גם לאמא יש חיים

שש בבוקר. אני שרועה על מזרון פעילות כאשר תינוק בן חצי שנה מטפס עלי ולועס בהתלהבות יתרה את האטיקט של הפיג'מה שלי. אני נזכרת שבני בכורי שיחיה שאל אותי בגיל שלוש "אמא, יש לך חיים?". ואז כבר הבנתי שגם שיחות טלפון עם חברות במהלך סוף השבוע, יצאו מהתחום.

בכל בוקר אחר במהלך הסיטואציה החוזרת על עצמה מדי יום אני עסוקה בלספור לעצמי בראש כמה שעות הצלחתי לישון (או לא לישון) הלילה וכמה שעות יחלפו עד שראשי יפגוש שוב בחבטה בלתי נשלטת בכרית. הבוקר הוא בוקר אחר. זהו בוקר מיוחד.

הבוקר אינני הולכת לעבודה. אני לא ממהרת לפזר את הילדים. אני שותה קפה, מתלבשת, נפרדת מכל אחד מהם לאיטי ושולחת אותם לקייטנות שלהם. הבוקר יש לי חיים. זה לא שאני מתלוננת, חלילה. אני חיה חיים מלאים, הכל מבחירה. קריירה, עסק עצמאי, שלושה ילדים. כל דקה ביום מתוכננת ומנוצלת עד תום. לפני שבועיים נפרדתי מחופשת הלידה האחרונה בחיי ונשאבתי כמו לחור שחור לאינטנסיביות מטורפת. אין מקום להכניס סיכה. אני מתארגנת, דוחפת לתיק שהפך למזוודה את כל הציפיות שיש לי מ24 שעות ללא הילדים: של שקט, פינוק, ספורט, ים, אוכל טוב, הרבה אולכוהול, תקתוק המיילים שלא יחכו לי למחר ויעסיקו את מנוחתי, קפה, הרבה קפה.

כשכבר לא היה מקום במזוודה סגרתי אותה ויצאתי מהבית.

כבר חודשיים אנחנו מתכוננות ללילה במלון בתל אביב. כל כך קרוב ומרגיש רחוק. יצאנו ארבע, השארנו את הילדים התינוקות הבעלים והכלים ונמלטנו. כל אחת משאירה מאחוריה משבר, עומס, דילמות קשות מנשוא של החיים. לכל אחת כל הסיבות שבעולם לומר לעצמה זה לא הזמן להתנתק. וכל אחת מאיתנו יודעת שזה בדיוק הזמן להתנתק. לכמה שעות.

התחלתי את היום עם קפה וסיגריה ליד מכון הלייזר להסרת שיער. פחות אבל עוד כואב. יותר כואב היה לעלות על מיטת הטיפולים ופתאום לשים לב שהשארתי את המחשב הנייד ועליו כל המידע עם כל הנתונים על העסק- על הספסל ברחוב. בשתי דקות נסיעה במעלית שנמשכו כמו נצח הספקתי לעשות עסקים עם עצמי ועם כל מי שאינני מאמינה בו- רק שהמחשב יהיה שם. רק שהמחשב יהיה שם. והוא היה. יותר מזל משכל. ציינתי לעצמי תוך שאיפת אוויר רב לריאותי כי אכן הגיע היום. היום לו ציפינו. היום בו רק דברים טובים יכולים לקרות...

נסעתי למלון. חברותי החרוצות עוד הלכו היום לעבודה. חניתי ליד החוף, לקחתי את תיקי ונכנסתי למלון. סוויטה מפנקת , נשנושים וכיבודים, מיטות ענקיות מלאות כרים לבנים ורכים. אני כבר מרגישה את טעם השינה בפה. שינה בה הכל ישן. לא צריך לשמור אוזן אחת כרויה לחדר השני שמא יתעורר התינוק. לא צריך להשאיר חלקיק מוח הדואג שמא השעון המעורר לא יצלצל (עדיין אני מקפידה לשמור מדי לילה על האשליה שהשעון יעיר אותי בשעה שאני צריכה לקום ולא התינוק יעשה זאת שעתיים לפני השעה היעודה).

בכל שאר הפרטים לא אוכל לשתף ממש. מה שקרה בתל אביב שאר בתל אביב. אני כן יכולה לומר שאכלנו הרבה. שתינו הרבה. דיברנו צחקנו בכינו. שיא האינטימיות שיא החברות. במבט מהצד יכולתי לראות אנשים מתבוננים בנו ומחייכים. הסתובבנו כאשר על פנינו שפוכה נהרה. הבעה של חופש, הכרת תודה על רגעים קטנים. על שיש מי שיפרגן לנו לברוח ובעיקר על זה שאנחנו בורחות מעומס של חיים אבל מעומס של דברים טובים ויקרים. הכרת תודה על חיינו שהם כפי שהם.הכרת תודה על חברות נדירה שמאפשרת את כל הטוב הזה.