מה עובר על ילדים ביום השואה ויום העצמאות?

בשבוע שעבר, קבעו הורי הגן אחר הצהרים של בילוי משותף בגן השעשועים הכולל גם פיקניק של ארוחת ערב ארוזה. הכל טוב ויפה אולם כשהגיע יום חמישי, היום בו קבעו, נוכחתי כי זה יום השואה. כל היום התחבטתי והתלבטתי עם עצמי האם מתאים להצטרף לבילוי הזה? אם לא נלך- מה נעשה? הרי לא אשב בבית ואצפה בתכניות יום השואה עם ילדה בת חמש. האם ניתן לצפות ממנה שלא לנהוג ככל הימים? ואם במשך כל היום שיחקו בחצר הגן בדיוק באותם משחקים, כיצד אסביר לה מדוע אחר הצהרים לא מתאים לשחק במשחקים אלו? מה בדיוק הפריע לי?

בכל פעם שמתקרב יום הזיכרון ועמו יום העצמאות, המורכבות של היומיים הכל כך מנוגדים זה לזה ברגשות שהם מעלים, מביאים אותי להרהורים חדשים. גם עבורינו, המבוגרים, לא פשוט לעכל ולעשות את המעבר. המעבר בין שואה לתקומה, בין פחד ואבל לתחושת כוח וגאווה. בין האבלות והזיכרון לשמחה ועצמאות. זהו שבוע עמוס ברגשות מעורבים.

מעבר לתחושות ולמחשבות הקשורות באופן ישיר לתוכן ימי הזיכרון האלו, עולים ברובנו רגשות מעורבים לגבי המדינה שלנו ואיך שהיא מתנהלת, רגשות מעורבים לגבי כמה נתנו וכמה אנחנו מצופים ונדרשים לתת למדינה או לאחרים, על אחריות הדדית, על קאפיטליזם מול סוציאליזם. כמו תהליכים רגשיים אחרים, כאשר רגש מעורר אצלנו על ידי גירוי, מיד רגש זה מעלה גירויים אחרים הקשורים לאותו הרגש. כשמשהו מעציב אותנו, מיד עולים בנו כל הדברים העצובים האחרים בחיינו. כך גם כשאנחנו נלחצים ממשהו מיד עולה בנו לחץ גדול מדברים רבים אחרים. זה נכון לגבי פחד, לגבי כעס וכן הלאה.

גם אצל ילדים זה עובד אותו הדבר. גם עבורם אירועים המערבים רגשות מעורבים מקשים עליהם. רק שלילדים יש פחות כוחות ואסטרטגיות להתמודד עם מורכבות הסיטואציה. חלקם נבוכים, אחרים נלחצים ורובם הופכים לכעוסים ומביעים את הבלבול בתוקפנות על סוגיה וחומרתה.

לרוב, רגשות מעורבים יוצרים בלבול רב ורוב האנשים, גם המבוגרים, אינם טורחים או שאינם מיומנים בלברר מהם רגשות אלו, בלתת שם לכל רגש שעולה בסיטואציה ולהבין עם מה בדיוק מתמודדים. בכדי לגייס אסטרטגיה להתמודדות טובה חשוב לדעת אילו רגשות דורשים התיחסות. "רגשות מעורבים", אינו רגש בפני עצמו. האם יש פה עלבון וגאווה? האם אבל ושמחה? האם תקווה ואכזבה? האם שמחה ועצב?

רוב הילדים, כאשר חוזרים מיום כיף, באיזשהו שלב בדרך הביתה, כאשר הגיע הזמן להפרד מהיום הנפלא הזה, מביעים כעס, מרמור. חלקם מתלוננים, אחרים מסרבים להכנס לאוטו, אחרים בוכים צועקים ואף מגיבים באלימות. לרוב אנחנו כועסים עליהם, נעלבים, לא מבינים מדוע הם כפויי טובה. צריך להבין שהם מתקשים להפרד מהכיף. כמו חייל בשביזות יום א'. כמו שאנחנו מרגישים לעיתים בדרך חזרה מחופשה מעולה. רק שלנו יש מנגנוני ויסות מפותחים יותר, סופר אגו חזק יותר אשר מאפשר לנו לשמור בפנים את התחושות הקשות האלו. ולנו גם יש שם לכל אחת מההרגשות- לעצב של הפרידה, לקושי שנגמר, לריקנות, לחשש מהיום שלמחרת וכן הלאה.

