, ולמרות שברור לכל הורה שילד בגיל ההתבגרות שמסתגר, מגלה ירידה בלימודים ובפעילותו החברתית נמצא בסיכון אמיתי, הם אינם מרגישים בטוחים דיים שזה מצדיק הפרה של שמירת כבוד הילד. דמיינו את ילדכם עומד על פי תהום- האם תחכו שהוא יפנה אליכם לפני שקופץ לתוכה כי איננו מוכן שתחבקו אותו בציבור, או שתקפצו מהר ותאחזו בו חזק כדי שישאר בחיים? כך גם כשילדכם נמצא במצוקה חברתית. הוא על פי תהום. זה לא מצב של שגרה.
השאלה אם וכמה להתערב ולהיות מעורב כרוכה בכמה גורמים-
האחד, גיל הילד. ברור שילד צריך לרכוש מיומנויות התמודדות ולהאמין בכוחו לפתור קונפליקטים חברתיים. ילד צריך להתמודד ולא להיות עטוף מתחת לסינר אמו. יחד עם זאת, לא צריך לשלוח אותו לגוב האריות כשאיננו מצויד בתמיכה שלכם ובביטחון שתהיו שם לאסוף את השברים אם יהיה צורך. כשהילד בבית ספר יסודי, הוא צריך עדיין להשען ולדעת שאתם איתו. הוא צריך הכוונה, מקום להיוועץ ולהתלבט מה בכוחו לעשות. הוא צריך סיוע בשיפוט לגבי החלופות העומדות בפניו. ויכול להיות שירצה תמיכה וליווי. גלגל הצלה למקרה ויתקשה להתמודד בעצמו. זה בסדר להיות שם. לשדר בטחון, לתווך את הסיטואציה ולוודא שהילד מפרש נכון את המצב . בגילאים אלו זו ההזדמנות של ההורים לבסס ערוץ תקשורת גם כהנושא כואב ומורכב. חשוב להמנע ככל שניתן מלתת "מרשמים" עם סימני קריאה מה לדעתכם צריך לעשות. כל החוכמה היא שהילד ימצא בתוכו את הפתרון שמתאים לו ולא לכם. לעודד ילד לתקוף בחזרה כשהוא איננו מסוגל לעשות זאת- או לתת עצות שאיננו מרגיש שלם איתן- זה ליצור כשלון כפול. פעם אחת כי הילד לא יעמוד בעצה שלכם כי הוא לא מסוגל לה ופעם שניה כי הוא מאכזב את הוריו. ככל שהילד מתבגר, וככל שהתנסה בפתרון מצבים בעצמו, תוכלו להיות המקום בו הילד משתף, ויודע לומר מה צריך מכם.
השני, מי הילד שלי? מה הוא צריך ממני? התשובה לשאלה אם להתערב וכמה כנראה תהיה שונה לגבי כל אחד מילדיכם. ילדים שונים צריכים הורות שונה גם בעת משבר חברתי. בחירת סוג המעורבות, הדרך להגיע לילד ולדאוג שישתף, דרגת הפעלת הסמכות והכוח – תלויה בילד שלכם, באישיות שלו, בכוחות שלו, בהעדפות שלו, בדברים שגורמים לו להרגיש חזק ובטוח.
השלישי, חומרת המקרה ומשכו. ילד שעובר שוב ושוב הצקות וחרמות וניסה להתמודד- יתכן ונדרשת התערבות של מבוגר כדי לגייס את סמכויות בית הספר לעשות מעשה. אם המקרה מייצר מצוקה מיידית וקשה לילדכם, אל תשאירו אותו לבד להיות קורבן. הראו לו שיש מי ששומר עליו שיש לו על מי לסמוך.
