מטפלים ומטופלים טוענים כבר שנים, כי העובדה שאחד מבני הזוג הולך לטיפול, מספיקה בדרך כלל, כדי להניע תהליכי שינוי בדינמיקה הזוגית והמשפחתית כולה.
עובדה ידועה היא כי יחסים בין בני אדם אינם סימטריים, בוודאי כשמדובר ביחסים זוגיים, ולכן פעמים רבות אנחנו נתקלים בתפיסות שונות מהותית של שני בני הזוג ביחס לאיכות הקשר הזוגי, ביחס לשאלה האם צריך לנקוט פעולה כדי לטפל בו ומהי אותה פעולה שיש לנקוט.
בני זוג ומטפלים בכל העולם מתמודדים עם הסוגייה הזו הלכה למעשה, כאשר אחד מבני הזוג מסרב להתחיל בטיפול זוגי, שעל פניו נראה נחוץ, או מתעקש לעזוב טיפול זוגי שכבר החל.
למה בני זוג מתנגדים ללכת לטיפול זוגי?
מקרים בהם אחד מבני הזוג מסרב ללכת לטיפול זוגי, נפוצים הרבה יותר מהנהוג לחשוב ומתרחשים מסיבות שונות:
1. חוסר רצון להודות בבעיה – פנייה לטיפול זוגי משמעה הכרה בכך שבקשר הזוגי יש בעיות וקשיים, שפוגעים באיכות חיי הזוג והמשפחה. ההכרה הזו אינה פשוטה עבור חלק גדול מהאנשים, גברים ונשים גם יחד, ורבים מעדיפים לנקוט באסטרטגיה של הימנעות, במחשבה שאולי הקשיים יחלפו מעצמם.
2. התנגדות להיעזרות באיש מקצוע – אנשים רבים נוטים לחשוב שבעיות בזוגיות ניתן לפתור בעזרת שיחות עם בני זוג אחרים (חברים או בני משפחה) ומתנגדים לעצם הפנייה לאיש מקצוע שנתפס כגורם מרוחק ש"לא באמת מכיר אותנו", "מקשיב לנו רק בשביל הכסף" ולא יוכל לעזור.
3. עלבון או מאבקי כוח – פעמים רבות בן הזוג יהיה סבור, כמוכם, שטיפול זוגי הוא חשוב ונדרש, אך יסרב ללכת אליו, במסגרת מאבקי כוח שמאפיינים זוגיות במשבר, או שיחוש עלבון מהעובדה שאתם הצעתם את הרעיון ומובילים את התהליך.
4. חשש משיפוטיות – אנשים רבים חוששים מכך שהטיפול הזוגי יהפוך למעין "מלחמת האשמות" בין בני הזוג כאשר המטפל תופס צד. מי שרואה טיפול זוגי באופן הזה – יחשוש להתחיל את התהליך.
5. ייאוש – צריך לומר גם את זה, לעיתים בן הזוג מסרב ללכת לטיפול זוגי כי בתוך תוכו הוא חש ייאוש וחוסר תוחלת ביחס לקשר הזוגי ולא מאמין ביכולת של בני הזוג לשנות את הדברים בצורה מהותית ולרפא את הקשר.
השפעות הסירוב לטיפול הזוגי
תהה אשר תהה סיבת ההתנגדות, התוצאה בדרך כלל דומה – בן הזוג שמעוניין ללכת לטיפול נפגע ומרגיש שבן הזוג המתנגד לא מחויב מספיק לשיקום הקשר.
כתוצאה מהרגשות הללו, תחושת הבדידות מחריפה ופוטנציאל המשבר גדל.
מה אפשר לעשות כשבן הזוג מתנגד לטיפול זוגי?
1. לנסות לשלוט בתחושת הפגיעה - ההמלצה הראשונה והחשובה ביותר, היא לנסות ולהימנע מתגובה רגשית ספונטנית של פגיעה, אותה תיארנו בפסקה הקודמת.
בני זוג אינם זהים זה לזה וטבעי שיחושו דברים באופן שונה, בכלל זה
הרצון ללכת לטיפול.
במקום להיפגע, כדאי לנשום עמוק ולנסות לברר מה מקור ההתנגדות. בשיחה פתוחה וכנה כזו, יתכן שתגלו שהמניע להתנגדות שונה ממה שחשבתם, ושיש דרכים פשוטות להגיע אל עמק השווה.
2. להיות מוכנים להצעות חלופיות – יתכן שבן הזוג המסרב לטיפול הזוגי חושב שיש אלטרנטיבה לטיפול ומעוניין שתנסו משהו אחר לפני, כמו הליכות זוגיות יומיות, הירשמות משותפת לחוג ציור או כל דבר אחר שלדעתו עשוי לסייע. יתכן שתגלו שהמצב באמת השתפר בעקבות היענות שלכם להצעה וגם אם לא – לפחות תוכלו להרגיש שניסיתם דרך אחרת
וכעת ניתן לפנות לטיפול זוגי.
3. להבטיח שזה רק ניסיון – אם תצליחו להיות באמת קשובים לחששות שמביעים בן או בת הזוג המסרבים לטיפול, תוכלו לנסות להרגיע את החששות הללו באמצעות הסכמה שמדובר בניסיון בלבד והתחייבות שלכם לסיים את הטיפול, אם אחרי 3-4 פגישות בן הזוג עדיין מרגיש שאין
בו תוחלת.
4. לשנות את ההגדרה – פעמים רבות, כאשר הטיפול מוצג כמהלך שמטרתו לסייע למצבו הנפשי של בן הזוג המעוניין בו, או למען שיפור היכולת ההורית של בני הזוג (עבור הילדים), יהיה לבן הזוג המתנגד קל יותר לשתף פעולה.
5. ללכת לבד – זה אולי נשמע לכם מנוגד למהות הטיפול הזוגי ואולי תופתעו לשמוע זאת – אבל טיפולים זוגיים רבים מתקיימים כאשר רק אחד מבני הזוג נוכח בחדר.
מטפלים ומטופלים טוענים כבר שנים, כי העובדה שאחד מבני הזוג הולך לטיפול, מספיקה בדרך כלל, כדי להניע תהליכי שינוי בדינמיקה הזוגית והמשפחתית כולה.
כשחושבים על זה רגע במונחים של גלגלי שיניים במכונה – זה נהיה הגיוני וברור: ברגע שגלגל שיניים אחד מתחיל לזוז, כל שאר הגלגלים במכונה מוכרחים לנוע גם הם.