ילדים רבים מתרגשים לקראת מסיבה ואז כשמגיעים הם נצמדים להורים שלהם ולא נהנים מכלום. רגשות מעורבים: מתרגשים ומתביישים, רוצים וחוששים. גם עבור ילדים גדולים יותר החיים מזמנים אין ספור סיטואציות של רגשות מעורבים- רצון להעז ולנסות משהו חדש או להשתתף הטקס בבית הספר. רצון שיש בו תקווה, גאווה. ויחד איתם מגיעים בושה, פחד, חוסר בטחון, אולי עלבון ישן.

אז גם ביום הזיכרון וגם בכל יום אחר- חשוב מאוד לתווך לילדים את עולם הרגשות המעורבים. לדבר איתם על הכאב שביום הזיכרון, על ההתלבטויות, על העצב, על החששות, ואיך הם חיים באותו לב, באותו גוף, עם גאוה, עם שמחה, עם תקווה.

אנחנו עם המקדש את הזיכרון. אנחנו חיים בתרבות שחוששת להרפות. כמובן שיש לך הצדקות. מסורת היא חשובה וגם זיכרון קולקטיבי. אבל הפחד והאבלות כבר טבועים בנו בDNA ולעיתים חשוב להתבונן פנימה וגם אם לבחור מחדש במטען הזה, לא להפוך אותו לחלק מאיתנו מתוך ברירת מחדל. אנחנו רוצים ללמד את ילדינו לבחור מה הם זוכרים ומתי מותר ואפילו רצוי להרפות. אנחנו רוצים לקוות שניתן יהיה להרפות משנאה וכעס כדי שיוכלו לחיות בעולם טוב יותר. אנחנו רוצים שילמדו לעמוד על שלהם ולכן מוטרדים שמאבק היהודים בשואה יסופר ביום השואה. אנחנו מעבירים רגשות מעורבים במסרים המודעים והלא מודעים ומעבירים מדור לדור דוקא את המבוכה, את חוסר הודאות, את הפחד של איך חיים עם המורכבות הזו.

מורכבות לא חייבת להיות דבר מפחיד. מורכבות מחייבת אותנו להתבונן בה ולהבין אותה. היא מצריכה ניתוח, פירוק לגורמים והבנייה מחודשת. היא דורשת התמודדות. אבל ברגע שהפסקנו להמנע ולברוח מהמורכבות, ברגע שנשכיל לחבר את הפיצול בין היום בו רק עצובים וביום בו רק שמחים- נוכל ללמוד בעצמנו ולהעביר לילדים שלנו מסר שאנחנו חיים בעם ובמדינה מורכבים. העבר כואב אבל יכול להיות עתיד אחר. שבהווה זו ארץ קשה, ארץ אוכלת יושביה אבל היא גם ארץ של שמש, של יצירה, של אחוה שלא נמצא בשום מקום בעולם. כל חיינו הם כאלו. ניצחון מהול בשמחה אבל גם בעצב עבור החבר שהפסיד. הצלחה כרוכה בפחד מהשלב הבא.

התבוננתי בבני מרכין את ראשו היום כששר את התקווה בטקס יום הזיכרון. אמרתי לו אחרי הטקס שאת התקווה צריך לשיר בראש מורם בגאווה גדולה. הוא לא הסכים איתי. היו לו נימוקים משלו. הייתי גאה בו.

כי אפשר לחיות עם שני המסרים האלו ביחד. הם לא סותרים אחד את השני כמו שהורה יכול לכעוס על ילדו ובה בעת להמשיך לאהוב אותו לא פחות.