הרביעי, העדפת הילד. ילד בתחילה או בעיצומו של גיל ההתבגרות יכול לבטא את העדפותיו לגבי סוג ורמת המעורבות של הוריו. צריך לכבד את בחירתו להתמודד וגם לכבד את סדרי העדיפויות שלו. לילדים שונים צורך חברתי ברמות שונות. יש ילד עם צורך חברתי נמוך ומספיק לו חבר אחד או שניים. הוא לא מעוניין בכלל להיות במרכז העניינים. תחומי העניין שלו שונים משל בני גילו ואם מצא מקום בטוח שמספק אותו עם חבר משמעותי אחד- תנו לו את המרחב להיות מי שהוא. גם אם הוריו הם טיפוסים מוקפי חברים ופעילויות חברתיות, ילדם לא חייב להיות כזה. מותר לו. חשוב ביותר להפריד בין הצורך של ההורה לראות את ילדו פופולרי ומקובל לבין הצרכים של הילד שעשויים להיות שונים לחלוטין.
הורה יכול להיות מעורב כצופה ומאזין פסיבי לחלוטין. לפעמים כשילד חוזר הביתה מבית ספר מרוגז במיוחד או בוכה, כל מה שהוא צריך זו אוזן קשבת. לפרוק את התסכול או העלבון כדי לגייס למחרת כוחות להתמודד עם המשבר.
הורה יכול להיות מעורב על ידי הכוונה ותיווך של המציאות עבור ילדו. חשוב מאוד כאשר מנהלים עם ילד או נער שיחה על נושא כאוב להשתדל בעיקר לשאול שאלות ולהשאיר מקום של ספק בעצות שאתם מציעים. לתת לו מרחב ובחירה אילו מהעצות לקחת, אולי לעשות לה התאמות. הוא מכיר יותר טוב מכם את חבריו לכיתה וגם את המציאות בה חי. הוא מכיר את עצמו ויודע מה גורם לו לחשש ומה נוסך בו בטחון. המנעו מלנאום נאומים ארוכים והשתדלו בעיקר להאזין. להאזין לשפת הגוף, למילים ,ולדרך בה הילד מעביר לכם מסרים. אם תהיו שיפוטיים, לא בטוח שתהיה לכם הזדמנות נוספת לשיחה כזו.
הורה יכול להיות פעיל מול המורים, מול הילדים האחרים, ומול הורים נוספים. ככל שהילד גדל, הוא ירצה פחות מעורבות כזו. ילדים בבית ספר יסודי, חשוב שהמחנכת והיוצעת יהיו מעורבות. אם הילד יכול בעצמו לשתף אותן- מה טוב.אם לא- ידעו אותו שבכוונתכם לשתף את המורה. כבדו אותו לא על ידי המנעות מלעזור לו אלא בכך שתיידעו אותו מה בכוונתכם לעשות. אם הילד מראה סימני מצוקה- בדקו את הסלולרי שלו. אמרו לו שעשיתם את זה והסבירו למה. לא מאחורי גבו בהחבא, כגנבים. אתם לא עושים רע, אתם משקפים לו את המצוקה שאתם רואים ומראים דאגה ואחריות הורית.
אין ילד שלא רוצה לראות את הוריו נאבקים עבורו. כמו שאין אדם שלא היה רוצה לדעת שהוא מספיק חשוב למישהו כדי שילחם עליו. אבל לכל מלחמה יש מחירים, ובמלחמה אין מנצחים רק מזעור נזקים ולכן חשוב להפעיל שיקול דעת מתי יוצאים אליה ומתי אפשר לנהוג מאחורי הקלעים, כתומכים ומחבקים.
הכי חשוב- שמרו על ערוץ תקשורת פתוח. יחד עם הצבת גבולות שהיא קריטית – בחנו היטב איפה אפשר להרפות ממלחמות מול הילד ומתי אפשר גם להנות ולצחוק איתו, לפנות זמן לשמוע גם את הסיפורים הקטנים (גם אם לפעמים מרגישים לכם כמו שטויות), להניח לפנקס החשבונות המצטבר על חוצפתו או התנהגות אחרת ולתת מרחב ומקום לטיפוח הקשר ביניכם. זו הדרך הכי בטוחה לשמור עליו. בהצלחה.
